הֲלֹא־צָבָא לאֱנוֹשׁ עֲלֵ ־אָרֶץ וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו

הֲלֹא־צָבָא, קצבה לשְנות חיי אֱנוֹשׁ, אדם עֲלֵי־אָרֶץ, וְכִימֵי שָׂכִיר, הנשכר לזמן מסוים ולא יפעל מעבר לו, כך קצובים יָמָיו של אדם. לאחר שאדם גומר את עבודתו בעולם, אין הוא נשאר בו אפילו רגע נוסף.

כְּעֶבֶד יִשְׁאַף־צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ

האדם בעולם כְּעֶבֶד יִשְׁאַף־צֵל. אין הוא חפשי, אך לפחות בעת שעבודו הוא מבקש לנוח קצת בצל, וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה לקבל את שכר פָעֳלוֹ.

כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי־שָׁוְא וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי

כֵּן – כעבד שזמנו קצוב, והוא תלוי לחלוטין באדונו, הָנְחַלְתִּי לִי, נפלו בחלקי יַרְחֵי־שָׁוְא. חודשים ריקים מתוכן, וְלֵילוֹת עָמָל, ייסורים מִנּוּ, זימנו לִי.

אִם־שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם וּמִדַּד עָרֶב וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי־נָשֶׁף

אִם־שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי, בלכתי לשכב בלילה אני אומר: מָתַי אָקוּם, וּמִדַּד, מדד לבי את העָרֶב. בייסורי המתנתי שיגיע קצו של הלילה. וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים, נדודי שינה עֲדֵי־נָשֶׁף, עד הבוקר.

לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס

לָבַשׁ, התכסה בְּשָׂרִי ברִמָּה, וְגוּשׁ עָפָר נעשה עוֹרִי, והוא רָגַע, נסדק, נבקע, וַיִּמָּאֵס, ונעשה מאוס.

יָמַי קַלּוּ מִנִּי־אָרֶג וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה

לעומת לילות הייסורים, שנמשכו ללא סוף, יָמַי, ימי הטובה קַלּוּ, עזבו אותי מהר יותר מִנִּי־אָרֶג, ממהירות האריגה, וַיִּכְלוּ, הם הסתיימו בְּאֶפֶס, בלי שום תִּקְוָה.

זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי לֹא־תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב

ה', זְכֹר כִּי כמו רוּחַ חולפים חַיָּי. אינני יצור נצחי, ואין ביכולתי לשאת את כל זאת. לֹא־תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב, כפי שראתה בעבר.

לֹא־תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי עֵינֶיךָ בִּי ואֵינֶנִּי

לאחר שאמות, לֹא־תְשׁוּרֵנִי, תראה אותי עֵין רֹאִי, העין שתרצה לראות אותי. אתה רק נותן עֵינֶיךָ בִּי – וכבר אֵינֶנִּי.

כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה

כמו שכָּלָה, מתפוגג ונעלם עָנָן וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד לשְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. המוות אינו הפיך.

לֹא־יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וְלֹא־יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ

המת לֹא־יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ, וְלֹא־יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ המכובד שהיה לו בחייו. המקום שבו חי יאבד כל זיקה אליו, ולא ישמר את זכרו.

גַם־אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי

אתה אינך מרפה מלייסרני, וגַם־אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ, אמנע את פִּי מלדבר אליך. אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי, מתוך צרותי, אָשִׂיחָה בְּמַר, במרירות נַפְשִׁי:

הֲיָם אָנִי אִם־תַּנִּין כִּי־תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר

הֲיָם המאיים להטביע הכול בתוכו אָנִי, אִם־תַּנִּין, יצור קדם שהחזקת בכוחך כִּי־תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?! אינני מפלצת ים המבקשת להשתלט על עולם היישוב, שיש לבלמה כדי למנוע את פגיעתה הרעה.

כִּי־אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי

כִּי־אָמַרְתִּי בלבי, קיוויתי: תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי, מיטתי, יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי. אמצא מפלט מצרותי ומרירותי בשינה. אלא שגם אז לא יכולתי לנוח בשקט –

וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי

וְחִתַּתַּנִי, הפלת עלי אימה בַחֲלֹמוֹת, וּמֵחֶזְיֹנוֹת הלילה תְּבַעֲתַנִּי, הבהלת אותי.

וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מעַצְמוֹתָי

וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי. נפשי מעדיפה להיחנק. המָוֶת טוב לה מלחיות חיים כאלה בעַצְמוֹתָי, בגופי.

מָאַסְתִּי לֹא־לְעֹלָם אֶחְיֶה חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי־הֶבֶל יָמָי

מָאַסְתִּי בחיי כמות שהם. מאחר שלֹא־לְעֹלָם אֶחְיֶה, חֲדַל מִמֶּנִּי, הפסק לייסרני והנח לי לחיות חיים שיש בהם תוחלת ומשמעות, כִּי־הֶבֶל יָמָי.

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וכִי־תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ

במָה נחשב אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ, שאתה מעריך אותו, ולפיכך – כִי־תָשִׁית, תשים אֵלָיו לִבֶּךָ?!

וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ

וַתִּפְקְדֶנּוּ אתה זוכר להשגיח עליו לִבְקָרִים, בכל בוקר, לִרְגָעִים, בכל רגע תִּבְחָנֶנּוּ. מדוע אתה מתבונן כל העת במידותיו ובמעשיו של האדם בהשגחה פרטית?!

כַּמָּה לֹא־תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי לֹא־תַרְפֵּנִי עַד־בִּלְעִי רֻקִּי

כַּמָּה זמן לֹא־תִשְׁעֶה, תרפה מִמֶּנִּי?! לֹא־תַרְפֵּנִי עַד־בִּלְעִי רֻקִּי, אפילו זמן קצר כמשך זמן של בליעת רוק.

חָטָאתִי מָה אֶפְעַל לָךְ נֹצֵר הָאָדָם לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא

גם אם חָטָאתִי, מָה אֶפְעַל לָךְ?! הרי חטאי אינם משפיעים עליך כלל, נֹצֵר, שומר הָאָדָם. הרי אתה מרומם מכול. לָמָה שַׂמְתַּנִי, הפכת אותי לְמִפְגָּע לָךְ, מטרה לפגיעותיך, או כמי שעשוי לפגוע בך, כביכול, וָאֶהְיֶה עָלַי, עליך, כביכול, לְמַשָּׂא?!

וּמֶה לֹא־תִשָּׂא פִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת־עֲוֹנִי כִּי־עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי

וּמֶה, מדוע לֹא־תִשָּׂא, תסלח לפִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת־עֲוֹנִי?!כִּי־עַתָּה, עוד מעט לֶעָפָר אֶשְׁכָּב, אקבר, וְשִׁחַרְתַּנִי, תחפש אותי – וְאֵינֶנִּי. הנח לי להשתחרר מהייסורים הללו. אחיה כמה שאחיה, אמות מתי שאמות, אך אין טעם להוסיף עוד סבל מתמשך. למרות שאיוב מזכיר כאן את חטאיו, אין הוא רואה בהם את הגורמים לסבלו. הוא מודה שכאדם יכול להיות שהוא חטא, אבל העונש שקיבל איננו מקביל לכל החטאים שהיו באפשרותו לעשות. אשר על כן, הוא לא מבין למה אירע לו כך, ויתרה מזו – הוא מתלונן. אם קודם לכן הוא תיאר כמה קשה לו וכמה הוא מיוסר, כעת הוא פשוט מבקש למות בשקט.