חזור
ירמיהו
פרק טמִי־יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת־עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים
כאן מותח הנביא ביקורת, בעיקר על נזקי הדיבור והיחסים שבין איש לרעהו:מִי־יִתְּנֵנִי, הלוואי שהיה ניתן לי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים, מקום שאוכל לגור בו מחוץ ליישוב, וְאֶעֶזְבָה אֶת־עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם, כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת, קהילת בֹּגְדִים. מוטב שאתבודד.
וַיַּדְרְכוּ אֶת־לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל־רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא־יָדָעוּ נְאֻם־ה'
וַיַּדְרְכוּ, מתחו אֶת־לְשׁוֹנָם, שפסקה מלשמש אמצעי תקשורת והפכה לקַשְׁתָּם כדי לירות בה שֶׁקֶר, וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ. כוחם וגבורתם לא קידמו פעולות המבטאות נאמנות ויושר, אלא להיפך – כִּי מֵרָעָה אֶל־רָעָה יָצָאוּ. הם פעילים, יוצרים ומדברים, אבל פועלם רע בעיני אלוקים ואדם.
אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל־כָּל־אָח אַל־תִּבְטָחוּ כִּי כָל־אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל־רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ
אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, שמרו עצמכם מידידיכם, וְעַל־כָּל־אָח אַל־תִּבְטָחוּ, כִּי כָל־אָח עָקוֹב יַעְקֹב, מרמה ומכשיל את אחיו, וְכָל־רֵעַ לכאורה רָכִיל יַהֲלֹךְ, מרכל בחברו ופוגע בו.
וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ
וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, לועגים ומשטים, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ. לִמְּדוּ, הרגילו את לְשׁוֹנָם לדַּבֶּר־שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ. מעשיהם המעוותים כה רבים, עד שעייפו אותם.
שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת־אוֹתִי נְאֻם־ה'
דברי ה' לנביא: גם שִׁבְתְּךָ, אתה יושב בְּתוֹךְ מִרְמָה. מרמה מתרחשת בכל צד, וגם אותך היא אופפת. ולא רק בין איש לרעהו – בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת־אוֹתִי. נְאֻם־ה'. אמונתם, ואף כפירתם, מרמה היא. הרמייה הפכה לנורמה התנהגותית ומחשבתית.
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי־אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת־עַמִּי
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים. תגיע השעה שאצטרך לזקק אותם מזוהמתם, כִּי־אֵיךְ אֶעֱשֶׂה אחרת מִפְּנֵי בַּת־עַמִּי, שכך נוהגת. הרי דרוש לה תיקון למרות שהוא יכאיב.
חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר ובְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ
חֵץ שָׁחוּט, מחודד, מרודד הייתה לְשׁוֹנָם הפוגעת, מִרְמָה דִבֵּר המדבר, בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת, עם רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, ואילו בְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ. בלבו הוא זומם להכשיל את חברו.
הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְקָד בָּם! נְאֻם־ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי!
הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְקָד, אענוש בָּם?! נְאֻם־ה', האִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?! הרי אי אפשר להצדיק את התנהגותם המאוסה.
עַל־הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל־נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי־אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד־בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ
ואלו דברי הנביא:עַל־הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי, מספד, וְעַל־נְאוֹת מִדְבָּר אקונן קִינָה, כִּי המקומות הללו נִצְּתוּ, חרבו מִבְּלִי־אִישׁ עֹבֵר, ולא רק מבני האדם – וְלֹא שָׁמְעוּ בהם קוֹל מִקְנֶה, מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד־בְּהֵמָה, כולם נָדְדוּ הָלָכוּ.
וְנָתַתִּי אֶת־יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת־עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב
וְנָתַתִּי אֶת־יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים, תִּלים, ערמות אבן ועפר, ולמְעוֹן תַּנִּים, מעין כלבי בר קטנים החיים במקומות שוממים ומייללים. או: עופות לילה שקריאתם נשמעת בשעות החשכה. וְאֶת־עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב.
מִי־הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת־זֹאת ואֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי־ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל־מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר!
כאן מופיע מעין דיון עם ה' על פשר מפלתם של ישראל: מִי־הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת־זֹאת, ומיהו אֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי־ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ, יוכל להסביר עַל־מָה אָבְדָה הָאָרֶץ במלחמות ובמפלות?! מדוע נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר?!
וַיֹּאמֶר ה' עַל־עָזְבָם אֶת־תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא־שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא־הָלְכוּ בָהּ
גם אם אין בבני האדם מי שיודע את סיבותיו של החורבן הקשה – וַיֹּאמֶר ה': עַל־עָזְבָם אֶת־תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם, וְלֹא־שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא־הָלְכוּ בָהּ, בתורתי.
וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם
וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם, נטיות לבם הפרוע וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם. עבודת הבעל אינה חדשה אלא מסורת ישנה בידם מאבותיהם. מכל מקום בעקבות החטאים מגיע העונש
לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת־הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי־רֹאשׁ
לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת־הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה, צמח מר, וְהִשְׁקִיתִים מֵי־רֹאשׁ, משקה העשוי מצמח אחר, שאף הוא מר ורעיל. מלבד טעמם הגרוע, צמחים אלה משכרים ומהממים.
וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת־הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם
וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם, במקומות מרוחקים וזרים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם, ולא זו בלבד – וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת־הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם שם.
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל־הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת, נשים העוסקות בהשמעת דברי קינה ותפקידן לעורר בכי ויללה בלוויות ובאספות אבל, וּתְבוֹאֶינָה. וְאֶל־הַחֲכָמוֹת, הבקיאות בעריכת דברי מליצה, תוכחה ומוסר,
וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ־מָיִם
וּתְמַהֵרְנָה המקוננות והחכמות וְתִשֶּׂנָה, תישאנה, תשמענה עָלֵינוּ נֶהִי, המיה, בכי, וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ־מָיִם.
כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ ! בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי־עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ
כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן: אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ, שדדו, או: הכריעו אותנו?! בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי־עָזַבְנוּ אָרֶץ, כִּי הִשְׁלִיכוּ האויבים את מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ,
כִּי־שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר־ה' וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר־פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה
כִּי־שְׁמַעְנָה, נָשִׁים, את דְּבַר־ה', וְתִקַּח אָזְנְכֶם את דְּבַר־פִּיו, וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, כיצד לבכות, וְאִשָּׁה תלמד את רְעוּתָהּ, חברתה קִינָה. האסונות עומדים לבוא –
כִּי־עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מרְחֹבוֹת
כִּי־עָלָה מָוֶת ונכנס בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, בהיכלותינו, במבצרינו ובבתינו הגדולים לְהַכְרִית עוֹלָל, ילדים רכים מִחוּץ, מלשחק בחוצות, ולהרוג בַּחוּרִים מלכת ברְחֹבוֹת.
דַּבֵּר כֹּה נְאֻם־ה' וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף
דַּבֵּר כֹּה, כך, נְאֻם־ה': וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן, כמו זבל עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וּכְעָמִיר, צרור שיבולים קצורות מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר, וְאֵין מְאַסֵּף. אין זה קציר תבואה לשם הזנה וחיים, אלא קציר שישאיר אחריו צמחים מתים בלבד.
כֹּה אָמַר ה' אַל־יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל־יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל־יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ
לצד נבואת הפורענות הקשה, באים דברי מוסר:כֹּה אָמַר ה': אַל־יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, אף שהחכמה חשובה, אין להתפאר בה, וְאַל־יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ. אַל־יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. גם בתכונות הנחשבות גבורה ועושר אין טעם להתהלל, שהרי החכמים, הגיבורים והעשירים שבבני ישראל לא התנהגו כראוי; חכמתם, גבורתם ועושרם לא הצילו אותם.
כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל – הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי־ב אֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם־ה'
כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל – הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי. התהילה האמתית ראויה ליודעי ה'. שאר התכונות עשויות להועיל, אך הן עראיות. קיום בטוח, יציב ואמתי ייווסד רק על הידיעה כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, ובהתאם לדרכַי, שאני מראה לכם, צריכים אתם לנהוג, כִּי־בעשייתם של אֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם־ה'.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה' וּפָקַדְתִּי עַל כָּל־מוּל בְּעָרְלָה
הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם־ה', וּפָקַדְתִּי עַל, אזכור לרעה את כָּל־מוּל בְּעָרְלָה, כל מי שנימול ועדיין הוא בערלתו. כלומר, העונש יבוא הן על הערלים הן על המולים הדומים לערלים –
עַל־מִצְרַיִם וְעַל־יְהוּדָה וְעַל־אֱדוֹם וְעַל־בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל־מוֹאָב וְעַל כָּל־קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר כִּי כָל־הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי־לֵב
עַל־מִצְרַיִם וְעַל־יְהוּדָה וְעַל־אֱדוֹם וְעַל־בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל־מוֹאָב. יהודה היו נימולים, ובמידת מה גם מצרים, עמון ומואב, וְעַל כָּל־קְצוּצֵי פֵאָה, קציצת פאות הראש או הזקן היה סימן ההיכר של שבטים הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר.