חזור
מלכים א
פרק יטוַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר הָרַג אֶת־כָּל־הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב
וַיַּגֵּד אַחְאָב, שהיה עד למחזה בכרמל, לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר הָרַג אֶת־כָּל־הַנְּבִיאִים, נביאיה שלה בֶּחָרֶב.
וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל־אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה־יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי־כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת־נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם
וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ, שליח אֶל־אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: כֹּה־יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן, היא נשבעת בלשון רבים, משום שהיא עובדת אלילים,
וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת־נַעֲרוֹ שָׁם
כשאליהו הבין שאיזבל חושבת להרוג אותו – וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־נַפְשׁוֹ, ברח, וַיָּבֹא עד בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה,
וְהוּא־הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה'קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא־טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי
וְהוּא־הָלַךְ הלאה מדרום לבאר-שבע בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם. וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, שיח מדברי שגובהו כמטר וחצי עד שניים, וצלו אינו רב, וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר: רַב עַתָּה, חיי הגיעו למיצוים, תמו כוחותי, ואני רצוץ ומיואש. על כן, ה', קַח את נַפְשִׁי, כִּי לֹא־טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. הם חיו ומתו; אף אני הגיע זמני, ועכשיו הנח לי למות.
וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה־זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל
וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, וְהִנֵּה־זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: קוּם אֱכוֹל.
וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב
וַיַּבֵּט סביבו, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים, מאכל בצק שנאפה על גחלים
וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע־בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ
וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע־בּוֹ, וַיֹּאמֶר: קוּם אֱכֹל עוד, כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ שלפניך, ולא די במה שאכלת. נראה שהיה לו מושג כללי לאן פניו מועדות, אבל הוא לא נשלח לשם במפורש.
וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב
וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה. וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא מן המזון הנסי שזומן לו, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב.
וַיָּבֹא־שָׁם אֶל־הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר־ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ
וַיָּבֹא־שָׁם אֶל־הַמְּעָרָה שבהר, וַיָּלֶן שָׁם. וְהִנֵּה דְבַר־ה' אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה־לְּךָ פֹה, אֵלִיָּהוּ? מה מעשיך כאן?
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ
וַיֹּאמֶר אליהו: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת. מה שהוביל אותי עד כאן הוא קנאָתי לה' מתוך אהבתי אליו. קנאה זו אינה מותירה מקום להתחשבות בשום דבר אחר. כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי מכל נביאיך, וַיְבַקְשׁוּ השליטים גם אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.
וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה'וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה'לֹא בָרוּחַ ה'וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'
וַיֹּאמֶר לו קול ה': צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה'. וְהִנֵּה ה' עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק,
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ – לֹא בָאֵשׁ ה', וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, קול דק וחרישי של דממה.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ את קול הדממה הדקה, הבין שבו מתגלה ה'. על כן – וַיָּלֶט, הסתיר את פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, המעיל הגדול שבו התעטף, כי אין לראות את פני ה'.
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ
אולם אליהו חזר על דבריו בדיוק – וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. לכן בייאושי נמלטתי לכאן. נראה אפוא שההתגלות לא השפיעה על תפיסתו. וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת־חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל־אֲרָם
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: לא אקח את נפשך עתה משום שעדיין נכונים לך תפקידים אחדים: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק, וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ, הכְתר, מַנה למלך אֶת־חֲזָאֵל השר הארמי לְמֶלֶךְ עַל־אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן־נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וְאֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ
וְאֵת יֵהוּא בֶן־נִמְשִׁי, קצין בצבא אחאב, תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל, וְאֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט מֵהעיר אָבֵל מְחוֹלָה הסמוכה לבקעת הירדן תִּמְשַׁח, מנה לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. אחרי שתמלא את כל המשימות הללו, תשוחרר מתפקידך.
וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע
וְהָיָה את הַנִּמְלָט, מי שיברח מֵחֶרֶב חֲזָאֵל – יָמִית יֵהוּא, וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא – יָמִית אֱלִישָׁע. כל אחד מנמשחיך יעניש את ישראל בדרכו שלו: חזאל במלחמה, יהוא במרידתו ואלישע בתוכחתו ובמעשיו.
וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל־הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא־כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל־הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא־נָשַׁק לוֹ
וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל רק שִׁבְעַת אֲלָפִים – כָּל־הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא־כָרְעוּ לַבַּעַל, וְכָל־הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא־נָשַׁק לוֹ, ואילו החוטאים שדיברת עליהם, ייספו מן העולם.
וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים־עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו
וַיֵּלֶךְ אליהו מִשָּׁם לאבל מחולה וַיִּמְצָא אֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט, וְהוּא חֹרֵשׁ את האדמה. שְׁנֵים־עָשָׂר צְמָדִים של בקר חורשים חלקת אדמה גדולה לְפָנָיו, וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר. אלישע הלך בסוף משום שהיה בעל השדה או הבהמות, או שהיה הממונה על שאר החורשים.
וַיַּעֲזֹב אֶת־הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשֳּׁקָה־נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה־עָשִׂיתִי לָךְ
וַיַּעֲזֹב אלישע אֶת־הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר אלישע: אני מבקש לדבוק בך. רק המתן לי שאֶשֳּׁקָה־נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי נשיקת פרדה וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ אליהו בהתגרות ולשם ניסיון:
וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת־צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ
וַיָּשָׁב אלישע מֵאַחֲרָיו, וַיִּקַּח אֶת־צֶמֶד הַבָּקָר שבהם חרש וַיִּזְבָּחֵהוּ. וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר, וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ. בין שאלישע חזר לנשק להוריו, ובין שלא עשה זאת, באותה שעה הוא חדל להיות האיכר מאבל מחולה ונהיה נביא. בטקס זביחת הבקר שערך ציין שהוא מפסיק את קשריו עם עולמו של האיכר. את הבשר חילק ליתר החורשים, ואולי לבני המקום האחרים. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ במקום הנער ששירתו עד שהגיע לבאר-שבע. בכך מימש אליהו את השליחות שהוטלה עליו למנות לו ממלא מקום. את שתי המשימות האחרות שה' הטיל עליו – משיחת חזאל ויהוא – לא מימש אליהו באופן ישיר; אלישע, ממשיכו, הוא שהוציאן אל הפועל.