וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד, כשדוד חש שהגיעה שעתו לָמוּת, וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר:

אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ

אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, נפטר מן העולם. וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ. עליך להתחזק ולהיות בוגר.

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת, צו ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו, מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, תצליח אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה לשָׁם,

לְמַעַן יָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל

לְמַעַן יָקִים, יקיים עַן יָקִיםה' אֶת דְּבָרוֹ, הבטחתו אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר: "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם" – לֵאמֹר, בביטוי הזה הבטיחני: "לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל". מלכותך-מלכותם תימשך.

וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו

וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל – לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר, וַיַּהַרְגֵם. וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם. הוא המשיך בשפך דם המלחמה גם בהקשר של יחסי שלום, בהריגת אבנר לאחר שהשלים עם דוד, ובהריגת עמשא שהלך באותה שעה בשליחות המלך. וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. כולו מגואל בדם.

וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל

וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל, אל הקבר. ממני נבצר לעשות זאת, בגלל המחויבות האישית שלי כלפיו, אבל אתה בחכמתך תמצא דרך להשיב לו כגמולו.

וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ

לעומת זאת – וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד, וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ. המשך לפרנסם בכבוד, כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי, סייעו לי וסיפקו צרכי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ.

וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב

וְהִנֵּה עִמְּךָ גם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי, מבני בנימין מהמקום בַּחֻרִים. וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת, קשה וחזקה בְּיוֹם לֶכְתִּי למַחֲנָיִם, וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן, ראשון לכל הבאים, לבקש מחילה וסליחה. וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר: "אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב". באותה שעה מיוחדת נשבעתי לו שלא אהרוג אותו.

וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל

השבועה נבעה מהקשר מסוים והיא מחייבת רק אותי. וְעַתָּה אתה, המשוחרר משבועה זו, אַל תְּנַקֵּהוּ, דאג שלא יצא נקי, כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה, וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ. חכם כמוך ימצא את הדרך להענישו. וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל.

וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד

לאחר מסירת צוואתו לשלמה – וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד.

וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים

וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל היו אַרְבָּעִים שָׁנָה בסך הכול. בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ על יהודה שֶׁבַע שָׁנִים, וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. דוד הגיע למלוכה כבן שלושים ועל כן נפטר בן שבעים.

וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד

וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו, וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ, המלוכה הצליחה בידו מְאֹד.

וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם בֹאֶךָ וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם

וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לביקור, שהרי הם דרו תחת קורת גג אחת, והיחסים ביניהם היו ידידותיים. וַתֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם לך בתֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם בֹאֶךָ?וַיֹּאמֶר: שָׁלוֹם.

וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלָיִךְ וַתֹּאמֶר דַּבֵּר

וַיֹּאמֶר: דָּבָר לִי אֵלָיִךְ. וַתֹּאמֶר: דַּבֵּר.

וַיֹּאמֶר אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה וְעָלַי שָׂמוּ כָל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי כִּי מֵה' הָיְתָה לּוֹ

וַיֹּאמֶר: אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי לִי הָיְתָה זכות הַמְּלוּכָה, וְעָלַי שָׂמוּ כָל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ. אף על פי כן, וַתִּסֹּב, סרה ממני הַמְּלוּכָה, וַתְּהִי לְאָחִי שלמה, כִּי מֵה' הָיְתָה לּוֹ. אינני בא בטענות על כך.

וְעַתָּה שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי וַתֹּאמֶר אֵלָיו דַּבֵּר

וְעַתָּה שְׁאֵלָה, בקשה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ. אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי, אל תאכזבי אותי בבקשה זו.וַתֹּאמֶר אֵלָיו: דַּבֵּר. אני מקשיבה.

וַיֹּאמֶר אִמְרִי נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ וְיִתֶּן לִי אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה

וַיֹּאמֶר: אִמְרִי נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ – ואני מבקש באמצעותך כִּי הוא לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ – וְיִתֶּן לִי אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה. יש בבקשתו של אדניהו כדי להסביר מדוע הודגש יופיה של אבישג לעיל. אדניהו פגש את אבישג בבית אביו, וכיוון שלא הייתה אשתו של דוד אלא משרתת שלו, אדניהו לכאורה לא ראה פגם בנישואיו עמה.

וַתֹּאמֶר בַּת שֶׁבַע טוֹב אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ אֶל הַמֶּלֶךְ

וַתֹּאמֶר בַּת שֶׁבַע: טוֹב. שמעתי את דבריך. אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ בעניין זה אֶל הַמֶּלֶךְ.

וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ

וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ. וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ כדי לחלוק לה כבוד, וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ, כבן המכבד את אמו. וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ, וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ, הורה שיביאו גם לה כיסא, וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ.

