וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי־הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל־אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת־ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת־שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים

וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי־הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל־אֱלִישָׁע לֵאמֹר: עַבְדְּךָ, תלמידך, או: ביטוי כבוד, אִישִׁי, בעלי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת־ה'. לאחר שבעלי מת, רבצו עלי חובות כבדים ונשארתי ללא מקור הכנסה, וְעתה הַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת־שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים. המנהג לקחת את ילדי בעל החוב לעבדים תמורת תשלום כסף היה מקובל, אך אינו הולם את תורת ישראל.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה־יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם־אָסוּךְ שָׁמֶן

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: מָה אֶעֱשֶׂה כדי לעזור לָּךְ? הַגִּידִי לִי מַה־יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת, שכן אני זקוק להתחיל בדבר מה שכבר קיים ברשותך. וַתֹּאמֶר: אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם־אָסוּךְ שָׁמֶן, כלי קטן לשמן המשמש לסיכה. הרי את ילדיה תמסור רק לאחר שמכרה את כל מה שהיה לה.

וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי־לָךְ כֵּלִים מִן־הַחוּץ מֵאֵת כָּל־שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים אַל־תַּמְעִיטִי

וַיֹּאמֶר: לְכִי שַׁאֲלִי־לָךְ, בקשי בהשאלה כֵּלִים מִן־הַחוּץ מֵאֵת כָּל־שְׁכֵנָיִךְ, כֵּלִים רֵקִים, אַל־תַּמְעִיטִי, רבים ככל האפשר.

וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד־בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי

וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד־בָּנַיִךְ, כי למעשי נסים כאלה נאה הצִּנעה. וְיָצַקְתְּ עַל כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה מן השמן שבאסוך, וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי. אחרי שתמלאי כלי אחד, הזיזי אותו הצדה והביאי את הכלי הבא. השמן ישפע ויספיק למילוי כולם.

וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָקֶת

וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ. הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ את הכלים, וְהִיא מוֹצָקֶת, יוצקת.

וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל־בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן

וַיְהִי כִּמְלֹאת, כשתמו הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל־בְּנָהּ: הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אֵין עוֹד כֶּלִי. ואז – וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן. ברכת השמן הותאמה למספר הכלים שהיה בידה ולנִפחם.

וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת־הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת־נִשְׁיֵךְ וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר

וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים על הנס, ואחר כך שאלה מה עליה לעשות הלאה. וַיֹּאמֶר: לְכִי מִכְרִי אֶת־הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת־נִשְׁיֵךְ, חובך, בחלק מן הכסף שתקבלי תמורת השמן, וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר. ברכת השמן לא תסור גם לאחר מכירתו, והעודף יספיק למחייתכם.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל־שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק־בּוֹ לֶאֱכָל־לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל־לָחֶם

וַיְהִי הַיּוֹם, וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל־שׁוּנֵם, לפי המקובל היא בעמק יזרעאל, בנחלת יששכר, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, עשירה ונכבדת. כיוון שבא אורח כה חשוב לעיר – וַתַּחֲזֶק־בּוֹ, היא ביקשה ממנו, ואולי הפצירה בו לֶאֱכָל־לָחֶם אצלה. וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, בכל פעם שאלישע היה עובר בשונם, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל־לָחֶם, לסעוד בביתה.

וַתֹּאמֶר אֶל־אִישָׁהּ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד

וַתֹּאמֶר האשה אֶל־אִישָׁהּ, בעלה: הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. אני יודעת שהאיש החוזר ומגיע אלינו הוא אדם קדוש.

נַעֲשֶׂה־נָּא עֲלִיַּת־קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה

מכיוון שהוא מכבד אותנו בשהייתו בביתנו, נַעֲשֶׂה־נָּא עֲלִיַּת־קִיר, קומה שנייה קְטַנָּה בביתנו, ובה נארגן חדר פרטי לנוחיותו, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, החפצים הדרושים לאורח. וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל־הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב־שָׁמָּה

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה, וַיָּסַר אֶל־הָעֲלִיָּה שהכינו בשבילו וַיִּשְׁכַּב־שָׁמָּה.

וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא־לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו

וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, משרתו: קְרָא לַשּׁוּנַמִּית, האשה משונם הַזֹּאת. וַיִּקְרָא־לָהּ, וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו.

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר־נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת־כָּל־הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר־לָךְ אֶל־הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל־שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת

וַיֹּאמֶר לוֹ – לגיחזי: אֱמָר־נָא אֵלֶיהָ: "הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת־כָּל־הַחֲרָדָה הַזֹּאת, טרחת בעבורנו ודאגת לנו כל כך, וכעת – מֶה נוכל לַעֲשׂוֹת לָךְ, למענך? הֲיֵשׁ לְדַבֶּר־לָךְ אֶל־הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל־שַׂר הַצָּבָא?" אלישע אינו רדוף, כפי שהיה אליהו. אדרבא, יש לו קשרים עם גדולי האומה, ועל כן הוא מציע שינצלם לטובתה. וַתֹּאמֶר לגיחזי: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. אין צורך בכך. אנחנו אמידים, מעמדנו איתן, ואיננו זקוקים לקשריך.

וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין־לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן

וַיֹּאמֶר אלישע לגיחזי: אם כך, וּמֶה נוכל לַעֲשׂוֹת לָהּ כדי להשיב לה כגמולה? וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי: אכן היא עשירה, אֲבָל בֵּן אֵין־לָהּ, ואין היא יכולה להמתין עוד שנים רבות הואיל וְאִישָׁהּ זָקֵן. וסיכוייו להוליד מתמעטים, ומן הסתם גם היא איננה צעירה.

וַיֹּאמֶר קְרָא־לָהּ וַיִּקְרָא־לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח

וַיֹּאמֶר אלישע לגיחזי: קְרָא־לָהּ. וַיִּקְרָא־לָהּ, וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח.

וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל־תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ

וַיֹּאמֶר: לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, בעוד שנה בדיוק אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן. וַתֹּאמֶר: אַל, אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל־תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ. אל תיטע בי תקוות שווא. גם אם אהרה, אני עלולה להפיל, או דבר-מה עלול לפגוע בתינוק, חלילה. אל תגרום לי להשתעשע בציפייה להמשכיות שאחר זמן תתבדה.

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, בדיוק שנה אחרי בשורתו של אלישע.

וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל־אָבִיו אֶל־הַקֹּצְרִים

וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד. וַיְהִי הַיּוֹם ובהיותו עדיין ילד קטן – וַיֵּצֵא אֶל־אָבִיו בעל האחוזה, אֶל־הַקֹּצְרִים בשדהו כדי לראות את המתרחש שם, כדרך הילדים.

וַיֹּאמֶר אֶל־אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל־הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ

וַיֹּאמֶר אֶל־אָבִיו: רֹאשִׁי, רֹאשִׁי. כואב לי מאוד הראש. וַיֹּאמֶר אֶל־הַנַּעַר המשרת: שָׂאֵהוּ, קח את הילד על ידיך אֶל־אִמּוֹ.

וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל־בִּרְכֶּיהָ עַד־הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת

וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ, וַיֵּשֶׁב הילד עַל־בִּרְכֶּיהָ עַד־הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת בעוד הוא יושב על ברכיה, בלא שנראו סימנים חיצוניים בולטים לגסיסתו.

וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא

וַתַּעַל אל הקומה השנייה, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים, אלישע, וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ את הדלת וַתֵּצֵא.

וַתִּקְרָא אֶל־אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן־הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד־אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה

וַתִּקְרָא אֶל־אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר: שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן־הַנְּעָרִים כדי לשרת אותי ולעזור לי וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת לרכב עליה, וְאָרוּצָה עַד־אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה, ואחזור.

וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם

וַיֹּאמֶר בעלה: מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, והרי לֹא ראש חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת היום. כשחי בסביבה אדם גדול היו תלמידיו ושומעי לקחו מבקרים אצלו בשבתות ובמועדים מיוחדים. וַתֹּאמֶר: שָׁלוֹם. הכול כשורה. היא רצתה שהאסון לא ייוודע לאיש מלבד לנביא.

וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל־נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל־תַּעֲצָר־לִי לִרְכֹּב כִּי אִם־אָמַרְתִּי לָךְ

וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל־נַעֲרָהּ: נְהַג את החמור וָלֵךְ. אַל־תַּעֲצָר־לִי לִרְכֹּב, אל תחנה בדרך, כִּי, אלא אִם־אָמַרְתִּי לָךְ.

וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז

וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַר הַכַּרְמֶל, ששם כנראה היה מקומו הקבוע באותו זמן. וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד, ממרחק, וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ: הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז, ההיא.

עַתָּה רוּץ־נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר־לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם

בוודאי הגיעה לכאן ביום חול בשל סיבה חשובה. על כן – עַתָּה רוּץ־נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר־לָהּ: "הֲשָׁלוֹם לָךְ? הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ? הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד?" שְׁאל אותה אם כולם בריאים. וַתֹּאמֶר לגיחזי: שָׁלוֹם. שוב אין היא מספרת את אשר אירע.

וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי־נַפְשָׁהּ מָרָה־לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי

וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הָהָר, וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו, מחווה שיש בה תחינה, כניעה וקבלת מרותו. וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, משום שלא ראה בעין יפה שהאשה מחזיקה ברגלי איש האלוקים. וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים: הַרְפֵּה, הנח לָהּ, כִּי־נַפְשָׁהּ מָרָה־לָהּ. ניכר שהיא מיוסרת, ואין לפגוע בה בהקפדה על דרכי דרך ארץ כשהיא סובלת. וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי מראש מהי הסיבה לכאבה, ועל כן אינני יודע.

וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי

וַתֹּאמֶר: הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי?! הרי לא ביקשתי ממך שתתפלל שייוולד לי בן. לא ציפיתי לשום תמורה על מעשי. יתר על כן, הֲלֹא אָמַרְתִּי, ביקשתי ממך שלֹא תַשְׁלֶה אֹתִי.

וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא־אִישׁ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ וְכִי־יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל־פְּנֵי הַנָּעַר

וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי: חֲגֹר מָתְנֶיךָ, כאדם היוצא לדרך בזריזות, וְקַח את מִשְׁעַנְתִּי, מקלי בְיָדְךָ וָלֵךְ לביתה. כִּי תִמְצָא־אִישׁ ממכריך – לֹא תְבָרֲכֶנּוּ. וְכִי־יְבָרֶכְךָ אִישׁ – לֹא תַעֲנֶנּוּ, כדי שלא תתעכב. וכאשר תגיע לבית האישה – וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל־פְּנֵי הַנָּעַר. במשענת היה גלום כוחו של אלישע, ועל כן קיווה שהדבר יועיל לילד.

וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי־ה' וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ

וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר לאלישע: חַי־ה' וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ. וַיָּקָם אלישע וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ.

וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּשְׁעֶנֶת עַל־פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד־לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר

וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, לפי ציוויו של אלישע למהר ככל האפשר, וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּשְׁעֶנֶת עַל־פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב. לא הייתה כל תגובה שתעיד על שינוי במצבו. וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד־לוֹ לֵאמֹר: לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. לא אירע דבר.

וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל־מִטָּתוֹ

וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה, וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת ומֻשְׁכָּב עַל־מִטָּתוֹ שלו.

וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־ה'

וַיָּבֹא לחדר, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־ה'. הוא ביקש לחולל נס ולהחיות את המת, כשם שעשה אליהו.

וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל־הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל־פִּיו וְעֵינָיו עַל־עֵינָיו וְכַפָּיו עַל־כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד

וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל־הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם את פִּיו עַל־פִּיו וְעֵינָיו עַל־עֵינָיו וְכַפָּיו עַל־כַּפָּיו, וַיִּגְהַר, נשם עָלָיו, וַיָּחָם, התחמם בְּשַׂר הַיָּלֶד, אף שעברו כמה שעות מאז מותו.

וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָיו

וַיָּשָׁב אלישע וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, הסתובב עסוק בדבקותו, וַיַּעַל על גוף הילד וַיִּגְהַר עָלָיו שוב, וַיְזוֹרֵר, התעטש הַנַּעַר שוב ושוב עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים, ולבסוף – וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָיו וקם לתחייה.

וַיִּקְרָא אֶל־גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל־הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ

וַיִּקְרָא אֶל־גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר: קְרָא אֶל־הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת. וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר: שְׂאִי בְנֵךְ. הוא חי.

וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת־בְּנָהּ וַתֵּצֵא

וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה בהכנעה גמורה, וַתִּשָּׂא אֶת־בְּנָהּ וַתֵּצֵא.

וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים

וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה, אל הגלגל, וְהָרָעָב היה אז בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו ללמוד מפיו. וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ: שְׁפֹת, העמד על האש את הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד, תבשיל ירקות לִבְנֵי הַנְּבִיאִים.

וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל־הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ וַיָּבֹא וַיְפַלַּח אֶל־סִיר הַנָּזִיד כִּי־לֹא יָדָעוּ

וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל־הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת, ירקות, וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה, צמח רעיל ממיני האבטיחים הדומה לאבטיח קטן וגדל ומתפרשׂ על הקרקע כגפן. וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה, פרותיו מְלֹא בִגְדוֹ, וַיָּבֹא וַיְפַלַּח, חתך מהן לפלחים והכניסן אֶל־סִיר הַנָּזִיד, כִּי־לֹא יָדָעוּ שהם מרים ורעילים.

וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל

וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל מן התבשיל הזה, וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד, וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ: יש מָוֶת, רעל בַּסִּיר, אִישׁ הָאֱלֹהִים!וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל.

וַיֹּאמֶר וּקְחוּ קֶמַח וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַסִּיר וַיֹּאמֶר צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר

וַיֹּאמֶר אלישע: וּקְחוּ, הביאו קֶמַח. וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַסִּיר, וַיֹּאמֶר: צַק לָעָם את התבשיל שוב וְיֹאכֵלוּ. וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר. בדרך נס תיקן הקמח את טעם התבשיל וביטל את סכנתו.

וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים־לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ

וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מתנה – לֶחֶם בִּכּוּרִים, מן התבואה החדשה – עֶשְׂרִים־לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל, תבואה לחה שאינה בשלה לגמרי בְּצִקְלֹנוֹ, מתוך תרמילו.וַיֹּאמֶר אלישע: תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ.

וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר ה' אָכוֹל וְהוֹתֵר

וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ: מָה אֶתֵּן מאכל מועט זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ?! הרי לא יהיה בכך די לכולם. וַיֹּאמֶר: אף על פי כן תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ, כִּי כֹה אָמַר ה': אָכוֹל וְהוֹתֵר. לאחר שיאכלו – עדיין יישאר מהאוכל.

וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'

וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם את המזון, וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'. אירע נס, והלחם והכרמל הספיקו להשבעת מאה אנשים, ולא זו בלבד אלא נותרו מהם שאריות.