חזור
שופטים
פרק גוְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן
וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' ולא הביס לגמרי מפני יהושע, לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל. עקרונית ישראל יכלו להמשיך להשמיד את גויי הארץ, אבל לפעמים הם לא רצו לעשות זאת, ולפעמים לא יכלו. אלו נשארו לנסות אֵת כָּל אנשי הדור אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן.
רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם
רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה. נוכחותם המתמשכת של האויבים נועדה להביא את ישראל ללמוד מלחמה. רַק אֲשֶׁר, אלא שבפועל לְפָנִים, קודם לֹא יְדָעוּם, הם לא התנסו במלחמות, ולכן במקום להילחם העדיפו להגיע להסכמי שלום.
חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת
בין הגויים שעריהן נשארו במקומן נמנו חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי, מושלי פְלִשְׁתִּים, שעמדו בראש חמש עריהן הראשיות,
וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה
וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל, לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה, להוריש את הכנעני, להשמידו ולאבד את מקומות הפולחן שלו.
ובְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי
ואולם בפועל, בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם
וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם. לאחר זמן חיו בצדם בשלום ואף הגיעו עמם לקרבה יתרה.
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת.
וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים
וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם. וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים.
וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ
וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מן השעבוד, וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם – אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, אֲחִי כָלֵב, אחיו-למחצה
וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן ה' בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם
וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה', וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל. לגבי עתניאל, כמו לגבי כלל השופטים, אין מדובר באישיות ממונה הנושאת משרה רשמית, אלא באדם בעל שאר רוח. לא בזכות ייחוסו הנכבד של עתניאל הוא הפך לשופט שהנהיג והדריך את ישראל, אלא מכוח רוח ה' שנחה עליו.
וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז
וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז.
וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיְחַזֵּק ה' אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'
וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לאחר שנפטרו מהשעבוד הראשון, וַיְחַזֵּק ה' אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב והוא גבר עַל יִשְׂרָאֵל, כעונש עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'. כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'.
וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים
וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו גם אֶת בְּנֵי עַמּוֹן שהתגוררו בסמוך אליו, וַעֲמָלֵק, שבטים נודדים שהתנכלו לישראל לא אחת באופן עצמאי או בהצטרפם לאחרים.
וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה
וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה. עגלון הפך לשליט הארץ, אף שכנראה לא היה שליט קשה.
וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וַיָּקֶם ה' לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב
וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיָּקֶם ה' לָהֶם מוֹשִׁיעַ, אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי, משבט בנימין, שהיה אִישׁ אִטֵּר, 'סגור' יַד יְמִינוֹ, כלומר שלט ביד שמאל כמו בימין ויותר. פרט זה חשוב להמשך הסיפור. וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, באשר הוא המלך.
וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ
וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת, חרב פיפיות המחודדת משני צדיה,
וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד
וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב. וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא, שמן מְאֹד. גם פרט זה נושא משמעות.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת הַמִּנְחָה, וַיְשַׁלַּח אהוד אֶת שאר הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה.
וְהוּא שָׁב מִן הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס! וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל הָעֹמְדִים עָלָיו
וְהוּא שָׁב מִן הַפְּסִילִים, המחצבה, שבה פוסלים באבן, אֲשֶׁר אֶת, ליד הַגִּלְגָּל, לאחר שאהוד ליווה את המשלחת חזרה עד לפסילים ופטרם, חזר אל המלך כמי שנזכר ששכח דבר-מה. וַיֹּאמֶר: דְּבַר סֵתֶר, סוד לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר המלך: הָס! שקט! אדבר עם אהוד ביחידות.
וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא
וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו, וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה, עליית גג או חדר שבו הוא נרגע ומתקרר
וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ
בעודו עומד כך – וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ, וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ של עגלון. אולי לא דקר אותו בלבו, מפני שהמלך לבש שריון, או משום שהיה קשה להגיע עד לבו מרוב שומן. מכל מקום, אהוד גרם לו לעמוד כדי שיקל עליו להרוג אותו, ואז תקע את החרב עמוק ככל יכולתו. יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ
וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה
כיוון שאהוד עשה זאת בכל כוחו, ועגלון היה איש שמן מאוד, וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב, הקת אַחַר הַלַּהַב, חלקה המלוטש של החרב הנוצץ כלהבה,
וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל
וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה, למסדרון שלפני חדר המלך, וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה בַּעֲדוֹ, אחריו וְנָעָל אותן, כדי לעכב את מחפשיו, בעת שיברח.
וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה
וְהוּא – אהוד יָצָא, וַעֲבָדָיו של עגלון בָּאוּ, וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת. וַיֹּאמְרוּ: אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת רַגְלָיו, בוודאי הוא עושה את צרכיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה, ולכן נעל את הדלת.
וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל אַרְצָה מֵת
וַיָּחִילוּ, חיכו עַד בּוֹשׁ, עד שהתייאשו מן ההמתנה, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ את דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה. כיוון ששיערו שלא ייתכן שהוא עושה את צרכיו זמן רב כל כך – וַיִּקְחוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ, וְהִנֵּה הם מוצאים את אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל, מוטל אַרְצָה מֵת.
ואֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה
ובינתים אֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם, בעודם ממתינים. וְהוּא עָבַר אֶת הַפְּסִילִים, המקום המכריע ביציאה מתחום הסכנה,
וַיְהִי בְּבוֹאוֹ וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם
וַיְהִי בְּבוֹאוֹ חזרה, וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם כדי להזעיק את העם, וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר, וְהוּא עבר לִפְנֵיהֶם כמנהיגם. אף שהיה איש בנימין, יצא אהוד מגדר מנהיג מקומי, ואיחד מאחוריו גם שבטים נוספים.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי נָתַן ה' אֶת אֹיְבֵיכֶם אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב וְלֹא נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רִדְפוּ, רוצו אַחֲרַי, כִּי נָתַן ה' אֶת אֹיְבֵיכֶם, אֶת מוֹאָב, בְּיֶדְכֶם. וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ, תפסו אֶת מַעְבְּרוֹת, נקודות מעבר הַיַּרְדֵּן לְכיוון מוֹאָב, כדי למנוע מהמואבים שבארץ לברוח לארצם,
וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל שָׁמֵן וְכָל אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ
וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, ובכלל זה כָּל שָׁמֵן וְכָל אִישׁ חָיִל. באותם דורות אנשים שמנים היו אנשים שהיה להם שפע מזון, ועל כן נחשבו לבריאים יותר ולחזקים יותר.
וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה
וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה. המואבים שוב לא ניסו לתקוף את ישראל, והגבול עמם היה שלֵו במשך שנים רבות מאוד. הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה.
וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל
וְאַחֲרָיו – אחרי אהוד הָיָה השופט שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, כפי הנראה זהו שם של גבר. וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר, מרדע, מוט ארוך שבראשו חוד ובאמצעותו מכוונים ומזרזים את הבהמות החורשות.