לְמוֹאָב כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶל נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה הֹבִישָׁה נִלְכְּדָה קִרְיָתָיִם הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה

לְמוֹאָב כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הוֹי, אֶל, על העיר נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה, הֹבִישָׁה, הייתה לכלימה ולאכזבה ונִלְכְּדָה העיר קִרְיָתָיִם, הֹבִישָׁה גם הַעיר מִּשְׂגָּב וָחָתָּה, נשברה.

אֵין עוֹד תְּהִלַּת מוֹאָב בּחֶשְׁבּוֹן חָשְׁבוּ עָלֶיהָ רָעָה לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגּוֹי גַּם מַדְמֵן תִּדֹּמִּי אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב

אֵין עוֹד, לא נשאר מתְּהִלַּת מוֹאָב. בּעיר חֶשְׁבּוֹן, שעברה כמה ידיים במלחמות שונות, ובמשך הזמן ישבו בה אויבי מואב, חָשְׁבוּ עָלֶיהָ — על מואב רָעָה: לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגּוֹי. גַּם העיר מַדְמֵן תִּדֹּמִּי, תמותי, אַחֲרַיִךְ, אחרי תושבייך תֵּלֶךְ, תרדוף חָרֶב.

קוֹל צְעָקָה מֵחֹרֹנָיִם שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדוֹל

קולות שבר עולים ממואב:קוֹל צְעָקָה מגיע מֵהעיר חֹרֹנָיִם: "שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדוֹל",

נִשְׁבְּרָה מוֹאָב הִשְׁמִיעוּ זְעָקָה צְעִירֶיהָ

"נִשְׁבְּרָה מוֹאָב" הִשְׁמִיעוּ זְעָקָה צְעִירֶיהָ,

כִּי מַעֲלֵה הַלּוּחִית — בִּבְכִי יַעֲלֶה בֶּכִי כִּי בְּמוֹרַד חֹרוֹנַיִם צָרֵי צַעֲקַת־שֶׁבֶר שָׁמֵעוּ

כִּי העולה במַעֲלֵה הר הַלּוּחִית — בִּבְכִי, תוך כדי בכייה יַעֲלֶה, בבֶּכִי, כִּי בְּמוֹרַד חֹרוֹנַיִם צָרֵי, האויבים צַעֲקַת־שֶׁבֶר שָׁמֵעוּ:

נֻסוּ מַלְּטוּ נַפְשְׁכֶם וְתִהְיֶנָה כַּעֲרוֹעֵר בַּמִּדְבָּר

"נֻסוּ מַלְּטוּ, הצילו את נַפְשְׁכֶם", וְתִהְיֶנָה כל הערים הללו כַּעֲרוֹעֵר בַּמִּדְבָּר. ייתכן שהמקום ערוער שכן בסביבה מדברית, ואולם נרמז כאן בוודאי הדימוי 'כערער בערבה', המבטא עזובה ושממה.

כִּי יַעַן בִּטְחֵךְ בְּמַעֲשַׂיִךְ וּבְאוֹצְרוֹתַיִךְ — גַּם־אַתְּ תִּלָּכֵדִי וְיָצָא כְמוֹשׁ בַּגּוֹלָה כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּו

ביטחונה ושאננותה של מואב ינופצו.כִּי יַעַן בִּטְחֵךְ, כיוון שבטחת, מואב, בְּמַעֲשַׂיִךְ וּבְאוֹצְרוֹתַיִךְ — גַּם־אַתְּ תִּלָּכֵדִי. וְיָצָא כְמוֹשׁ אלוהייך בַּגּוֹלָה, כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּו.

וְיָבֹא שֹׁדֵד אֶל־כָּל־עִיר ועִיר לֹא תִמָּלֵט וְאָבַד הָעֵמֶק וְנִשְׁמַד הַמִּישֹׁר אֲשֶׁר אָמַר ה'

וְיָבֹא שֹׁדֵד אֶל־כָּל־עִיר, ואפילו עִיר אחת לֹא תִמָּלֵט, וְאָבַד הָעֵמֶק, וְנִשְׁמַד הַמִּישֹׁר, אֲשֶׁר, כי כה אָמַר ה'.