וַתֹּאמֶר שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ אַל תָּשֶׁב אֶת פָּנָי וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁאֲלִי אִמִּי כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ

וַתֹּאמֶר: שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ. אַל תָּשֶׁב אֶת פָּנָי. וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: שַׁאֲלִי, אִמִּי, כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ.

וַתֹּאמֶר יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה

וַתֹּאמֶר: צווה שיֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה.

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ: וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת, מבקשת רק אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ? וְשַׁאֲלִי לוֹ, בשבילו גם אֶת הַמְּלוּכָה, כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי, וְהמלוכה מגיעה לוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה שתמכו בו.

וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּה' לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה

וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּה' לֵאמֹר: כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף, כך וכך יענישני אלוקים אם לא אקיים את הדברים הבאים, כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. הוא ישלם בנפשו על בקשה זו. ושלמה מוסיף ונשבע:

וְעַתָּה חַי ה' אֲשֶׁר הֱכִינַנִי וַיּוֹשִׁיבַנִי עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִי וַאֲשֶׁר עָשָׂה לִי בַּיִת כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ

וְעַתָּה חַי ה' אֲשֶׁר הֱכִינַנִי, כונן וביסס את מלכותי, וַיּוֹשִׁיבַנִי עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִי, וַאֲשֶׁר עָשָׂה לִי בַּיִת, בית מלוכה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר באמצעות נתן הנביא, כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ.

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, תומכו הנאמן, וַיִּפְגַּע בּוֹ באדניהו וַיָּמֹת.

וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן ה' אֱלוֹהִים לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי

אדניהו היה יפה תואר, ואילו שלמה היה חכם מאוד. בהכירו את אדניהו, שיער שלמה שהרעיון לשאת את סוכנת אביו לא היה עולה על דעתו לבד. בחשיבתו הפוליטית הוא מסיק מכך שעדיין רוחשות אפשרויות של קשר נגדו. אשר על כן – וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ: אל עיר הכהנים עֲנָתֹת לֵךְ, עַל שָׂדֶיךָ, חדל לשמש עוד ככהן גדול, כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה. לאמתו של דבר, היית ראוי למוות. נראה ששלמה סבר שאביתר או יואב הגו את התכנית והסיתו את אדניהו. וּבכל זאת בַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ, כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן ה' אֱלוֹהִים לִפְנֵי דָּוִד אָבִי בעת נדודיו ובריחותיו, וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי.

וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה' לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה

וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה'. לכאורה, בכך נענש על הקשר שקשר עם אדניהו, ולולא כן לא היה נפגע מעמדו ככהן, אך בעומק העניין הוא הודח מכהונתו כדי לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר ביד שמואל הנביא עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה. לפי אותה נבואה, יֵרֵד בית עלי מגדולתו, וייאלץ להיסמך על כהנים אחרים. שלמה ערך את חשבונו שלו ולא הזכיר את עוונות משפחתו של אביתר הכהן, אבל לאחר שנים רבות, ולאחר שהתרחשו מאורעות מורכבים, הוגשמה הנבואה.

וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ

וְהַשְּׁמֻעָה על מה שאירע לאדניה ולאביתר בָּאָה עַד יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאולם אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה. במרד אבשלום היה יואב יכול להצטרף למורדים, אבל אז שמר אמונים לדוד. ייתכן שיואב לא ראה במעשהו של אדניה פגיעה במלך דוד. הוא ראה שדוד הזקין, ושבמוקדם או במאוחר יהיה צורך להחזיק את המלוכה. לו עצמו לא היו כל תביעות לתפקיד, ומבין בני דוד העדיף את אדניה, אולי מתוך חיבה אישית, הערכת כישוריו, או שחשב שמעמדו של אדניה חזק יותר משום שאמו, חגית, נישאה לדוד בדרך המקובלת, שלא כבת-שבע, אם שלמה. מכל מקום, כאשר יואב שמע מה עלה בגורלו של אדניה – וַיָּנָס, ברח יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה', וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לשם קבלת חסות.

וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ

וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה', וְהִנֵּה הוא אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר: לֵךְ פְּגַע בּוֹ. בניהו, כיואב בשעתו, מילא את פקודות המלך להוציא אנשים להורג. הוא הרג את אדניה במצוות שלמה וכעת נשלח להרוג את יואב. לַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר: לֵךְ פְּגַע בּוֹ.

וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי

וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה', וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: צֵא מכאן. וַיֹּאמֶר יואב: לֹא, כִּי פֹה אָמוּת. אם באת להרוג אותי, אעדיף למות כאן ולא בחוץ. מכיוון שלא ראוי להרוג אדם באוהל מועד או ליד מזבח ה' – וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר: כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי. אלו היו חילופי הדברים שבינינו.

