אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ

אֲנִי הוא הַגֶּבֶר שרָאָה עֳנִי וסבל מן העוני, בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ, במקל זעמו של אלוקים.

אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר

אוֹתִי נָהַג, ה' מנהיג וַיֹּלַךְ בחֹשֶׁךְ וְלֹא באוֹר.

אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל־הַיּוֹם

אַךְ בִּי יָשֻׁב, אלי הוא חוזר פעם אחר פעם, ויַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל־הַיּוֹם. שוב ושוב הוא מפליא בי את מכותיו ואינו מניח לי.

בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי

בִּלָּה, השחית את בְשָׂרִי וְעוֹרִי, שִׁבַּר עַצְמוֹתָי.

בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָה

בָּנָה עָלַי חומת מצור וַיַּקַּף, והקיף אותי ברֹאשׁ, עשב מר ורעיל וּתְלָאָה, צרה.

בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם

בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם. אני יושב בחושך כמתים השרויים באפלה נצחית. עוֹלָם.

גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי

גָּדַר בַּעֲדִי, הוא מגביל את צעדי, וְלֹא אֵצֵא, ולא אוכל לצאת. הִכְבִּיד את נְחָשְׁתִּי, הנחושתיים שלי, כבלי הנחושת שבהם נאסרתי.

גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי

גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם, סתם, חסם תְּפִלָּתִי, וכך היא אינה יכולה לעבור אליו ולהתקבל.

גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּה

גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, אבני בניין החוסמות את הדרכים, את נְתִיבֹתַי, שבילַי עִוָּה, עיקם. אין הוא פודה אותי מצרותי, ולא זו בלבד אלא שהוא מכניס אותי למצוקות חדשות.

דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים

דֹּב אֹרֵב הוּא – ה' לִי, אֲרִי בְּמִסְתָּרִים, ועל כן סכנות צצות שוב ושוב בחיי.

דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שׁוֹמֵם

דְּרָכַי סוֹרֵר, היה מעקם, או: כיסה בסירים, קוצים וַיְפַשְּׁחֵנִי, שיסע וקרע אותי. שָׂמַנִי שׁוֹמֵם, השאיר אותי בודד.

דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ

דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא, כמטרה לַחֵץ.

הֵבִיא בְּכִלְיֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ

ובהמשך לכך – הֵבִיא בְּכִלְיֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ, חִציו, שלפני ירייתם הם מונחים באשפה. החצים שירה בי חדרו לכליותי.

הָיִיתִי שְׂחֹק לְכָל־עַמִּי נְגִינָתָם כָּל־הַיּוֹם

אני הנביא, המקונן, או נציג העם הָיִיתִי שְׂחֹק, צחוק לְכָל־עַמִּי, נְגִינָתָם כָּל־הַיּוֹם. הפכתי נושא ללעג ולשירים סאטיריים.

הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה

ה' הִשְׂבִּיעַנִי, מאכיל אותי לשובע בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי מי לַעֲנָה, משקה מר, רעיל או מהמם.

וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר

מכיוון שה' מנע ממני אוכל – וַיַּגְרֵס, הוא גרם לי לשבור בֶּחָצָץ את שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי, כבש והטביע אותי בָּאֵפֶר.

וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה

וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי. נפשי זנחה את תקוותה לשלום. נָשִׁיתִי, שכחתי את אפשרות הטוֹבָה, כיוון שאני שקוע במצוקה.

וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'

כשראיתי שה' מתעלם ממני – וָאֹמַר: "אָבַד נִצְחִי, אבדה נפשי, שהיא החלק הנצחי שבי. וְתוֹחַלְתִּי, תקוותי אבדה מֵה'".

זְכָר־עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ

זְכָר־עָנְיִי וּמְרוּדִי, ייסורי הדחק שלי המרים כמו לַעֲנָה וָרֹאשׁ.

זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי

בעתיד אתה זָכוֹר תִּזְכּוֹר, וְאילו בינתיים תָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי. נפשי כבר מתכופפת מן העמל ומן הייסורים.

זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִיל

בצד הצער והכאב שאלוקים הביא עלי, שכמעט הביאוני לייאוש, זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי, אני חוזר ועונה לעצמי את הדברים הבאים. עַל־כֵּן אוֹחִיל, אקווה:

חַסְדֵי ה' כִּי לֹא־תָמְנוּ כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו

חַסְדֵי ה' כִּי לֹא־תָמְנוּ, שלא כָּלינו, שעדיין אנו קיימים למרות הצרות. כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו, ובזכותם נשארנו בחיים. אלה הם דברי ישראל בכל גלויותיהם.