תְּנוּ־צִיץ לְמוֹאָב כִּי נָצֹא תֵּצֵא וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן

תְּנוּ־צִיץ לְמוֹאָב, הַעבירו את כתרה של מואב, כִּי נָצֹא תֵּצֵא. מואב תיהרס ותגלה, וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה, שממה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן.

אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה'רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם

אָרוּר העֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' — כינוי להרג מואב — רְמִיָּה, שקר, וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם.

שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל־שְׁמָרָיו וְלֹא־הוּרַק מִכְּלִי אֶל־כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל־כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר

שַׁאֲנַן, שלֵו היה עַם מוֹאָב מִנְּעוּרָיו, מאז ומקדם, וְשֹׁקֵט הוּא אֶל־שְׁמָרָיו, כיין העומד זמן רב ששמריו שוקעים בתחתיתו, וְלֹא־הוּרַק מִכְּלִי אֶל־כֶּלִי. העם המואבי נשאר בארצו וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ, עַל־כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר, פג.

לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה' וְשִׁלַּחְתִּי־לוֹ צֹעִים וְצֵעֻהוּ וְכֵלָיו יָרִיקוּ וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ

לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים, נְאֻם־ה', וְשִׁלַּחְתִּי־לוֹ צֹעִים, צועדים ורומסים, מנידים, מריקים, או: מכניעים וכופפים וְצֵעֻהוּ. וְכֵלָיו יָרִיקוּ, ירוקנו את מואב מיינה המשומר — יושביה ואוצרותיה, וְאת נִבְלֵיהֶם, כדי החרס שלהם, כלומר את עריהם ובתיהם, יְנַפֵּצוּ. המואבים היו עם קטן ושקט בדרך כלל, שלא יזם מלחמות, אבל הדברים עומדים להשתנות.

וּבֹשׁ מוֹאָב מִכְּמוֹשׁ כַּאֲשֶׁר־בֹּשׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל מבֵּית אֵל מִבְטֶחָם

וּבֹשׁ, יתבייש ויתאכזב מוֹאָב מִכְּמוֹשׁ אלוהיו כַּאֲשֶׁר־בֹּשׁוּ, כמו שהתביישו בֵּית יִשְׂרָאֵל מהעבודה הזרה שהעמידו בבֵּית אֵל מִבְטֶחָם. אלו ואלו סמכו על אלוהים אחרים ולבסוף התאכזבו.

אֵיךְ תֹּאמְרוּ גִּבּוֹרִים אֲנָחְנוּ וְאַנְשֵׁי־חַיִל לַמִּלְחָמָה!

אֵיךְ תֹּאמְרוּ, אתם המואבים: "גִּבּוֹרִים אֲנָחְנוּ וְאַנְשֵׁי־חַיִל לַמִּלְחָמָה"?!

שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח נְאֻם־הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ

הלוא שֻׁדַּד מוֹאָב, וְעָרֶיהָ עָלָה, הסתלקו, חדלו מלהתקיים, וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח. נְאֻם־הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת, שלו צבא השמים וצבא הארץ, שְׁמוֹ.

קָרוֹב אֵיד מוֹאָב לָבוֹא וְרָעָתוֹ מִהֲרָה מְאֹד

קָרוֹב אֵיד, שבר מוֹאָב לָבוֹא, וְרָעָתוֹ מִהֲרָה מְאֹד.

נֻדוּ לוֹ כָּל־סְבִיבָיו וְכֹל יֹדְעֵי שְׁמוֹ אִמְרוּ אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה־עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה !

נֻדוּ לוֹ בצער כָּל־סְבִיבָיו וְכֹל יֹדְעֵי שְׁמוֹ, מכיריו. אִמְרוּ: אֵיכָה נִשְׁבַּר מואב שהיה מַטֵּה־עֹז ומַקֵּל תִּפְאָרָה, שלטון יציב ומפואר?!

