וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃

לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ־יָחַד

לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי, כעסי וכאבי, וְאילו את הַוָּתִי, אסוני, שברי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ־יָחַד,

כִּי־עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד עַל־כֵּן דְּבָרַי לָעוּ

כִּי־עַתָּה משקל כאבי ומכתי יותר מֵחוֹל כל היַמִּים שבעולם יִכְבָּד. סבלי וכאבי כבדים ממה שאפשר למדוד. עַל־כֵּן דְּבָרַי לָעוּ, מגומגמים ואינם יוצאים כראוי.

כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי

כִּי חִצֵּי שַׁדַּי, החצים שירה בי אלוקים עדיין עִמָּדִי, אֲשֶׁר את חֲמָתָם, החֵמה והארס שבהם שֹׁתָה רוּחִי. בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ, הביעותים ששולח אלי ה' יַעַרְכוּנִי, עומדים במערכה, בקרב נגדי.

היִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי־דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה־שּׁוֹר עַל־בְּלִילוֹ

אין קינותי ותלונותי מגיעות מתוך מצב של שובע וסיפוק. אילו היה הכול כשורה, לא הייתי משמיע את קולות הכאב שלי:האם יִנְהַק, ינער, ישמיע קולות של אי-שביעות רצון פֶּרֶא, חמור בר עֲלֵי־דֶשֶׁא?! כאשר מזונו לפניו הוא אוכל בשקט. אִם יִגְעֶה־שּׁוֹר עַל־בְּלִילוֹ, תערובת האוכל שלו?!

הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי־מֶלַח אִם־יֶשׁ־טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת

ולגבי תשובתך, אליפז – הרי היא אינה מספקת את הרעב והמחסור שלי: הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי־מֶלַח?! אי-אפשר לאכול מאכל כזה. אִם־יֶשׁ־טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת, צמח שיש לו ריר חסר טעם?!

מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי

דבריך דומים למאכלים חסרי טעם אלה. מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ בהן נַפְשִׁי, הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי, כמו לחם של מכאוב בשבילי.

מִי־יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ

מִי־יִתֵּן, הלוואי שתָּבוֹא, תתקבל שֶׁאֱלָתִי, בקשתי, וְאת תִקְוָתִי יִתֵּן, יממש אֱלוֹהַּ.

וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי יַתֵּר יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי

וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי, הלוואי שאלוקים יסכים לשבור אותי לחלוטין. יַתֵּר, ישחרר את יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי, ויכרית אותי. אילו הרג אותי היו נגמרים ייסורי.

וּתְהִי עוֹד נֶחָמָתִי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל כִּי־לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ

וּתְהִי מיתתי זאת עוֹד נֶחָמָתִי, וַאֲסַלְּדָה, ארָתע, ארעד בְחִילָה, באימה בבקשתי ממנו שימית אותי ולֹא יַחְמוֹל, כִּי־לֹא כִחַדְתִּי, הסתרתי, טשטשתי את אִמְרֵי קָדוֹשׁ, הקדוש ברוך הוא.

מַה־כֹּחִי כִי־אֲיַחֵל וּמַה־קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי

מַה־כֹּחִי כִי־אֲיַחֵל?!כִי־אֲיַחֵל אין לי כוח לצפות ולקוות עוד. וּמַה־קִּצִּי יעלה בסופי כִּי, אם אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי, אמשוך את סבלנותי לסבול עוד?! לְמה אוכל לצפות? הרי אני שבור מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית, מבחינה אנושית ומבחינה גופנית.

אִם־כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם־בְּשָׂרִי נָחוּשׁ

האִם־כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי?! אִם־בְּשָׂרִי נָחוּשׁ, עשוי נחושת?! הרי אינני אלא אדם, ואינני מחושל ועמיד כאבנים וכנחושת.

הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי

הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי, האם אפילו אותם רֵעים שבאו לנחמני אינם באים לעזרתי, וְתֻשִׁיָּה, עצה נִדְּחָה, רחקה מִמֶּנִּי?!

לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד ויִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב

האם העזרה והתושיה שעזבו אותי עברו לַמָּס, למי שממוסס וחומס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד, ולמי שיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב?!

אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ־נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ

אַחַי, רעי, שלכאורה ראוי שאסמוך עליהם, בָּגְדוּ כְמוֹ־נָחַל אכזב, שבו לפעמים זורמים מים ולפעמים הם חדלים, כַּאֲפִיק שבו נְחָלִים יַעֲבֹרוּ, אך כעת הוא יבש. מי הנחלים מכזיבים את הבוטח בהם בקור ובחום:

הַקֹּדְרִים מִנִּי־קָרַח עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָׁלֶג

הַקֹּדְרִים, הקופאים מִנִּי־קָרַח, בגלל קרח; עָלֵימוֹ, עליהם יִתְעַלֶּם, נערם שָׁלֶג.

בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם

ואילו בְּעֵת יְזֹרְבוּ בשעת השרב הם נִצְמָתוּ, נכרתים. בְּחֻמּוֹ של האפיק המים נִדְעֲכוּ, נמסים, נעלמים מִמְּקוֹמָם, ולא נשאר מהם דבר.

יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ

יִלָּפְתוּ, מתעקמות אָרְחוֹת דַּרְכָּם של הנחלים, יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ.

הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ־לָמוֹ

הצמאים המאוכזבים מיובש הנחלים, הִבִּיטוּ אל אָרְחוֹת, השיירות ההולכות ובאות מתֵּמָא, עיר בערב; להֲלִיכֹת, השיירות ההולכות ובאות משְׁבָא קִוּוּ־לָמוֹ, להן.

בֹּשׁוּ כִי בָטָח בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ

אבל בפועל בֹּשׁוּ, התביישו, התאכזבו כִי בָטָח, ממה שבטחו בו קודם, בָּאוּ עָדֶיהָ – עד כל אחת מהשיירות שבה תלו את תקוותם, וַיֶּחְפָּרוּ, אכזבתם הביאה אותם לידי בושה ונמיכות רוח. אחיו של איוב, ואולי הכוונה למנחמיו, מאכזבים אותו. הוא מתאר את ציפייתו לדברי ניחומים של אמת בדימוי של הצמֵא למים, המשליך יהבו תחילה על נחלי אכזב שאינם משיבים את נפשו בצמָא, ואחר כך הוא מצפה למים מבני אדם הנודדים במדבר, אך גם אלה אינם מספקים לו את מבוקשו.

כִּי־עַתָּה הֱיִיתֶם לוֹ תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ

כִּי־עַתָּה אינכם מסורים אלי, אלא הֱיִיתֶם לוֹ – נעשיתם כאותו נחל מכזיב. או: אינכם אתי אלא שייכים למישהו אחר, אולי לאלוקים.תִּרְאוּ חֲתַת, שבר כלשהו – וַתִּירָאוּ. אינכם משתתפים עמי, ואינכם עוזרים לי.

הֲכִי אָמַרְתִּי הָבוּ לִי ומִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי

הֲכִי, האם אָמַרְתִּי: "הָבוּ, תנו לִי?! הרי לא ביקשתי מכם דבר. והאם ביקשתי שמִכֹּחֲכֶם ומהונכם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי, תשלמו כופר למעני?!

ומַלְּטוּנִי מִיַּד־צָר וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי

והאם ציפיתי מכם שתמַלְּטוּנִי, תצילו אותי מִיַּד־צָר, מאויב, וּמִיַּד עָרִיצִים, חזקים תִּפְדּוּנִי, תושיעו אותי?!" דבר לא ביקשתי מכם. מדוע אפוא התנערתם ממני?!

הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ וּמַה־ שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי

אם רצונכם ללמד אותי – אדרבא, הוֹרוּנִי, לַמדו אותי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ, אשתוק. וּמַה־ששָּׁגִיתִי הָבִינוּ, הַסבירו לִי.

מַה־נִּמְרְצוּ אִמְרֵי־יֹשֶׁר ומַה־יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם

מַה־נִּמְרְצוּ, מאוד חזקים הם אִמְרֵי־יֹשֶׁר, והבה אשמע מַה־יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ, איזו תוכחה תישמע מִכֶּם.

הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ וּלְרוּחַ אִמְרֵי נוֹאָשׁ

הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ?! האם אתם חושבים שאם רק תגידו מלים יהיה בכך כדי תוכחה?! וּבדברכם מלים ריקות מול ייסורי מתברר שלְרוּחַ, להבל החשבתם אִמְרֵי נוֹאָשׁ, את דברי ייאושי.

אַף־עַל־יָתוֹם תַּפִּילוּ וְתִכְרוּ עַל־רֵיעֲכֶם

אַף־עַל־יָתוֹם, שבחולשתו נבצר ממנו לענות ולהתגונן, תַּפִּילוּ נזק. ההתייחסות המילולית שאין בה כדי לכבד את מצבי הנואש כמוה כפגיעה ביתום. וְתִכְרוּ, תחפרו בור עַל־רֵיעֲכֶם, להכשיל בו את ידידכם.

וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ־בִי וְעַל־פְּנֵיכֶם אִם־אֲכַזֵּב

ייתכן שבשלב זה הפנו הרעים את פניהם ממנו. איוב קורא: וְעַתָּה אדרבא, אם יש לכם טענות עלי, הוֹאִילוּ פְנוּ־בִי, אלי, וְעַל־פְּנֵיכֶם, ובפניכם אִם־אֲכַזֵּב. אני מתחייב שלא אשקר. אולי עתה רואה איוב שרעיו קמו ללכת. על כן הוא אומר להם:

שֻׁבוּ־נָא אַל־תְּהִי עַוְלָה וְשֻׁבוּ עוֹד צִדְקִי־בָהּ

שֻׁבוּ־נָא, אַל־תְּהִי עַוְלָה, והיווכחו לדעת שאין בי חטא. וְשֻׁבוּ, התעכבו עוֹד, צִדְקִי־בָהּ – בטענתי.

הֲיֵשׁ־בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה אִם־חִכִּי לֹא־יָבִין הַוּוֹת

הֲיֵשׁ־בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה, עיוות?! האִם־חִכִּי, פי, דיבורי לֹא־יָבִין הַוּוֹת, את האסונות שאירעו אותי?!