חזור
איכה
פרק באֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת־בַּת־צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא־זָכַר הֲדֹם־רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ
אֵיכָה יָעִיב, יחשיך כענן המסתיר את אור השמש בְּאַפּוֹ, בכעסו אֲדֹנָי אֶת־בַּת־צִיּוֹן, אומתו-בתו. הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אל אֶרֶץ את תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא־זָכַר את הֲדֹם־רַגְלָיו, כינוי מליצי לבית המקדש
בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל־נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת־יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ
בִּלַּע, השמיד אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל־נְאוֹת, משכנותיהם הנאים של יַעֲקֹב, הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ, בזעמו את מִבְצְרֵי בַת־יְהוּדָה הִגִּיעַ, הוריד
גָּדַע בָּחֳרִי־אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב
גָּדַע בָּחֳרִי־אַף, בחרון, בכעס את כֹּל קֶרֶן, גדולת יִשְׂרָאֵל ותפארתם. בדרך כלל ה' מגן על עמו ואינו מניח לאויב לעשות לו כרצונו, והנה עתה הֵשִׁיב אָחוֹר את יְמִינוֹ, המונעת מן האויב לפעול כנגד ישראל, מִפְּנֵי אוֹיֵב, והאויב פעל ללא הפרעה.
דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי־עָיִן בְּאֹהֶל בַּת־צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ
ואף ה' עצמו דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ עלינו כְּאוֹיֵב, כאילו היה אויבנו. כאמור, ימינו נסוגה מלסייע לישראל. ולא זו בלבד – נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר. היא עומדת כנגדנו. וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי־עָיִן, בְּאֹהֶל בַּת־צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ, כעסו.
הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כָּל־אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו וַיֶּרֶב בְּבַת־יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה
הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע, ה' השחית את יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל־אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו. וַיֶּרֶב, הִרבָּה בְּבַת־יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה, קולות של אבל וצער.
וַיַּחְמֹס כגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מֹעֲדוֹ שִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת וַיִּנְאַץ בְּזַעַם־אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן
וַיַּחְמֹס כמי שפולש לגַּן וקוטף את כל פֵּרותיו,
זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ הִסְגִּיר בְּיַד־אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית־ה' כְּיוֹם מוֹעֵד
ה' חדל להגן על מקדשו. על כן נראה שזָנַח אֲדֹנָי את מִזְבְּחוֹ, נִאֵר, קילל את מִקְדָּשׁוֹ, הִסְגִּיר בְּיַד־אוֹיֵב את חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ. כיוון שהמקום ניתן לשליטת זרים, קוֹל גדול נָתְנוּ בְּבֵית־ה' כְּיוֹם מוֹעֵד. רעשי הטבח והמלחמה במקדש עוררו את זכרם של קולות הרינה והתודה של ההמון שחגג באותו מקום.ֵית־ה' כְּיוֹם מוֹעֵד.
חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן נָטָה קָו לֹא־הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ
חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן, נָטָה, שרטט קָו לשם הכנת תכניות הפעולה שלו, לֹא־הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ, מלהשמיד. הוא הוציא את תכניותיו אל הפועל. וַיַּאֲבֶל, ה' גרם לאבל בחֵל, חומת מגן קטנה וְחוֹמָה, ושניהם יַחְדָּו אֻמְלָלוּ, נשברו.
טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם־נְבִיאֶיהָ לֹא־מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'
טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ כביכול נעלמו, משום שחדלו להשתמש בהם, ואין בהם עוד תועלת. אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ, שסגרו את השערים הללו. מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם ואינם יכולים לעזור. אֵין תּוֹרָה, גַּם־נְבִיאֶיהָ לֹא־מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'. הכול נעלם ונסתר. המנהיגים יצאו לגלות, ומי שנשאר אינו מספק כל נחמה.
יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת־צִיּוֹן הֶעֱלוּ עָפָר עַל־רֹאשָׁם חָגְרוּ שַׂקִּים הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם
יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ ויִדְּמוּ, שתקו
כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל־־שֶׁבֶר בַּת־־עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה
מצוקת המקונן נוכח מראה עיניו כה קשה, שהוא חווה אותה כאילו היא פוגעת פגיעה חמורה בגופו:כָּלוּ בַדְּמָעוֹת הרבות עֵינַי, כביכול, חֳמַרְמְרוּ, התלהטו
לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן ויָיִן בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל־חֵיק אִמֹּתָם
לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ הילדים הקטנים: "אַיֵּה, איפה יש דָּגָן ואם אין לחם – היכן יש יָיִן להשיב את נפשנו?" בְּהִתְעַטְּפָם, כשהם מתעלפים ונופלים כֶּחָלָל, כגווייה מתה בִּרְחֹבוֹת עִיר, בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל־חֵיק אִמֹּתָם.
מָה־אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה־לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה־לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת־צִיּוֹן כִּי־גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא־לָךְ
מָה־אֲעִידֵךְ, איזו עדות ממקרה דומה אוכל להביא לך כדי להרגיעך?!
נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל וְלֹא־גִלּוּ עַל־עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִם
נְבִיאַיִךְ, שלא היו נביאי ה', חָזוּ, נִבאו לָךְ שָׁוְא, דברי הבל ושקר וְתָפֵל, דברים חסרי טעם וממש. וְלֹא־גִלּוּ עַל־עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב את שְׁבוּתֵךְ, שיבתך למצבך הקודם. הם מעלו בתפקיד המוטל עליהם להוכיח אותך על חטאייך ולעוררך לתשובה, והניחו לך להידרדר. וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת, נבואות שָׁוְא וּמַדּוּחִם, דברים המדיחים ומרחיקים אותך מן הדרך הראויה.
סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל־בַּת יְרוּשָׁלִָם הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל־הָאָרֶץ
סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ, שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם – ביטויים שונים לצער – עַל־בַּת יְרוּשָׁלִָם, למראה חורבנך הם תהו: הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ שהיא כְּלִילַת יֹפִי, שלמות היופי ומָשׂוֹשׂ, מקור השמחה לְכָל־הָאָרֶץ?!
פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל־אֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ־שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ
פָּצוּ, פתחו עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל־אֹיְבַיִךְ, שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ־שֵׁן – ביטויי כעס או איבה – אָמְרוּ: "בִּלָּעְנוּ, השמדנו. אַךְ, הנה זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ, יום מפלתה של ירושלים שציפינו לו, כעת מָצָאנוּ רָאִינוּ".
עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי־קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ
עָשָׂה ה' את אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע את אֶמְרָתוֹ, דבריו אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי־קֶדֶם. הרי הוא העיד בכם בתורתו שיבואו מפלות וחורבן, רעב וחרב, ועתה מתגשמות הפורענויות.
צָעַק לִבָּם אֶל־אֲדֹנָי חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל־תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל־תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ
צָעַק לִבָּם של תושבי העיר אֶל־אֲדֹנָי. חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן, הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה, אַל־תִּתְּנִי פוּגַת, הפוגה לָךְ. אַל־תִּדֹּם, תשקוט
קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָ לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל־נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת
עתה פונה המקונן אל ישראל: קוּמִי רֹנִּי, השמיעי קולך במספד
רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא
אף קינה זו מסתיימת בקריאה אל ה' לראות עד היכן הגיעה שפלותה של ירושלים, ובקריאה זו שוב מתלכדת נפש המקונן בנפש העיר ירושלים: רְאֵה, ה', וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה. האִם התכוונת לרעב כה נורא, שבו תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם, ילדיהן, עֹלְלֵי טִפֻּחִים?! האִם התכוונת שיֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי, האמור להיות מקום של מחסה, כֹּהֵן וְנָבִיא?!
שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ
שָׁכְבוּ לָאָרֶץ בחוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן. בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב. הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ ולֹא חָמָלְתָּ. אתה פגעת ללא רחמים בעת זעמך.
תִּקְרָא כיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף־ה' פָּלִיט וְשָׂרִיד אֲשֶׁר־טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם
תִּקְרָא, הזמנת כמו ביוֹם מוֹעֵד, ביום המיועד לכך, למְגוּרַי, לפחדי, שיבוא מִסָּבִיב. וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף־ה' פָּלִיט וְשָׂרִיד. לא שרד דבר. כל הבתים והגינות, הספרים, המפעלים והילדים אֲשֶׁר־טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי – אֹיְבִי כִלָּם, ואני נשארתי בודדה בעולם.