רְדִי מִכָּבוֹד וּשְׁבִי בַצָּמָא יֹשֶׁבֶת בַּת דִּיבוֹן כִּי־שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ שִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ

רְדִי מִכָּבוֹד, ממעמדך הרם וּשְׁבִי בַצָּמָא, יֹשֶׁבֶת בַּת, קהילת דִּיבוֹן, כִּי־שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ ושִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ.

אֶל דֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי יוֹשֶׁבֶת עֲרוֹעֵר שַׁאֲלִי נָס וְנִמְלָטָה אִמְרִי מַה־נִּהְיָתָה

אֶל, על הדֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי, צְפי, יוֹשֶׁבֶת עֲרוֹעֵר. ייתכן שערוער הייתה מבודדת מאזור המלחמה, ולכן יושביה יצפו לחדשות על אם הדרך. שַׁאֲלִי את האיש הנָס וְאת האשה הנִמְלָטָה, אִמְרִי להם: "מַה־נִּהְיָתָה?" מה אירע במלחמה?

הֹבִישׁ מוֹאָב כִּי־חַתָּה הֵלִילוּ וּזְעָקוּ הַגִּידוּ בְאַרְנוֹן כִּי שֻׁדַּד מוֹאָב

והבורחים ישיבו:"הֹבִישׁ מוֹאָב כִּי־חַתָּה, נשברה. הֵלִילוּ וּזְעָקוּ, הַגִּידוּ בְאַרְנוֹן, הנחל שבגבול ארץ מואב כִּי שֻׁדַּד מוֹאָב

וּמִשְׁפָּט בָּא אֶל־אֶרֶץ הַמִּישֹׁר אֶל־חֹלוֹן וְאֶל־יַהְצָה וְעַל־מֵיפָעַת

וּמִשְׁפָּט, עונש בָּא אֶל־אֶרֶץ הַמִּישֹׁר: אֶל־חֹלוֹן וְאֶל־יַהְצָה וְעַל־מֵיפָעַת

וְעַל־דִּיבוֹן וְעַל־נְבוֹ וְעַל־בֵּית דִּבְלָתָיִם

וְעַל־דִּיבוֹן וְעַל־נְבוֹ וְעַל־בֵּית דִּבְלָתָיִם

וְעַל קִרְיָתַיִם וְעַל־בֵּית גָּמוּל וְעַל־בֵּית מְעוֹן

וְעַל קִרְיָתַיִם וְעַל־בֵּית גָּמוּל וְעַל־בֵּית מְעוֹן

וְעַל־קְרִיּוֹת וְעַל־בָּצְרָה — וְעַל כָּל־עָרֵי אֶרֶץ מוֹאָב הָרְחֹקוֹת וְהַקְּרֹבוֹת

וְעַל־קְרִיּוֹת וְעַל־בָּצְרָה — כולן ערים במואב, וְעַל שאר כָּל־עָרֵי אֶרֶץ מוֹאָב הָרְחֹקוֹת וְהַקְּרֹבוֹת".

נִגְדְּעָה קֶרֶן מוֹאָב וּזְרֹעוֹ נִשְׁבָּרָה נְאֻם ה'

והנביא מתייחס אל הגאווה המופרזת של מואב:נִגְדְּעָה קֶרֶן מוֹאָב, וּזְרֹעוֹ נִשְׁבָּרָה. נְאֻם ה'.

הַשְׁכִּירֻהוּ כִּי עַל־ה' הִגְדִּיל וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאוֹ וְהָיָה לִשְׂחֹק גַּם־הוּא

הַשְׁכִּירֻהוּ, הַשקוהו לשכרה כִּי עַל־ה' הִגְדִּיל, התפאר. המואבים לא נפגעו מן המלחמות שהתחוללו בממלכות ישראל ויהודה. אף הזרים ששלטו בישראל לא שהו במואב. לפיכך היו המואבים שבעי רצון מעצמם, וראו בכך הוכחה לצדקת דרכם. ובהמשך לדימוי השיכור: וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאוֹ. הוא יתייסר בזמן שיקיא, וְהָיָה לִשְׂחֹק גַּם־הוּא. נוסף על עצם הפורענות, המדינה תהיה ללעג ולשחוק.

