וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר־מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם־כַּלְבֵי צֹאנִי

וְעַתָּה שָׂחֲקוּ, צוחקים עָלַי אפילו צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים, ולא סתם צעירים אלא אלו אֲשֶׁר־מָאַסְתִּי את אֲבוֹתָם לָשִׁית, לשים עִם־כַּלְבֵי צֹאנִי. גם את אבותיהם של הצעירים הללו לא הייתי שם בין הכלבים השומרים את צאני. הם היו בריות שפלות שכלל לא החשבתי, ועתה בניהם הצעירים לועגים לי. כדי לתאר את מצבו הירוד של איוב הוא מתאר לפרטים את נחיתותם ושפלותם של הלועגים לו:

גַּם־כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח

גַּם־כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי, לא יוכל לעזור לי, עָלֵימוֹ, עליהם אָבַד כָּלַח, כוח, רעננות, לחלוחית. למרות שהם צעירים, תש כוחם.

בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד הַעֹרְקִים צִיָּה אֶמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה

אלה המבזים אותי שרויים בעצמם בְּחֶסֶר וּבְכָפָן, רעָב וגַּלְמוּד, בדידות, הַעֹרְקִים, הבורחים מתוך קלונם אל צִיָּה, מדבר, המכונה גם אֶמֶשׁ, מקום חשכה, שׁוֹאָה, חורבן וּמְשֹׁאָה, שממה.

הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי־שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם

הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ, שיח מדברי שממנו ניזונים נוודים החיים במדבר עֲלֵי־שִׂיחַ, וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם. הם אוכלים את שורשי הרתמים, או: משתמשים בשורשי הרתמים לחמם את עצמם.

מִן־גֵּו יְגֹרָשׁוּ יָרִיעוּ עָלֵימוֹ כּגַּנָּב

מִן־גֵּו, מבפנים – מתוך העיר יְגֹרָשׁוּ, ובני העיר יָרִיעוּ עָלֵימוֹ, יודיעו את קלונם כּמו על גַּנָּב.

בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן חֹרֵי עָפָר וְכֵפִים

כיוון שיגורשו ממקום היישוב, בַּעֲרוּץ נְחָלִים ילכו לִשְׁכֹּן, בחֹרֵי עָפָר וְכֵפִים, סלעים.

בֵּין־שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ

בֵּין־שִׂיחִים יִנְהָקוּ, הם נוערים כפראים, חמורי בר, תַּחַת חָרוּל, קוץ יְסֻפָּחוּ, הם מתאספים לשבת.

בְּנֵי־נָבָל גַּם־בְּנֵי בְלִי־שֵׁם נִכְּאוּ מִן־הָאָרֶץ

בְּנֵי־נָבָל, רשע, וגם: משוקץ גַּם־בְּנֵי בְלִי־שֵׁם, חסרי שֵם, נִכְּאוּ, נמוכים יותר מִן־הָאָרֶץ.

וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה

איוב מתאר באופן ציורי את האספסוף הנקלה והבזוי הלועג לו. אלו הם אנשים חסרי רכוש, כוח, חברה, שם ומעמד. תיאור זה של משפיליו מנמיך עוד את שפלות מעמדו שלו: וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי, הם שרים עלי שירי לעג, וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה, אני משמש נושא לרינוניהם ולרכילותם.

תִּעֲבוּנִי רָחֲקוּ מֶנִּי וּמִפָּנַי לֹא־חָשְׂכוּ רֹק

תִּעֲבוּנִי, רָחֲקוּ מֶנִּי, וּמִפָּנַי לֹא־חָשְׂכוּ רֹק. הם אינם נמנעים מלירוק בפני.

כִּי יִתְרִי פִתַּח וַיְעַנֵּנִי וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ

כִּי את יִתְרִי, החבל שבו הקפתי את עצמי כאזור מתניים המבטא חיזוק, קשרי והגנותי שהחזיקו אותי, פִתַּח אלוקים, או: האדם הלועג לי וַיְעַנֵּנִי, וְאת הרֶסֶן שבו רוסנה התנהגותם כל עוד עמדתי בכוחותי ובמעמדי, מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ, הסירו, ועתה הם מרשים לעצמם לפגוע בי.

עַל־יָמִין פִּרְחַח יָקוּמוּ רַגְלַי שִׁלֵּחוּ וַיָּסֹלּוּ עָלַי אָרְחוֹת אֵידָם

עַל־יָמִין, לצדִי, במקום גדודי מכבדי, פִּרְחַח, צעירים פוחזים יָקוּמוּ, את רַגְלַי שִׁלֵּחוּ, הם דוחקים, וַיָּסֹלּוּ, הם מתווים ולוחצים עָלַי את אָרְחוֹת אֵידָם, דרכי אסונם. את הנידוי והמצוקות שחוו הם מעבירים עתה אלי.

נָתְסוּ נְתִיבָתִי לְהַוָּתִי יֹעִילוּ לֹא עֹזֵר לָמוֹ

נָתְסוּ, נתצו, שיבשו את נְתִיבָתִי, דרכי. לְהַוָּתִי, לאסוני יֹעִילוּ מעשה שהם עושים מועיל להגדיל את שברי, אך לֹא עֹזֵר, מועיל לָמוֹ, לעצמם, אלא נעשה מתוך רשעות לשמה.

כְּפֶרֶץ רָחָב יֶאֱתָיוּ תַּחַת שֹׁאָה הִתְגַּלְגָּלוּ

כְּפֶרֶץ, נחשול רָחָב יֶאֱתָיוּ, הם באים לשטפני, תַּחַת שֹׁאָה, ענן קודר הִתְגַּלְגָּלוּ.

הָהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהוֹת תִּרְדֹּף כָּרוּחַ נְדִבָתִי וּכְ עָב עָבְרָה יְשֻׁעָתִי

הָהְפַּךְ, נהפכו עָלַי בַּלָּהוֹת, סיוטים, ובלהה תִּרְדֹּף כָּרוּחַ את נְדִבָתִי, נדיבותי, מידותי הטובות, וּכְמו שחולף עָב, ענן, עָבְרָה יְשֻׁעָתִי.

וְעַתָּה עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי יֹאחֲזוּנִי יְמֵי־עֹנִי

וְעַתָּה עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי בבכי, יֹאחֲזוּנִי יְמֵי־עֹנִי, עינוי.

לַיְלָה עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן

בלַיְלָה הכאב בעֲצָמַי, עצמותי נִקַּר מֵעָלָי. הכאב החיצוני והפנימי חדר בי עמוק. וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן, אינם נחים מחמת הייסורים.

בְּרָב־כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי כְּפִי כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵנִי

בְּרָב־כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ הכאב ללְבוּשִׁי. הכאב ידבק בי וייצמד אלי בכוח, כאילו הוא לבושי, כְּפִי, כמו מפתח הצוואר של כֻתָּנְתִּי הכאב יַאַזְרֵנִי, יקיף אותי במין לפיתת חנק.

הֹרַנִי לַחֹמֶר וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר

הכאב הֹרַנִי להיות דומה, או: השליכני לַחֹמֶר, וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר, נעשיתי דומה לעפר וָאֵפֶר.

אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי

עתה הוא פונה אל אלוקים:אֲשַׁוַּע, אני זועק אֵלֶיךָ, וְלֹא תַעֲנֵנִי. אינך עונה לי. עָמַדְתִּי לפניך בתפילה וַתִּתְבֹּנֶן בִּי, ראית אותי ובכל זאת לא הגבת.

תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי

תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי, בְּעֹצֶם, בכוח יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי, אתה שונא אותי.

תִּשָּׂאֵנִי אֶל־רוּחַ תַּרְכִּיבֵנִי וּתְמֹגְגֵנִי תֻּשִׁיָּה

אתה תִּשָּׂאֵנִי אֶל־רוּחַ, והיא תַּרְכִּיבֵנִי, תעיף אותי, וּתְמֹגְגֵנִי, ותמוגג, תמיס ממני תֻּשִׁיָּה, עצה ותבונה.

כִּי־יָדַעְתִּי מָוֶת תְּשִׁיבֵנִי ובֵית מוֹעֵד לְכָל חָי

כִּי־יָדַעְתִּי שאל מָוֶת תְּשִׁיבֵנִי, ותקוותי היחידה היא להגיע לבֵית מוֹעֵד לְכָל, מקום המפגש של כל חָי. כל החיים, ובהם אני, נגיע אל המוות.

אַךְ לֹא־בְעִי יִשְׁלַח יָד אִם־בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ

אַךְ לֹא־בְעִי, בחורבה, כלומר בקבר יִשְׁלַח יָד אין מי שישלח לחלצני משם, אִם־בְּפִידוֹ, וגם באסונם של הנפשות לא יעזור לָהֶן שׁוּעַ, עושר.

אִם־לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה־יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן

איוב חותם את נאומו הארוך בסדרת שבועות והצהרות בדבר צדקותו בתחומים שונים, ובכל זאת בא עליו האסון הכבד:אִם־לֹא, אני נשבע שבָכִיתִי בשעת גדולתי לִקְשֵׁה־יוֹם, עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן, כשראיתי עני.

כִּי טוֹב קִוִּיתִי וַיָּבֹא רָע וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר וַיָּבֹא אֹפֶל

כִּי טוֹב קִוִּיתִי, שכן התייחסתי בחמלה לזולת – וַיָּבֹא רָע, וַאֲיַחֲלָה, קיוויתי לְאוֹר – וַיָּבֹא אֹפֶל. עתה כשאני נתון במצוקה, איש אינו חס עלי.

מֵעַי רֻתְּחוּ וְלֹא־דָמּוּ קִדְּמֻנִי יְמֵי־עֹנִי

מֵעַי רֻתְּחוּ, בוערים בכאב וְלֹא־דָמּוּ, ואינם נרגעים. קִדְּמֻנִי, ונכונים לי עוד יְמֵי־עֹנִי, ייסורים.

קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה קַמְתִּי בקָּהָל אֲשַׁוֵּעַ

קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא להרגיש באור חַמָּה. לא רק בהיותי לבדי אני זועק – קַמְתִּי אפילו בהיותי בקרב קָּהָל – ואֲשַׁוֵּעַ. אינני יכול אלא לזעוק.

אָח הָיִיתִי לְתַנִּים ורֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה

ביללותי כאָח הָיִיתִי לְתַנִּים, וכרֵעַ, חבר – לִבְנוֹת יַעֲנָה, המשמיעות קולות דומים.

עוֹרִי שָׁחַר מֵעָלָי וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי־חֹרֶב

עוֹרִי שָׁחַר, השחיר מֵעָלָי, וְעַצְמִי, שלד עצמותי חָרָה, התייבש מִנִּי־חֹרֶב, מלהט החום של מחלתי.

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי, וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים. כלי הנגינה שלי, ששימשו לשמחה ולעינוג החיים, משמיעים קולות מספד ונהי.