וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃

עַד־אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי וּתְדַכּאוּנַּנִי בְמִלִּים

עַד־אָנָה, מתי תּוֹגְיוּן, תעציבו את נַפְשִׁי וּתְדַכּאוּנַּנִי בְמִלִּים?!

זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי לֹא־תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ לִי

זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, פעמים רבות תַּכְלִימוּנִי, אתם מעליבים ומביישים אותי אם במפורש או ברמז. לֹא־תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ, להתנכר לִי.

וְאַף־אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי

וְאַף־אָמְנָם, גם אם שָׁגִיתִי – אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי. שִגגתי אינה מזיקה לסביבתי ולעולם. על כן אינני אמור להיענש עליה באופן חמור כל כך.

אִם־אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ וְתוֹכִיחוּ עָלַי חֶרְפָּתִי

אִם־אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ את חטאי, ותרבו לטפול עלי אשמה וְתוֹכִיחוּ עָלַי חֶרְפָּתִי.

דְּעוּ־אֵפוֹ כִּי אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף

אתם אמנם מחשיבים אותי לרשע גדול כי אתם דנים לפי מה שבא עלי, אך – דְּעוּ־אֵפוֹ כִּי אין בי אשמה כזו, אלא אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי, עיוות את דרכי, וּמְצוּדוֹ, במלכודתו עָלַי הִקִּיף.

הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה אֲשַׁוַּע וְאֵין מִשְׁפָּט

הֵן אֶצְעַק חָמָס – וְלֹא אֵעָנֶה, אֲשַׁוַּע, אזעק – וְאֵין מִשְׁפָּט.

אָרְחִי גָדַר וְלֹא אֶעֱבוֹר וְעַל־נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים

את אָרְחִי, דרכי גָדַר, חסם – וְלֹא אֶעֱבוֹר. וְעַל־נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים. על כן לא אוכל להמשיך לצעוד.

כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי

את כְּבוֹדִי ומעמדי שהיו לי בעבר מֵעָלַי הִפְשִׁיט, וַיָּסַר את עֲטֶרֶת, הכתר שהיה על רֹאשִׁי.

יִתְּצֵנִי סָבִיב וָאֵלַךְ וַיַּסַּע כּעֵץ תִּקְוָתִי

אלוקים יִתְּצֵנִי, מנתץ אותי סָבִיב וָאֵלַךְ, אלֵך אל מותי, משום שאינני מחזיק מעמד. וַיַּסַּע כּעֵץ שנעקר ממקומו, את תִּקְוָתִי.

וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ וַיַּחְשְׁבֵנִי לוֹ כְצָרָיו

וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ, כעס עלי, וַיַּחְשְׁבֵנִי לוֹ כְצָרָיו. כאילו הייתי אויבו.

יַחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאָהֳלִי

יַחַד יָבֹאוּ לתקוף אותי גְדוּדָיו, האסונות שנחתו עלי. קשה שלא אראה בשורת האסונות התכופים שפקדה אותי מתקפה מתואמת ומכוונת. וַיָּסֹלּוּ הם סוללים עָלַי את דַּרְכָּם, ואני נרמס תחתיהם, וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאָהֳלִי.

אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ־זָרוּ מִמֶּנִּי

את אַחַי, קרובי מֵעָלַי הִרְחִיק, שהרי אינני רק אביון גמור; מחלת העור שלי בוודאי דוחה אנשים מלהתחבר אלי. וְיֹדְעַי, מכרי אַךְ־זָרוּ, מִמֶּנִּי, רחקו, התאכזרו או: נעשו זרים לי.

חָדְלוּ קְרוֹבָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי

חָדְלוּ, נעלמו קְרוֹבָי, וּמְיֻדָּעַי, ידידי שְׁכֵחוּנִי.

גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם

גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי, שפחותי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי, מחשיבים אותי. נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם.

לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה בְּמוֹ־פִי אֶתְחַנֶּן־לוֹ

לְעַבְדִּי קָרָאתִי – וְלֹא יַעֲנֶה כי סמכותי פסקה. אין הוא מציית לדברי ואף מתעלם מפנייתי אפילו כאשר בְּמוֹ־פִי אֶתְחַנֶּן־לוֹ.

רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי וְחַנֹּתִי לבְנֵי בִטְנִי

רוּחִי, נפשי נעשתה זָרָה אפילו לְאִשְׁתִּי, וְחַנֹּתִי, תחינתי זרה לאלו שגידלתי בביתי כאילו הם בְנֵי בִטְנִי.

גַּם־עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ־בִי

גַּם־עֲוִילִים, אספסוף של צעירים מָאֲסוּ בִי, אָקוּמָה – וַיְדַבְּרוּ־בִי בבוז.

תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי וְזֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ־בִי

תִּעֲבוּנִי כָּל אלה שהיו מְתֵי, אנשי סוֹדִי. וְזֶה, האנשים אשר אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ־בִי לאויבי. ואשר לגופי:

בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי

בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי. אני מצומק וכחוש בגופי, ואף איבדתי את כל אשר היה לי, וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי. שרדתי אחרי הפורענויות הללו חסר כול. אפילו עורי נגוע כולו, ונותר שלם רק העור שסביב שִׁני.

חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד־אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי

חָנֻּנִי, חָנֻּנִי, רַחמו עלי כי הרי אַתֶּם רֵעָי, כִּי אני לא עשיתי רעה, רק יַד־אֱלוֹהַּ היא שנָגְעָה, פגעה בִּי.

לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ־אֵל וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ

לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ־אֵל, שאלוקים רודף אותי?! הלוא אתם רואים בסבלי ומוסיפים לייסורי, וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ. אתם טורפים אותי בצורה זו או אחרת ואינכם יודעים שָׂבעה.

מִי־יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי־יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ

מִי־יִתֵּן, הלוואי אֵפוֹא וְיִכָּתְבוּן מִלָּי?! מִי־יִתֵּן שדברי ייכתבו בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ, וייחקקו לזיכרון,

בְּעֵט־בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן

שייכתבו בְּעֵט־בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת, שאפשר ליצוק ממנה תבניות, לָעַד בַּצּוּר, בסלע יֵחָצְבוּן. הלוואי שדברי יישמרו וייזכרו לנצח.

ואֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי ואַחֲרוֹן עַל־עָפָר יָקוּם

ואף שאני מוחה על העוול שאלוקים עשה לי, אֲנִי יָדַעְתִּי – גֹּאֲלִי חָי, ולאחר שכל מציאות אחרת תיכחד, הוא יהיה האַחֲרוֹן שעַל־עָפָר יָקוּם, יתקיים.

וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ

וְאמנם אַחַר שהוכה עוֹרִי נִקְּפוּ, הכו ושברו גם את העצם הזֹאת. וּבכל זאת מִבְּשָׂרִי, מתוך עצמי, במפגש בלתי אמצעי אֶחֱזֶה, אני רואה אֱלוֹהַּ.

אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה־לִּי וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא־זָר כָּלוּ כִלְיֹתַי בְּחֵקִי

אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה־לִּי את אלוקים מתוך מכאובי, וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא־זָר. אתם אינכם יכולים לראות את מה שאלוקים מראה לי בבשרי, ועל כן מה שתסבירו על כך לא יהיה נכון. רק אני יודע שכָּלוּ, אבדו כִלְיֹתַי בְּחֵקִי, בתוכי.

כִּי תֹאמְרוּ מַה־נִּרְדָּף־לוֹ ושֹׁרֶשׁ דּבָר נִמְצָא־בִי

כִּי, ושמא, ולוואי תֹאמְרוּ, הייתם אומרים בחמלה: מפני מַה־נִּרְדָּף־לוֹ, הוא, ומה שֹׁרֶשׁ דּבָר חטא נִמְצָא־בִי?! לא עלה על דעתכם לחשוב כך.

גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי־חֶרֶב כִּי־חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן

גּוּרוּ לָכֶם, עליכם לפחד מִפְּנֵי־חֶרֶב, שתבוא לבסוף ותנקום בכם. מכיוון שאתם זונחים אותי על בסיס הנחה תיאולוגית ולא מתוך ידיעת המצב לאשורו – תיענשו. כִּי־חֵמָה, כעס אלוקִי יבוא על עֲוֹנוֹת חמורים שעליהם ראוי להיענש בחָרֶב, לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן, שיש דין. ואולי: שוד, או: השלכה. בסופכם תושלכו. או: כדי שתדעו מהו שוד ותרחמו על איש נדכה.