רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי

רוּחִי חֻבָּלָה נחבלה מכל הצרות שפקדו אותה. יָמַי, ימי חיי נִזְעָכוּ, דעכו ואבדו, מכל ילדי רק קְבָרִים נותרו לִי.

אִם־לֹא הֲתֻלִים עִמָּדִי וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַן עֵינִי

אִם־לֹא, אני נשבע שהֲתֻלִים, אנשים מהתלים הלועגים לי הם הנמצאים עִמָּדִי. וּבְהַמְּרוֹתָם, הם ממררים את חיי, ובתוך חיים מרים אלה תָּלַן, ישֵׁנה עֵינִי. כעת פונה איוב לאלוקים ומבקש:

שִׂימָה־נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ

שִׂימָה־נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ. היֵה לי עָרב, שהרי אם אתה לא תבטיח את שלומי – מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ?! איש לא יתחייב לערוב לי.

כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ מִשָּׂכֶל עַל־כֵּן לֹא תְרוֹמֵם

כִּי את לִבָּם של הרעים שמסביבי צָפַנְתָּ, הסתרת מִשָּׂכֶל. אין בהם שכל. עַל־כֵּן לֹא תְרוֹמֵם אותם.

לְחֵלֶק יַגִּיד רֵעִים וְעֵינֵי בָנָיו תִּכְלֶנָה

לְמי שחֵלֶק, דברי חלקלקות יַגִּיד רֵעִים, לרעיו – וְעֵינֵי בָנָיו של דובר חלקלקות זה תִּכְלֶנָה בציפייה שלא תתממש.

וְהִצִּיגַנִי לִמְשֹׁל עַמִּים ותֹפֶת לְפָנִים אֶהְיֶה

וְהִצִּיגַנִי רֵע בוגדני זה, הכאב; אליפז; או: אלוקים לִמְשֹׁל, למשל ולשנינה לעַמִּים. ואכן במשך הדורות איוב נעשה סמל לאדם המיוסר. ומשל ודוגמה לתֹפֶת, גיהינום לְפָנִים, עוד לפני המוות אֶהְיֶה.

וַתֵּכַהּ מכַּעַשׂ עֵינִי וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם

וַתֵּכַהּ, כהתה, טושטשה ראייתה מרוב כַּעַשׂ, כעס עֵינִי, וִיצֻרַי, אברי גופי אינם מתפקדים ואין בהם ממשות כַּצֵּל כֻּלָּם.

יָשֹׁמּוּ יְשָׁרִים עַל־זֹאת וְנָקִי עַל חָנֵף יִתְעֹרָר

יָשֹׁמּוּ, ישתוממו ויתקוממו אנשים יְשָׁרִים עַל־זֹאת, וְאדם נָקִי עַל החָנֵף המהתל יִתְעֹרָר להוכיחו.

וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ וּטֳהָר־יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ

וְיֹאחֵז צַדִּיק בדַּרְכּוֹ למרות הפורענות היורדת לעולם, וּטֳהָר־יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ. אחרי ניסוחיו הכלליים פונה איוב לרעיו בעלבון ישיר:

וְאֻלָּם כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא וְלֹא־אֶמְצָא בָכֶם חָכָם

וְאֻלָּם גם כאשר כֻּלָּם, כולכם תָּשֻׁבוּ ותדברו וּבֹאוּ נָא – וְלֹא־אֶמְצָא בָכֶם חָכָם.

יָמַי עָבְרוּ זִמֹּתַי נִתְּקוּ מוֹרָשֵׁי לְבָבִי

יָמַי עָבְרוּ, עוברים, זִמֹּתַי, מחשבותי נִתְּקוּ, נפסקו מרוב כאב וטרדה, הרהורים שהם מוֹרָשֵׁי לְבָבִי, שלבי הוריש לי.

לַיְלָה לְיוֹם יָשִׂימוּ אוֹר קָרוֹב מִפְּנֵי־חֹשֶׁךְ

רעַי, או: ייסורי לַיְלָה לְיוֹם יָשִׂימוּ, יהפכו, שכן הם ימנעו ממני שינה, אוֹר הנראה קָרוֹב נסוג מִפְּנֵי־חֹשֶׁךְ.

אִם אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי בַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי יְצוּעָי

אִם אֲקַוֶּה, זאת היא תקוותי – שהשְׁאוֹל יהיה בֵּיתִי, בַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי, ארפד בשאול את יְצוּעָי, מיטתי.

לַשַּׁחַת קָרָאתִי אָבִי אָתָּה אִמִּי וַאֲחֹתִי לָרִמָּה

לַשַּׁחַת, בור השאול קָרָאתִי: "אָבִי אָתָּה". "אִמִּי" וַ"אֲחֹתִי" קראתי לָרִמָּה. אִתן אני חי. אמי ואחותי אוכלות את בשרי.

וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי וְתִקְוָתִי מִי יְשׁוּרֶנָּה

וְאַיֵּה, היכן אֵפוֹ, אפוא תִקְוָתִי?! וְתִקְוָתִי מִי יְשׁוּרֶנָּה, רואה אותה?!

בַּדֵּי שְׁאֹל תֵּרַדְנָה אִם־יַחַד עַל־עָפָר נָחַת

אל בַּדֵּי, ענפי, מדורישְׁאֹל תֵּרַדְנָה תקוותי, אִם־יַחַד אתי עַל־עָפָר נָחַת, תרד תקוותי ותנוח.