חזור
ירמיהו
פרק חבָּעֵת הַהִיא נְאֻם־ה' יוֹצִיאוּ אֶת־עַצְמוֹת מַלְכֵי־יְהוּדָה וְאֶת־עַצְמוֹת־שָׂרָיו וְאֶת־עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי־יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם
בָּעֵת הַהִיא – כאשר הארץ תיחרב, נְאֻם־ה', יוֹצִיאוּ אֶת־עַצְמוֹת מַלְכֵי־יְהוּדָה וְאֶת־עַצְמוֹת־שָׂרָיו וְאֶת־עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי־יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם. בהרס הרב לא יתחשבו בקברים ישנים. העצמות יושלכו מן הקברים. ובתיאור אירוני חריף:
וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ
וּשְׁטָחוּם כביכול לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם. כאן מודגשים ריבוי הפנים והלהיטות של הקשר בין בני יהודה לעבודה זרה. לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ, לְדֹמֶן, לזבל
וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן־הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל־הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם ה' צְבָאוֹת
וְנִבְחַר אז מָוֶת מֵחַיִּים. החיים יהיו קשים ואומללים מאוד עד שאנשים יעדיפו את המוות – שאין עמו קבורה – על פניהם, לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן־הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת, לא רק לשרידים שבארץ אלא בְּכָל־הַמְּקֹמוֹת, הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם. נְאֻם ה' צְבָאוֹת.
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ אִם־יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב!
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה': הֲיִפְּלוּ אנשים וְלֹא יָקוּמוּ עוד לעולם, אִם־יָשׁוּב, האם השובב, הסר מהדרך – וְלֹא יָשׁוּב?!
מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת ! הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִת מֵאֲנוּ לָשׁוּב
מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה, סטה מדרך הישר הָעָם הַזֶּה, יְרוּשָׁלִַם, מְשֻׁבָה, סטייה, השתוללות נִצַּחַת, עולמית?! הֶחֱזִיקוּ, הם מחזיקים בַּתַּרְמִת, עבודתם הזרה, מֵאֲנוּ לָשׁוּב. נראה שאין הם חושבים לחזור בהם.
הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע – לוֹא־כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל־רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה
הִקְשַׁבְתִּי לדבריהם וָאֶשְׁמָע – לוֹא־כֵן, שקר יְדַבֵּרוּ. אֵין אִישׁ נִחָם, מתחרט עַל־רָעָתוֹ לֵאמֹר: "מֶה עָשִׂיתִי?" כֻּלֹּה שָׁב, הולכים וחוזרים והולכים בִּמְרוּצָתָם
גַּם־חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת־עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה'
גַּם־חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ. אפילו החסידות חשות את זמניהן. נדידתן מתרחשת בתאריכים מדויקים למדי. הן מגיעות לארץ בערך בעונת האביב וחוזרות בסתיו. וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר הציפורים הנודדות שָׁמְרוּ אֶת־עֵת בֹּאָנָה, מקפידות על זמן בואן, וְשלא כבעלי החיים השומרים על סדריהם וחוקם, עַמִּי לֹא יָדְעוּ לשמור אֵת מִשְׁפַּט ה'.
אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ! אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים
אֵיכָה תֹאמְרוּ: "חֲכָמִים אֲנַחְנוּ, יש בידינו מסורות וספרים, וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ"?! אָכֵן, לאמתו של דבר הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, כתב עֵט השֶׁקֶר של הסֹפְרִים, שהרי אינכם מאמתים את מה שהעט כתב.
הֹבִשׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר־ה' מָאָסוּ וְחָכְמַת־מֶה לָהֶם!
הֹבִשׁוּ, יתביישו חֲכָמִים, חַתּוּ, ייבהלו, יישברו וַיִּלָּכֵדוּ, ייתפסו בכזביהם. הִנֵּה בִדְבַר־ה' מָאָסוּ וְעל כן, חָכְמַת־מֶה לָהֶם?! איזו חכמה יש בידם?! מה התועלת בחכמים ובסופרים, אם איש מהם אינו מסייע להחזיר את העם אל ה'?!
לָכֵן אֶתֵּן אֶת־נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים כִּי מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר
לָכֵן אֶתֵּן אֶת־נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים ואת שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים, שהרי הם עצמם עומדים למות. כִּי מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע. בצע כסף בראש מעייניהם. מִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן כֻּלֹּה, כל הצמרת הדתית עֹשֶׂה שָּׁקֶר.
וַיְרַפּוּ אֶת־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי עַל־נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם ואֵין שָׁלוֹם
וַיְרַפּוּ, אותם אנשי רוח מרפאים אֶת־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי עַל־נְקַלָּה. תחזיותיהם הפוליטיות אופטימיות ונינוחות, לֵאמֹר: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם". הכול יסתדר, ובסופו של דבר אֵין שָׁלוֹם.
הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר ה'
הֹבִשׁוּ, הרועים הרוחניים התנהגו באופן מביש כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ, לא רק בדיבוריהם על השלום אלא אף בתועבות שעשו. גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ. אדם המתבייש במעשיו יוכל לשנות דרכו, אך להם זר רגש הבושה. לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים, ינחלו מפלה, בְּעֵת פְּקֻדָּתָם, בבוא זמנם יִכָּשְׁלוּ, אָמַר ה'. כיוון שלא הכירו בחומרת מעשיהם ולא תיקנו את עצמם, אין למצבם פתרון אלא במפלתם הגמורה.
אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם־ה' אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם
אָסֹף אֲסִיפֵם, אביא את סופם, אסירם, נְאֻם־ה'. לא יישאר דבר –
עַל־מָה אֲנַחְנוּ ישְׁבִים הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל־עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמָה־שָּׁם כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי־רֹאשׁ כִּי חָטָאנוּ לַה'
באותו זמן יאמרו אנשים זה לזה: "עַל־מָה אֲנַחְנוּ ישְׁבִים לבדנו ללא הגנה?!
קַוֵּה לְשָׁלוֹם – וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה – וְהִנֵּה בְעָתָה
קַוֵּה לְשָׁלוֹם, הכול מקווים לשלום – וְאֵין טוֹב; מצפים לְעֵת מַרְפֵּה, שיבוא זמן רפואה,
מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל־הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְישְׁבֵי בָהּ
מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו. האויב בא מצפון, ועמו מספר עצום של סוסי מלחמה.
כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם־ה'
כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים, משפחת נחשים ארסיים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם, כנגדם לָחַשׁ, שימנע אותם מלבוא או ירפא את נשיכתם, וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם. נְאֻם־ה'.
מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי
ואלו דברי הנביא עצמו, לאו דווקא כאדם פרטי:מַבְלִיגִיתִי, אני מתחזק בקושי עֲלֵי יָגוֹן, על הצער, עָלַי לִבִּי דַוָּי, כואב.
הִנֵּה־קוֹל שַׁוְעַת בַּת־עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם־מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ! מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר !
הִנֵּה־קוֹל שַׁוְעַת בַּת־עַמִּי נשמע מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים. הקול מבטא גם את הרגשתם של הרחוקים מהמקום: "הַה' אֵין בְּצִיּוֹן, אִם־מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ?!" ה' נטש את ציון. והתשובה – מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם, בְּהַבְלֵי נֵכָר שהכניסו לציון?! כיצד הם מצפים שאשכון בה?!
עָבַר קצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ
עָבַר קצִיר התבואה, ולאחר כמה חודשים כָּלָה קָיִץ, הסתיימה קציצת התאנים ואסיפתן. הזמן חולף עובר,
עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי
עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי, נשברתי
הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד ! אִם־רֹפֵא אֵין שָׁם – כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת־עַמִּי!
הַאם צֳרִי, צמח שהיה נחשב מאוד בתעשיית צמחי המרפא,
מִי־יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת־עַמִּי
הנביא רואה את הפורענות ההולכת וקרבה. הוא כבר שומע את צהלות סוסי האויב, אבל העם אינו שב, ואין תקווה לרפואת שברו. במצב הזה לא נותר לו אלא הבכי – מִי־יִתֵּן שיהיה רֹאשִׁי כולו מַיִם, וְעֵינִי תהפוך למְקוֹר דִּמְעָה, וְאז אֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת־עַמִּי.