וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃

מֶה־עָזַרְתָּ לְלֹא כֹחַ הוֹשַׁעְתָּ זְרוֹעַ לֹא־עֹז

במֶה־עָזַרְתָּ לְלֹא, והרי אין בטיעוניך כֹחַ?! ובמה הוֹשַׁעְתָּ, והרי זרועך היא זְרוֹעַ לֹא־עֹז?!

מַה־יָּעַצְתָּ לְלֹא חָכְמָה וְתֻשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ

מַה־יָּעַצְתָּ לְלֹא, בלי חָכְמָה?! וְנדמה לך שתֻשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ.

אֶת־מִי הִגַּדְתָּ מִלִּין וְנִשְׁמַת־מִי יָצְאָה מִמֶּךָּ

אֶת־מִי, למי הִגַּדְתָּ מִלִּין, מלים אלו?! למי אתה מחדש בדבריך הבנליים?! וְנִשְׁמַת־מִי יָצְאָה מִמֶּךָּ?! איזו רוח שרתה עליך שאמרת דברי חכמה כה נשגבים?! איוב דוחה את דברי בלדד בלעג ובשאט נפש.

הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם

ומכאן פונה איוב לתאר את גדולת ה', את כוחו ואפילו את האימה מפניו. הָרְפָאִים, המתים יְחוֹלָלוּ, תאחז בהם חלחלה ורעד מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם, בשאול.

עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ וְאֵין כְּסוּת לַאֲבַדּוֹן

עָרוֹם, חשופה השְׁאוֹל נֶגְדּוֹ – לעיני ה', וְאֵין כְּסוּת לַאֲבַדּוֹן. השאול והאבדון גלויים לפני ה'.

נֹטֶה צָפוֹן עַל־תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל־בְּלִימָה

הוא נֹטֶה צָפוֹן עַל־תֹּהוּ, ריק, תֹּלֶה את האֶרֶץ, העולם עַל־בְּלִימָה, בלי מה, אין. הבריאה היא מופלאה וחורגת מכל היגיון.

צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא־נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם

צֹרֵר, אוגר מַיִם בְּעָבָיו, בענניו, וְלֹא־נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם. למרות כובדם של המים, אין העננים מתבקעים, אלא מזילים טיפות בלבד.

מְאַחֵז פְּנֵי־כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ

מְאַחֵז, אוחז פְּנֵי־כִסֵּה, את כיסאו, שהוא דימוי לשמים, פַּרְשֵׁז, פורש עָלָיו – על הכיסא, שהוא הרקיע, את עֲנָנוֹ.

חֹק חָג עַל־פְּנֵי־מָיִם עַד־תַּכְלִית אוֹר עִם־חֹשֶׁךְ

חֹק, גבול חָג, ציין כקו מקיף עַל־פְּנֵי־מָיִם. הוא מגביל את הים, כדי שמימיו לא יכסו את היבשה, או: השמים מקיפים במעגל גדול את המים הרבים, עַד־תַּכְלִית, הקצה שבו נפגש אוֹר עִם־חֹשֶׁךְ, עד קצה המציאות. אין לעולם ולמרכיביו כל חוסן מולו:

עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ

עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ, מתרופפים, וְיִתְמְהוּ, יתערערו מִגַּעֲרָתוֹ.

בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב

בְּכֹחוֹ רָגַע, הוא משקיט את הַיָּם. וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב, מעין לוויתן או מפלצת ים, המסמל כוחות של מרי.

בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִחַ

בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה. רוחו משפרת ומתקנת את השמים; חֹלְלָה, הופכת לחלל, הורגת יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִחַ, שהוא רהב שנזכר בפסוק הקודם. אלוקים בורא עולמות סתומים ובלתי מובנים, והוא גם מכה ומכלה את הכוחות הכאוטיים.

הֶן־אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָו וּמַה־שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע־בּוֹ וְרַעַם גְּבוּרֹתָו מִי יִתְבּוֹנָן

הֶן־אֵלֶּה – האמורים כאן אינם אלא קְצוֹת דְּרָכָו, ולא תיאור של כל גדולתו. וּמַה־שֵּׁמֶץ דָּבָר, דבר מועט נִשְׁמַע־בּוֹ, שנוכל לשמוע על אלוקים, וְאולם רַעַם גְּבוּרֹתָו בכל עצמתו מִי יִתְבּוֹנָן?! איש אינו מסוגל להבין את עוצם כוחו של ה'. איוב מקבל את דברי בלדד על גדולת ה' וכוחו, ואף מפליג הלאה מזה ומתאר גם את כוחותיו שאינם הרמוניים. ואולם מגדולת ה' הסיק בלדד בסוף דבריו שאדם לא יצא זכאי בהידיינותו עם אלוקים, ואילו איוב מחריש בעניין זה. מן ההקשר מובן ששתיקתו זו משמעה סירוב לקבל את מסקנתו של בלדד. אין בהכרה בכוחו של ה' כדי להשתיק את טענותיו.