וְאִם לוֹא הַשְּׂחֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל אִם־בְּגַנָּבִים נִמְצָא — כִּי־מִדֵּי דְבָרֶיךָ בּוֹ תִּתְנוֹדָד

וְאִם לוֹא, אכן, מושא הַשְּׂחֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל. היית דרך קבע לועג ושמח לאידם של ישראל. אִם־בְּגַנָּבִים נִמְצָא, והרי ישראל לא נמצא בין גנבים הנתפסים, ולמרות זאת — כִּי־מִדֵּי דְבָרֶיךָ בּוֹ, בכל הזדמנות שאתה מדבר על ישראל תִּתְנוֹדָד, אתה מכרכר, מתנועע בלעג, או: יוצא משיווי משקלך.

עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַסֶּלַע יֹשְׁבֵי מוֹאָב וִהְיוּ כְיוֹנָה תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי־פָחַת

עִזְבוּ את העָרִים וְשִׁכְנוּ בַסֶּלַע, יֹשְׁבֵי מוֹאָב, וִהְיוּ כְיוֹנָה אשר תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי־פָחַת, בשפת המצוקים. פעמים רבות מקננות יונים בסלעים, ומכיוון שיש בארץ מואב כמה נחלים עמוקים, הן עשויות לבנות את קינן בצדי המצוק. כך אתם, יושבי מואב, לא תוכלו לשהות אלא במקומות נידחים ומסוכנים, שרודפיכם לא יגיעו אליהם.

שָׁמַעְנוּ גְאוֹן־מוֹאָב גֵּאֶה מְאֹד גָּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ

שָׁמַעְנוּ גְאוֹן־מוֹאָב, גֵּאֶה מְאֹד, גָּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ. המואבים רואים את עצמם אנשים גדולים וחשובים ביותר.

אֲנִי יָדַעְתִּי נְאֻם־ה' עֶבְרָתוֹ וְלֹא־כֵן בַּדָּיו לֹא־כֵן עָשׂוּ

אֲנִי יָדַעְתִּי, נְאֻם־ה', את עֶבְרָתוֹ, יהירותו הזדונית והמשחיתה, וְלֹא־כֵן, אינו אמת. בַּדָּיו, בדיותיו ושקריו לֹא־כֵן עָשׂוּ, לא התקיימו, ואין בהם ממש. או: לא כגאוותו היו הישגיו בפועל.

עַל־כֵּן עַל־מוֹאָב אֲיֵלִיל וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק אֶל אַנְשֵׁי קִיר־חֶרֶשׂ יֶהְגֶּה

בצד התוכחה ותיאור הפורענות הנביא מבטא גם רגישות לייסורים העתידים לבוא על מואב: עַל־כֵּן עַל־מוֹאָב אֲיֵלִיל, איילל, וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק, אֶל, על אַנְשֵׁי העיר קִיר־חֶרֶשׂ לבי יֶהְגֶּה, יהמה, יגנח.

מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה־לָּךְ הַגֶּפֶן שִׂבְמָה נְטִישֹׁתַיִךְ עָבְרוּ יָם עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ עַל־קֵיצֵךְ וְעַל־בְּצִירֵךְ שֹׁדֵד נָפָל

מִבְּכִי יַעְזֵר, שכבר נחרבה, אֶבְכֶּה־לָּךְ, הַגֶּפֶן שִׂבְמָה, עיר מואבית שגפנים צמחו בסביבתה. הבכי הצפוי לשבמה הוא כמו הבכי על חורבנה של העיר יעזר. נְטִישֹׁתַיִךְ, ענפייך המתפשטים, הם בנייך, עָבְרוּ יָם כשיצאו בגולה, עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ, הגיעו. עַל־קֵיצֵךְ וְעַל־בְּצִירֵךְ, על יבול התאנים והענבים שלך שֹׁדֵד נָפָל, יתנפל.

