וְנַעֲמָן שַׂר־צְבָא מֶלֶךְ־אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי־בוֹ נָתַן־ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע

וְנַעֲמָן שַׂר־צְבָא מֶלֶךְ־אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו, מלך ארם, וּנְשֻׂא פָנִים. הוא נחשב בעיני מלכו וגם היה אדם מכובד בעיני הבריות. כִּי־בוֹ, באמצעותו נָתַן־ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם. הוא היה מצביא שניצח במלחמות. וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע. אף שהיה חשוב ונכבד, הצרעת שלו הרתיעה את סובביו, והדבר העיק עליו.

וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן

וַאֲרָם יָצְאוּ בגְדוּדִים לערוך פשיטות, ובאחת מהן – וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה, וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. היא התגלגלה לשרת בביתו של נעמן. עם הזמן התקרבו זו לזו, והנערה הישראלית, שראתה בצרתו של נעמן ובבידודו, נרתמה לעזור לאדוניה.

וַתֹּאמֶר אֶל־גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ

וַתֹּאמֶר אֶל־גְּבִרְתָּהּ: הביאו את אַחֲלֵי, משאלותיו ובקשותיו של אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן – אָז הנביא יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ, יסיר ממנו את הצרעת.

וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אשת נעמן העבירה את הצעתה של הנערה לבעלה. וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו, מלך ארם לֵאמֹר: כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. היא טענה שיש דרך לרפא אותי.

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־אֲרָם לֶךְ־בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי־כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־אֲרָם, שלא היה מצוי בהתנהלותם של הדברים בישראל: לֶךְ־בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר, מכתב בעניינך אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וַיֵּלֶךְ נעמן וַיִּקַּח בְּיָדוֹ מתנות לנביא – עֶשֶׂר כִּכְּרֵי־כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים מטבעות זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים.

וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת־נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ

וַיָּבֵא נעמן את הַסֵּפֶר אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, ובו כתוב לֵאמֹר: וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת־נַעֲמָן עַבְדִּי – וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. עליך לדאוג שהוא יתרפא.

וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי־זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ־דְּעוּ־נָא וּרְאוּ כִּי־מִתְאַנֶּה הוּא לִי

באותה עת לא יכלו ישראל להתגונן כראוי מפני הארמים שפלשו לארצם שוב ושוב. ידו של מלך ארם הייתה על העליונה, וכך ניסח את פנייתו. וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַסֵּפֶר, וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר: הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי־זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ?! לא אוכל למלא דרישה זו. כִּי אַךְ־דְּעוּ־נָא וּרְאוּ כִּי־מִתְאַנֶּה, מחפש תואנה הוּא לִי. אם אומַר לו שאינני יכול לרפא את שר הצבא שלו, הוא יאשים אותי בכך שאינני רוצה לרפאו, וכך ימצא עילה להתנכל לנו.

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים כִּי־קָרַע מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא־נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים כִּי־קָרַע מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־בְּגָדָיו, וַיִּשְׁלַח אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ?! אינך צריך לדאוג. יָבֹא־נָא אֵלַי, ואני אטפל בו, וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח־הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע

וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ, עם פמלייתו, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח־הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע, של אלישע.

וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע־פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר

וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ, שליח, אולי מפני שלא רצה להתקרב אל המצורע, לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע־פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר, וכך תתרפא ותטהר מהצרעת.

וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם־ה' אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל־הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע

וַיִּקְצֹף, כעסִּקְצֹף נַעֲמָן על דברי השליח וַיֵּלַךְ. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, חשבתי שהנביא יֵצא אלי, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם־ה' אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל־הַמָּקוֹם הנגוע וְאָסַף, וכך יסיר את הַמְּצֹרָע. ציפיתי למופת של ממש, הכולל מחוות ידיים מרשימות, ובמקומו הנביא מורה לי להתרחץ?!

הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא־אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה

הֲלֹא טוֹב, עדיפים אֲמָנָה וּפַרְפַּר, נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל. הֲלֹא־אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי. אם רחצה במים מפיגה את הצרעת – הרי יכול אני לרחוץ בהם ולהיטהר. וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה, בכעס.

וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי־אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר

וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו של נעמן וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ: אָבִי, אדוננו, דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ – הֲלוֹא תַעֲשֶׂה. לו היה הנביא מבקש ממך לעשות מעשה גדול וקשה – הרי היית עושה אותו, וְאַף כִּי־אָמַר אֵלֶיךָ רק: "רְחַץ וּטְהָר". מדוע אתה כועס על כך?! הלוא היית מוכן למלא את הוראותיו, והנה הורה לך לעשות מעשה פעוט. מוטב שתנסה.

וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר

וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ להיות נקי מפגם וקמט כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן, וַיִּטְהָר. סימני הצרעת שהיו על בשרו נעלמו.

וַיָּשָׁב אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל־מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל־הָאָרֶץ כִּי אִם־בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח־נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ

כשנעמן נוכח בכוחו הנסי של הנביא, הוא התחרט על דבריו. וַיָּשָׁב מן הירדן אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל־מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר: הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים אמתי בְּכָל־הָאָרֶץ כִּי אִם־בְּיִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה, קַח־נָא בְרָכָה, מתנה מֵאֵת עַבְדֶּךָ, מפני שאני רוצה להביע את תודתי לך.