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ. אם הוא רוצה למות ליד המזבח – הרוֹג אותו שם. שלמה מדבר בקור-רוח, ואינו מתחשב בדבר, אלא פועל לפי המדיניות הנכונה בעיניו. במקרה זה הוא גם ממלא את רצון אביו להעניש את יואב. וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב, מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. כאשר יואב ייענש, הדמים ששפך לא ייחשבו עוד כעוון של בית דוד.

וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה

וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ, ה' ינקום בו על אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב, וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע. יואב העלים את צעדיו מהמלך כשהרג אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה.

וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה'

וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם, וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה'.

וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר

וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע אל המזבח וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ. כך מילא את הפקודה. וַיִּקָּבֵר יואב בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר, על גבול המדבר.

וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע תַּחְתָּיו עַל הַצָּבָא וְאֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ תַּחַת אֶבְיָתָר

וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע תַּחְתָּיו עַל הַצָּבָא. יואב היה המפקד העליון של צבא ישראל, ובניהו פיקד רק על יחידה מיוחדת בתוך הצבא. עתה, אולי כפרס על הנאמנות והציות שהפגין בניהו, שלמה מינה אותו לתפקיד שר צבא כל ישראל במקום יואב, וְאֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ תַּחַת אֶבְיָתָר.

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר לוֹ בְּנֵה לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם וְיָשַׁבְתָּ שָׁם וְלֹא תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה

ופעולה נוספת לפי צוואת דוד:וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי, וַיֹּאמֶר לוֹ: בְּנֵה לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם וְיָשַׁבְתָּ שָׁם, וְלֹא תֵצֵא, ואינך רשאי לצאת מִשָּׁם – מירושלים אָנֶה וָאָנָה, לכל מקום אחר, מפני שאינני סומך עליך.

וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת נַחַל קִדְרוֹן יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ

וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ מן העיר וְעָבַרְתָּ אֶת נַחַל קִדְרוֹן – יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת, דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ. דע לך, שאי-ציות להוראה להישאר בעיר הרי היא כפסק דין מוות.

וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ טוֹב הַדָּבָר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלִַם יָמִים רַבִּים

וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ: טוֹב הַדָּבָר. כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ. וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלִַם יָמִים רַבִּים, מספר שנים.

וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי עֲבָדִים לְשִׁמְעִי אֶל אָכִישׁ בֶּן מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת

וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי עֲבָדִים לְשִׁמְעִי, והם עשו דרכם אֶל אָכִישׁ בֶּן מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת. וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר: הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת. בֶּן מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת. וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר: הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת.

וַיָּקָם שִׁמְעִי וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ גַּתָה אֶל אָכִישׁ לְבַקֵּשׁ אֶת עֲבָדָיו וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי וַיָּבֵא אֶת עֲבָדָיו מִגַּת

וַיָּקָם שִׁמְעִי וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ גַּתָה אֶל אָכִישׁ מלך גת לְבַקֵּשׁ אֶת עֲבָדָיו. וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי, וַיָּבֵא אֶת עֲבָדָיו מִגַּת. מכיוון שעברו שלוש שנים ולשמעי לא היה קשר עם המלך, הוא היה בטוח שיציאתו הפונקציונלית מן העיר תעבור בשלום.

וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלִַם גַּת וַיָּשֹׁב

וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלִַם לגַּת וַיָּשֹׁב.

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַה' וָאָעִד בְּךָ לֵאמֹר בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת וַתֹּאמֶר אֵלַי טוֹב הַדָּבָר שָׁמָעְתִּי

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַה' וָאָעִד בְּךָ, הזהרתי אותך לֵאמֹר: "בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה – יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת", וַתֹּאמֶר אֵלַי: "טוֹב הַדָּבָר. שָׁמָעְתִּי, קיבלתי".

וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת ה' וְאֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ

וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת ה' וְאֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ?! זוהי טענה יותר מאשר שאלה.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְדָוִד אָבִי וְהֵשִׁיב ה' אֶת רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְדָוִד אָבִי, וְכעת הֵשִׁיב ה' אֶת רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ.

והַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לִפְנֵי ה' עַד עוֹלָם

ולעומת קללתך הנמרצת, אשר שבה עתה על ראשך, הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ, וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן, חזק וקיים לִפְנֵי ה' עַד עוֹלָם.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיֵּצֵא וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, וַיֵּצֵא וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת. וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה. שלמה עלה למלוכה בנחישות וללא כל רגשות שאינם במקומם, כדי למלא את רצון דוד אביו ולהוציא לפועל את כל מה שהוא רואה לנכון, וכך ממלכתו אכן התייצבה.