וְנֶאֶסְפָה שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי לֹא־יִדְרֹךְ הֵידָד הֵידָד — לֹא הֵידָד

וְנֶאֶסְפָה, תיפסק שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל, אזור נטוע ופורה, וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב בכלל, וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי, ביטלתי. לֹא־יִדְרֹךְ ענבים וישיר: הֵידָד. גם אם יישמעו קריאות הֵידָד — לֹא הֵידָד, הם אינם בהקשר שמח, אלא קריאות שוד.

מִזַּעֲקַת חֶשְׁבּוֹן עַד־אֶלְעָלֵה עַד־יַהַץ נָתְנוּ קוֹלָם מִצֹּעַר עַד־חֹרֹנַיִם עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה כִּי גַּם־מֵי נִמְרִים לִמְשַׁמּוֹת יִהְיוּ

מִזַּעֲקַת חֶשְׁבּוֹן עַד־אֶלְעָלֵה ועַד־יַהַץ נָתְנוּ קוֹלָם. קול הזועקים יישמע עד יהץ, מִצֹּעַר עַד־חֹרֹנַיִם הכול בוכים על עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה, עֶגלה משובחת. נראה שזהו גם שם או כינוי למקום כלשהו, כִּי גַּם־מֵי נחל נִמְרִים לִמְשַׁמּוֹת, לשממות יִהְיוּ.

וְהִשְׁבַּתִּי לְמוֹאָב נְאֻם־ה' מַעֲלֶה בָמָה וּמַקְטִיר לֵאלֹהָיו

וְהִשְׁבַּתִּי לְמוֹאָב, נְאֻם־ה', מַעֲלֶה בבָמָה וּמַקְטִיר לֵאלֹהָיו. לא ישרוד ממנה מי שיוכל להקריב קרבנות למען מואב.

עַל־כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה וְלִבִּי אֶל־אַנְשֵׁי קִיר־חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה עַל־כֵּן יִתְרַת עָשָׂה אָבָדוּ

למרות שהנביא שמח עקרונית במפלתם של המואבים, הוא מרגיש גם את צערם ומשתתף בו בראותו אותם מוכים ואת מדינתם נחרבת. עַל־כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה, מיילל, וְלִבִּי אֶל־אַנְשֵׁי קִיר־חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה, עַל־כֵּן יִתְרַת עָשָׂה, על כך שהנשאר מעבודתם, חסכונם ועושרם אָבָדוּ.

כִּי כָל־רֹאשׁ קָרְחָה וְכָל־זָקָן גְּרֻעָה עַל כָּל־יָדַיִם גְּדֻדֹת וְעַל־מָתְנַיִם שָׂק

כִּי כָל־רֹאשׁ קָרְחָה, מרוט באבל, וְכָל־זָקָן גְּרֻעָה, כרות, עַל כָּל־יָדַיִם גְּדֻדֹת, שריטות, וְעַל־מָתְנַיִם שָׂק. מנהג הקרחה והשריטה על מת, שנאסר על ישראל, היה נפוץ בכל עמי האזור. את אבלם העמוק ביטאו המואבים בתלישת שער ובפציעה עצמית.

עַל כָּל־גַּגּוֹת מוֹאָב וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה מִסְפֵּד כִּי־שָׁבַרְתִּי אֶת־מוֹאָב כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ בּוֹ נְאֻם־ה'

עַל כָּל־גַּגּוֹת מוֹאָב וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה מִסְפֵּד, כִּי־שָׁבַרְתִּי אֶת־מוֹאָב כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ בּוֹ, שאין בו צורך. נְאֻם־ה'. מואב היא ארץ קטנה שתישבר לרסיסים, ולעולם לא תשוב להיות מדינה של ממש.

