חזור
מלכים ב
פרק זוַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר־ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן
לאחר שעיכבו את השליח בדלת וכבר הגיע המלך אל הבית התנבא אלישע – וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: שִׁמְעוּ דְּבַר־ה'! כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר, בעוד עשרים וארבע שעות בדיוק, תימכר סְאָה, מידת נפח שגדולה מ-21 ליטר סֹלֶת חיטים בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. בעיר הנצורה היו ראש חמור וצואת יונים יקרים מאוד עד כה, והנה צפה אלישע שלמחרת יתרחש נס, ואפילו מחירי התבואה המבוקשת בעיר המורעבת יֵרדו פלאים.
וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל
וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, המשרת, אולי איש הצבא,
וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד־מָתְנוּ
וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים וישבו באותו זמן על פֶּתַח הַשָּׁעַר. האויבים לא פגעו במצורעים שישבו מחוץ למחנה, אולי לא התעניינו בהם, וגם חששו להתקרב אליהם, ובכל זאת איש לא דאג להם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד־מָתְנוּ, שנמות?!
אִם־אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם־יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם אִם־יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם־יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ
אִם־אָמַרְנוּ נָבוֹא אל הָעִיר – אם נחליט להיכנס העירה, ואם יניחו לנו להיכנס – וְהָרָעָב כבד בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם. וְאִם־יָשַׁבְנוּ פֹה – מחוץ לחומותיה – וָמָתְנוּ גם פה, מפני שאין לנו מזון. וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם. הבה נלך למחנה האויב. אִם־יְחַיֻּנוּ, אם ירחמו עלינו, ישאירו אותנו בחיים ואולי ידאגו לנו למעט אוכל – נִחְיֶה, וְאִם־יְמִיתֻנוּ – וָמָתְנוּ.
וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד־קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ
וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף, בשעת דמדומי ערב לָבוֹא אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם. וַיָּבֹאוּ עַד־קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ. האוהלים עמדו במקומם, אבל האנשים לא היו בהם,
וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר־עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת־מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת־מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ
הואיל וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת, באוזני מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב, קוֹל סוּס, קוֹל חַיִל גָּדוֹל, והם חשבו שצבא גדול מתקרב.
וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת־אָהֳלֵיהֶם וְאֶת־סוּסֵיהֶם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר־הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם
וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, ולא חיכו שהצבא יגיע אליהם. וַיַּעַזְבוּ אֶת־אָהֳלֵיהֶם וְאֶת־סוּסֵיהֶם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר־הִיא, וַיָּנֻסוּ אֶל, על נַפְשָׁם.
וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד־קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ
וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה, שלא ידעו דבר על כך, עַד־קְצֵה הַמַּחֲנֶה הנטוש, וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אֶחָד, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ מן המזון שנשאר כפי שהוא, מפני שהארמים ברחו בבהלה ולא טרחו לקחת אִתם צידה לדרך. וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ אותם, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אַחֵר, ושוב – וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם את מה שמצאו, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. המחנה כולו היה ריק, והם יכלו להיכנס לכל אוהל ולבזוז את תכולתו.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ לֹא־כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד־אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵית הַמֶּלֶךְ
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: לֹא־כֵן, נכון מה שאֲנַחְנוּ עֹשִׂים. הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם הראוי לבְשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים, שותקים, בין מחמת עצלות ובין משום שאנחנו מנסים לזכות בשלל נוסף. וְחִכִּינוּ, ואם נחכה עַד־אוֹר הַבֹּקֶר, שאז נוח יותר לבוא העירה ולבשר – וּמְצָאָנוּ עָווֹן. העיכוב ייחשב לנו לחטא.
וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל־שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם־הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר־הֵמָּה
וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל־שֹׁעֵר הָעִיר, השומרים שבשער, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם, כִּי אִם־הַסּוּס אָסוּר, קשור במקומו וְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְאֹהָלִים מלאים
וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה
וַיִּקְרָא שוער העיר אל הַשֹּׁעֲרִים, וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה.
וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו אַגִּידָה־נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי־רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן־הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה לֵאמֹר כִּי־יֵצְאוּ מִן־הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל־הָעִיר נָבֹא
וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ בלַיְלָה, וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו: אַגִּידָה־נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם – הארמים יָדְעוּ כִּי־רְעֵבִים אֲנַחְנוּ במצור, וַיֵּצְאוּ מִן־הַמַּחֲנֶה שלהם לְהֵחָבֵה, להתחבא בַשָּׂדֶה בקרבת מקום, לֵאמֹר: "כִּי־יֵצְאוּ מִן־הָעִיר, שכן הרעב ידחק בהם לצאת ממנה – וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים חשופים ובלתי מוגנים, וְאֶל־הָעִיר נָבֹא ונשתלט עליה".
וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ־נָא חֲמִשָּׁה מִן־הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ הִנָּם כְּכָל־הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ הִנָּם כְּכָל־הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה
וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר: וְיִקְחוּ־נָא חֲמִשָּׁה מִן־הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ – בעיר. בעלי החיים היו הראשונים שמתו ברעב. בכל זאת השאירו בחיים סוסים מעטים, כדי שישמשו רכב צבאי כל עוד לא נכנעה העיר. הסוסים הללו ורוכביהם הִנָּם כְּכָל־הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ, גם עתה מצב הסוסים ופרשיהם דומה למצבם המסוכן של יושבי העיר הנצורים. ואם יתברר שהארמים הערימו עלינו,
וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה־אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ
וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים. הם לא לקחו אפילו חמישה סוסים, אלא שני רכב, שהם לכל היותר ארבעה סוסים.שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים.
וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד־הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל־הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר־הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ
וַיֵּלְכוּ הרוכבים אַחֲרֵיהֶם, בעקבות מחנה ארם עַד־הַיַּרְדֵּן, כי במנוסת הארמים לארצם מן הסתם חצו את הירדן. וְהִנֵּה כָל־הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר־הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם, במנוסת הבהלה שלהם. מתוך חרדתם השליכו כל מה שעלול היה להפריע להם במרוצתם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ שהארמים אכן נעלמו.
וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה'
וַיֵּצֵא הָעָם מהעיר, וַיָּבֹזּוּ, בזזו אֵת מַחֲנֵה אֲרָם, שהיה בו מזון לרוב. וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל, כִּדְבַר ה'. מחנה ארם היה מחנה גדול, והעיר שומרון לא הייתה גדולה. שפע האוכל שהופיע פתאום, השפיע על ירידה תלולה של המחירים.
וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת־הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ עַל־הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו
וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד, מינה אֶת־הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ עַל־הַשַּׁעַר, לעמוד בשער כדי לפקח שלא תיווצר מהומה רבה מדי בזמן הסתערותם של האנשים הרעבים על המזון. השליש לא הצטייד בכלי נשק, משום שהניח שיוכל לכוון את העם בכוח סמכותו. וַיִּרְמְסֻהוּ תוך כדי מרוצתם בני הָעָם, שהיו להוטים אחר המזון בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת, כַּאֲשֶׁר, כפי שדִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו.
וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן
וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים את נבואתו אֶל־הַמֶּלֶךְ אמש לֵאמֹר: סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן,
וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל
וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר: וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם – הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר לו אז הנביא: הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל.
וַיְהִי־לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת
וַיְהִי־לוֹ כֵּן, וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת. הוא ראה שמחירי התבואה חזרו וירדו, אבל לא עלה בידו לאכול ממנה משום שהוטל עליו לשמור בשער, ושם נהרג.