וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל־ה' וַיָּבוֹא גַם־הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל־ה'

וַיְהִי הַיּוֹם, לאחר שאיוב איבד את רכושו ואת רוב משפחתו, וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל־ה'. הם נאספו לעמוד לפניו כמו במסדר צבאי מפעם לפעם. וַיָּבוֹא שוב גַם־הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל־ה'.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן אֵי מִזֶּה תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־ה' וַיֹּאמַר מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן: אֵי מִזֶּה, מאין תָּבֹא?וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־ה' וַיֹּאמַר: מִשֻּׁט, משיטוט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל־עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל־עַבְדִּי אִיּוֹב? הסתכל עליו, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע, וְאחרי כל האסונות שקרו לו עֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ. וַתְּסִיתֵנִי פיתית אותי בוֹ לְבַלְּעוֹ, להשחית אותו חִנָּם, שהרי התברר שכל זה אינו מגיע לו. מה תאמר עליו עכשיו?

וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־ה' וַיֹּאמַר עוֹר בְּעַד־עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ

וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־ה' וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד־עוֹר. אדם מוכן לתת את עורו של זולתו במקום עורו שלו. לחלופין, משל רווח הוא: אדם מסוכך בעור ידיו להגן על עור ראשו או אבר חיוני אחר מפגיעה, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. פגיעותו של האדם מרוכזת בו עצמו. במאבקו לשרוד הוא יסכים לתת הכול תמורת חייו. עד כה נפגעו רק ילדיו ורכושו אבל הוא עצמו נשאר כפי שהיה, ולכן הוא מברך את ה'.

אוּלָם שְׁלַח־נָא יָדְךָ וְגַע אֶל־עַצְמוֹ וְאֶל־בְּשָׂרוֹ אִם־לֹא אֶל־פָּנֶיךָ ‘יְבָרְכֶךָּ'

אוּלָם שְׁלַח־נָא יָדְךָ וְגַע אֶל־עַצְמוֹ וְאֶל־בְּשָׂרוֹ, – אִם־לֹא כשהוא עצמו ייפגע אֶל־פָּנֶיךָ, ישירות ‘יְבָרְכֶךָּ', שוב, בלשון הפוכה.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ אַךְ אֶת־נַפְשׁוֹ שְׁמֹר

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן: הִנּוֹ בְיָדֶךָ. הרשות נתונה לך להציק לו ככל רצונך, אַךְ אֶת־נַפְשׁוֹ שְׁמֹר. עליך לשמור שיישאר בחיים.

וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה' וַיַּךְ אֶת־אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ

וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה', וַיַּךְ, השטן הכה אֶת־אִיּוֹב בִּשְׁחִין, מחלת עור, רָע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ. מחלה זו אינה רק מציקה בכאביה לסובל ממנה; היא גם מרחיקה אותו מאחרים, וכך הוא נותר אומלל, בודד ובזוי. כל עורו גירד. מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ.

וַיִּקַּח־לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ־הָאֵפֶר

על כן – וַיִּקַּח־לוֹ חֶרֶשׂ, חרס לְהִתְגָּרֵד בּוֹ, וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ־הָאֵפֶר. הגרד שגורם השחין והפציעות הנובעות ממנו מחמירים בעת לבישת בגדי הצמר, שהיו מקובלים בימי איוב. האפר הדק הוא משענת רכה ועדינה למי שעורו מודלק, והמגע בו הקל על הכאבים ועל הגירוד הקשה.

וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ ‘בָּרֵךְ' אֱלֹהִים וָמֻת

וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ: אחרי כל הייסורים הללו עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ ונשאר ירא ה'?! ‘בָּרֵךְ' אֱלֹהִים וָמֻת. אלוקים יעניש אותך עונש מוות על קללתך, ואז תיפטר מייסוריך ותמצא מנוחה במותך. אשת איוב יודעת שאין דרך לחמוק מן הייסורים שאלוקים מביא, אלא במעין התאבדות.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל־זֹאת לֹא־חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי, והרי את אשה הגונה. גַּם, האם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל?! האם אנחנו מתנים עם אלוקים שנעבוד אותו רק אם יעניק לנו מטובתו? בְּכָל־זֹאת, למרות כל מה שקרה לו, לֹא־חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. חייו אינם חיים, והוא איש שבור, מיוסר וחולה, ואף על פי כן לא הוציא מפיו דיבור מגונה.

וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד־לוֹ וּלְנַחֲמוֹ

וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ: אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי, שבא מן העיר תימן שבארץ אדום, וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי, וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד־לוֹ, להשתתף בצערו וּלְנַחֲמוֹ ככל יכולתם.

וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה

וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק לכיוונו, וְלֹא הִכִּירֻהוּ. הם ראו שכל סביבתו הרוסה, והוא עצמו מוכה שחין, ומן הסתם ערום או ערום למחצה מחמת כאבי השחין, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ, וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה. הם התאבלו בדרכים שונות נוכח המראה הקשה.

וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי־גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד

וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ, על הארץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת, וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר. הם לא פתחו בדברים, וְשִׁבְעַת לֵילוֹת, וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר.כִּי רָאוּ כִּי־גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד, וכאשר הכאב גדול, כל דיבור גורם מועקה ומכאוב. בינתיים ישבו, המתינו וכאבו את כאבו מתוך ידידות.