אֵיךְ חַתָּה — הֵילִילוּ אֵיךְ הִפְנָה־עֹרֶף מוֹאָב בּוֹשׁ וְהָיָה מוֹאָב לִשְׂחֹק וְלִמְחִתָּה לְכָל־סְבִיבָיו

אֵיךְ חַתָּה, נשברה ארצם — הֵילִילוּ, יללו, אֵיךְ הִפְנָה־עֹרֶף מוֹאָב, בּוֹשׁ, נכלם ומאוכזב. וְהָיָה מוֹאָב לִשְׂחֹק וְלִמְחִתָּה, לפחד, לְכָל־סְבִיבָיו.

כִּי־כֹה אָמַר ה' הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל־מוֹאָב

סיכום הפורענות והקינה:כִּי־כֹה אָמַר ה': הִנֵּה האויב כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה מארץ רחוקה, וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל־מוֹאָב.

נִלְכְּדָה הַקְּרִיּוֹת וְהַמְּצָדוֹת נִתְפָּשָׂה וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה

נִלְכְּדָה הַקְּרִיּוֹת, שם עיר במואב, וְהַמְּצָדוֹת נִתְפָּשָׂה, נכבשו. וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב האמיצים בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה, כואבת וסובלת.

וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם כִּי עַל־ה' הִגְדִּיל

וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם, כִּי עַל־ה' הִגְדִּיל, התפאר. המואבים לא עשו מלחמה של ממש נגד ישראל, אך הם התגרו בהם, לעגו להם והתגאו מאוד.

פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב מוֹאָב נְאֻם־ה'

פַּחַד וָפַחַת, בור וָפָח, מלכודת יבואו עָלֶיךָ, יוֹשֵׁב מוֹאָב. נְאֻם־ה'.

הַנָּס מִפְּנֵי הַפַּחַד — יִפֹּל אֶל־הַפַּחַת וְהָעֹלֶה מִן־הַפַּחַת — יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי־אָבִיא אֵלֶיהָ — אֶל־מוֹאָב שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם־ה'

הַנָּס מִפְּנֵי הַפַּחַד — יִפֹּל אֶל־הַפַּחַת, וְהָעֹלֶה מִן־הַפַּחַת — יִלָּכֵד בַּפָּח, כִּי־אָבִיא אֵלֶיהָ — אֶל־מוֹאָב, את שְׁנַת פְּקֻדָּתָם, שעת הגמול שלהם. נְאֻם־ה'.

בְּצֵל חֶשְׁבּוֹן עָמְדוּ מִכֹּחַ נָסִים כִּי־אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבּוֹן וְלֶהָבָה מִבֵּין סִיחוֹן וַתֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב וְקָדְקֹד בְּנֵי שָׁאוֹן

בְּצֵל חֶשְׁבּוֹן עָמְדוּ, חדלו מִכֹּחַ הנָסִים. הבורחים שלא היה להם עוד כוח לנוס, חסו בצלה של עיר המבצר חשבון. וכאן בא קטע הלקוח בעיקרו משירה קדומה המופיעה בתורה על כיבוש מואב בידי סיחון. כִּי־אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבּוֹן, וְלֶהָבָה מִבֵּין, מתוך עירו של סִיחוֹן, חשבון. וַתֹּאכַל האש את פְּאַת, גבול, או: את ראשי מוֹאָב וְאת ְקָדְקֹד, ראשם של בְּנֵי שָׁאוֹן. כולם יישרפו.

אוֹי־לְךָ מוֹאָב אָבַד עַם־כְּמוֹשׁ כִּי־לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה

אוֹי־לְךָ מוֹאָב, אָבַד עַם־כְּמוֹשׁ, כִּי־לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה.

וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת־מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם־ה' עַד־הֵנָּה מִשְׁפַּט מוֹאָב

ואולם בסופו של דבר תהיה גם להם תקומה כלשהי: וְשַׁבְתִּי את שְׁבוּת־מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. נְאֻם־ה'. עַד־הֵנָּה, עד כאן מִשְׁפַּט מוֹאָב.