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים, בכל בוקר מחדש רַבָּה, מתחזקת בי אֱמוּנָתֶךָ, האמונה בך.

חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ

"חֶלְקִי ה'", אָמְרָה נַפְשִׁי. היא בוחרת להיות עם ה'. נַפְשִׁי. עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ.

טוֹב ה' לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ

טוֹב ה' לְקֹוָו, למקווים לו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ, המחפשת אותו.

טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת ה'

טוֹב לאדם וְיָחִיל וְדוּמָם, שיצפה בדממה לִתְשׁוּעַת ה'. ונחמה נוספת:

טוֹב לַגֶּבֶר כִּי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו

טוֹב לַגֶּבֶר כִּי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו. כשם שהאדם הצעיר יכול לסבול מעמסה בלא שיינזק יתר על המידה, כך טוב לו כי –

יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו

יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, וישתוק, כִּי נָטַל עָלָיו, קיבל על עצמו את החיים הללו על קשייהם.

יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה

יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, ישפיל את עצמו וישים את פיו בעפר, כי לא יוכל לדבר, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה.

יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה

יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי במקום להשיב בסטירה למי שמכה אותו, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה, שכן הוא מוכה מכל עבר.

כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי

אף על פי כן, יש תקווה – כִּי לֹא יִזְנַח, יעזוב לְעוֹלָם אֲדֹנָי,

כִּי אִם הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָו

כִּי אף אִם ה' הוֹגָה, ציער, בסופו של דבר – וְרִחַם, הוא ירחם כְּרֹב חֲסָדָו.

כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי־אִישׁ

כִּי לֹא עִנָּה בני אדם מִלִּבּוֹ, ללא סיבה, וַיַּגֶּה, ואין הוא מצער בְּנֵי־אִישׁ באופן שרירותי.

לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ

אין הוא רוצה לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ.

לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט־גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיוֹן

אין דרכו לְהַטּוֹת משורת הצדק מִשְׁפַּט־גָּבֶר נֶגֶד, מול פְּנֵי עֶלְיוֹן, אלוקים.

לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ אֲדֹנָי לֹא רָאָה

לְעַוֵּת משפטו של אָדָם בְּרִיבוֹ – אֲדֹנָי לֹא רָאָה, לא היה ראוי בעיניו.

מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה

מִי זֶה מהאויבים אָמַר להרע לישראל – וַתֶּהִי, ודבריו קוימו, אם אֲדֹנָי לֹא צִוָּה שיבואו מכות וסבל על עמו?!

מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב

ועם זאת, מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב. אלוקים משאיר את העולם לבחירתו החופשית של האדם.

מַה־יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל־חֲטָאָו

בסופו של דבר, מַה־יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי – מה יתלונן גֶּבֶר עַל־חֲטָאָו?! תלונותיו על קשייו ומצוקותיו אינן מוצדקות, שהרי רעתו אינה אלא פרי מעשיו הרעים.

נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד־ה'

אשר על כן נַחְפְּשָׂה, נחפש את דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, נבדוק אותן, וְנָשׁוּבָה עַד־ה'.

נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם אֶל־אֵל בַּשָּׁמָיִם

נִשָּׂא את לְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם, על ידינו. כביכול, נוציא את לבנו מתוכנו ונמסור אותו אֶל־אֵל שבַּשָּׁמָיִם.

נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ

ושוב, לאחר הקריאה להשלים ולקוות, לאחר צידוק הדין וההסברים ההגיוניים, פורצת הזעקה –אנַחְנוּ אמנם פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, ומרדנו, ועל כן ראוי היה שניענש, ובכל זאת היינו מצפים שתמחל לנו, לא רק כאדון לעבדיו, אלא כאב לבניו, ואולם אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ.

סַכּוֹתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ

סַכּוֹתָה, חצצת ביננו לבינך בָאַף, בכעס, ומחיצה זו כביכול הסתירה אותנו ממך – וַתִּרְדְּפֵנוּ. הָרַגְתָּ ולֹא חָמָלְתָּ.

סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה

סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ, מסך זה דומה למחסום של ענן, המעכב מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה, כאילו אין שערי השמים פתוחים לתפילותינו. הנביא מדבר לא רק כאישיות פרטית אלא גם כמייצג את עם ישראל:

סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים

סְחִי וּמָאוֹס, לכלוך וגועל תְּשִׂימֵנוּ, נתת אותנו בְּקֶרֶב הָעַמִּים.

פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל־אֹיְבֵינוּ

פָּצוּ, פתחו עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל־אֹיְבֵינוּ, ואיננו יכולים להשיב.

פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר

פַּחַד וָפַחַת, מכשול הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת, השואה וְהַשָּׁבֶר, האסון.

פַּלְגֵי־מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי

הנביא חוזר לדבר בגוף ראשון יחיד: נוכח מעמדנו הבזוי בקרב העמים פַּלְגֵי־מַיִם תֵּרַד עֵינִי בבכי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי.

עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מאֵין הֲפֻגוֹת

עֵינִי נִגְּרָה, דמעות ניגרות ממנה, וְלֹא תִדְמֶה, ואין היא נחה ושוקטת, משום שאֵין הֲפֻגוֹת מן הצרות.

עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמָיִם

אני בוכה ובוכה עַד שיַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמָיִם בעוניינו ויגאל אותנו בקרוב. שוב צצים כאן גם ביטויי תקווה, נאמנות וביטחון בישועה.

עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי

עֵינִי עוֹלְלָה, עשתה רע, או: לכלכה וניוולה לְנַפְשִׁי יותר מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי, או: בגלל כל הנעשה בבנות עירי. לחלופין, ירמיהו, שראה את שכניו וקרוביו יוצאים לגלות או נהרגים, מקונן על כך שעינו הניגרת נשארה כעוללה בודדת לבכות על כולם.

צוֹד צָדוּנִי כצִּפֹּר אֹיְבַי חִנָּם

צוֹד צָדוּנִי כפי שצדים צִּפֹּר, אֹיְבַי ששנאו אותי לחִנָּם, ללא סיבה.

צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּי

צָמְתוּ, קשרו בַבּוֹר את חַיָּי, ולא זו בלבד אלא – וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּי.

צָפוּ־מַיִם עַל־רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי

אולם הבור לא היה ריק, ועל כן צָפוּ־מַיִם עַל־רֹאשִׁי, אָמַרְתִּי: "נִגְזָרְתִּי. הגיע סופי".

קָרָאתִי שִׁמְךָ ה' מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת

קָרָאתִי שִׁמְךָ, התפללתי אליך, ה', מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת.

קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל־תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי

את קוֹלִי שָׁמָעְתָּ, וזו עצמה גאולה במקצת, אנא אַל־תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי. אל תתעלם מזעקתי, כדי שאוכל להתרווח.

קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל־תִּירָא

או אז תהיה לי תקווה – קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ, אָמַרְתָּ לי: "אַל־תִּירָא".

רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי

ולבסוף – רַבְתָּ, אֲדֹנָי, את רִיבֵי נַפְשִׁי, גָּאַלְתָּ את חַיָּי.

רָאִיתָה ה' עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי

רָאִיתָה, ה', את עַוָּתָתִי, העוול שעשו לי – שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי.

רָאִיתָה כָּל־נִקְמָתָם כָּל־מַחְשְׁבֹתָם לִי

רָאִיתָה את כָּל־נִקְמָתָם של האויבים, את כָּל־מַחְשְׁבֹתָם הרעה לִי, עלי.

שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם ה'כָּל־מַחְשְׁבֹתָם עָלָי

שָׁמַעְתָּ את חֶרְפָּתָם, דברי החרפות שהם מגדפים אותי, ה', כָּל־מַחְשְׁבֹתָם עָלָי, נגדי. כיוון שהנביא מבשר רעות, כשנבואות הפורענות אינן מתקיימות, שומעיו בזים לו ומשליכים עליו אבנים. וכאשר הן מתקיימות, הם מתנקמים בו על בואן, כאילו הוא אשם בהן, אף על פי שהוא אמר את דבריו כאזהרה בלבד.

שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כָּל־הַיּוֹם

שִׂפְתֵי, דיבוריהם של קָמַי, אויבי הקמים עלי וְהֶגְיוֹנָם, מחשבתם – עָלַי כָּל־הַיּוֹם. בכל דבריהם ומחשבותיהם אני הוא האשם היחידי.

שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם

שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, הבט מה הם עושים כשהם יושבים וכשהם עומדים – אֲנִי הוא מושא מַנְגִּינָתָם, שירי הלעג והבוז שלהם.

תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל ה' כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם

תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל, ה', הענש אותם כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.

תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב תַּאֲלָתְךָ לָהֶם

תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב, צרות האוטמות את הלב, תַּאֲלָתְךָ, קללתך תבוא לָהֶם.

תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'

תִּרְדֹּף בְּאַף, בזעם וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'.