וַיֹּאמֶר חַי־ה' אֲשֶׁר־עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם־אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן

וַיֹּאמֶר אלישע בשבועה: חַי־ה' אֲשֶׁר־עָמַדְתִּי לְפָנָיו, שאני משרת אותו, אִם־אֶקָּח, שלא אקח ממך דבר.וַיִּפְצַר, נעמן הפציר בּוֹ לָקַחַת את מתנתו, וַיְמָאֵן הנביא.

וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן־נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד־פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא־יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם־לַה'

וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: וָלֹא – אם אינך לוקח ממני את המתנה, לפחות הסכם שיֻתַּן־נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד־פְּרָדִים אֲדָמָה, אדמת ארצך בכמות ששני פרדים יכולים לשאתה, כִּי לוֹא־יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם־לַה'. אני מקבל על עצמי את אלוקי ישראל, וכדי להקריב לו קרבנות אני זקוק לאדמה טהורה שעליה אוכל לעבדו כראוי. והוא מוסיף ומבקש:

לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית־רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל־יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח־ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה

לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ, בְּבוֹא אֲדֹנִי, מלך ארם אל בֵית־רִמּוֹן, בית העבודה הזרה לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה, וְהוּא נִשְׁעָן עַל־יָדִי, שכן אני המשנה לו, ואז – וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן. ובעל כורחי גם אני אשתחווה שם. בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח־ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה.

וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ

וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם. אלישע נענה לדבריו ושילח אותו לדרכו. וַיֵּלֶךְ נעמן מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ, מידת מרחק מסוימת.

וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֵת־נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר־הֵבִיא חַי־ה' כִּי־אִם־רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה

וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים בלבו: הִנֵּה חָשַׂךְ, מנע אֲדֹנִי אֵת־נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר־הֵבִיא. חבל שהוא סירב לקחת מידו דבר. חַי־ה' כִּי־אִם־רַצְתִּי, ארוץ אני אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה, דבר.

וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם

וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן. וַיִּרְאֶה נַעֲמָן איש רָץ אַחֲרָיו, וַיִּפֹּל, נעמן התכופף מֵעַל, מתוך הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: אם אתה רץ אחרי, בוודאי יש לכך סיבה דחופה; הֲשָׁלוֹם? האם הכול כשורה?

וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי־נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה־נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים

וַיֹּאמֶר גיחזי: שָׁלוֹם. מכיוון שרצה לקבל כסף מנעמן, הוא בדה סיפור בשם אלישע – אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר: "הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי־נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, תְּנָה־נָּא לָהֶם, בשבילם כִּכַּר, כ-30 ק"ג כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים". אמנם אלישע נשבע שלא ייקח דבר לעצמו, אך לפי סיפורו הבדוי של גיחזי, הנביא נזקק לכסף לצורכי צדקה, ואין בידו.

וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם וַיִּפְרָץ בּוֹ וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל־שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו

וַיֹּאמֶר נַעֲמָן, שהתלהב כל כך מהאפשרות להעניק מתנה לנביא: הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם, שתי כיכרות כסף במקום אחת. וַיִּפְרָץ, הפציר בּוֹ, ומן הסתם גיחזי לא עמד בסירובו זמן רב. וַיָּצַר נעמן צרר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים, נרתיקים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים, וַיִּתֵּן אֶל־שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ את המתנה הזו לְפָנָיו – לפני גיחזי.

וַיָּבֹא אֶל־הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת וַיְשַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ

וַיָּבֹא גיחזי אֶל־הָעֹפֶל, בניין גבוה שניצב בכניסה לעיר שומרון, וַיִּקַּח מִיָּדָם את החפצים הללו וַיִּפְקֹד, הפקיד אותם בַּבָּיִת, וַיְשַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים, משרתי נעמן וַיֵּלֵכוּ.

וְהוּא־בָא וַיַּעֲמֹד אֶל־אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע מֵאַיִן גֵּחֲזִי וַיֹּאמֶר לֹא־הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה

וְהוּא־בָא וַיַּעֲמֹד אֶל־אֲדֹנָיו לשרת את אלישע כדרכו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: מֵאַיִן אתה בא, גֵּחֲזִי?וַיֹּאמֶר: לֹא־הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה. לא יצאתי מכאן.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא־לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ־אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת־הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הנביא: לֹא־לִבִּי הָלַךְ, תודעתי נשארה במקומה. ראיתי כַּאֲשֶׁר הָפַךְ־אִישׁ, הסתובב מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ. הַעֵת האם ראוי בנסיבות אלו לָקַחַת אֶת־הַכֶּסֶף, וְלָקַחַת, ולקנות בו בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת?! ים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת

וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק־בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג

אשר על כן – וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק־בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם. וַיֵּצֵא גיחזי מִלְּפָנָיו והוא מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.