וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן־אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא־פָקִיד נָגִיד בְּבֵית ה' אֶת־יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן־אִמֵּר הַכֹּהֵן, וְהוּא־פָקִיד נָגִיד, מנהל ראשי בְּבֵית ה'. פשחור לא היה הכהן הגדול אבל היה מגדולי הכהונה ואיש תקיף וחזק בבית המקדש. כאשר הוא שמע אֶת־יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת־הַדְּבָרִים, התוכחה והבשורות הרעות הָאֵלֶּה בחצר המקדש –

וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל־הַמַּהְפֶּכֶת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית ה'

וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא. לאחר מכן – וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל־הַמַּהְפֶּכֶת, שכנראה הייתה כלוב קלון פומבי שנועלים בו אדם. אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית ה'.

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת־יִרְמְיָהוּ מִן־הַמַּהְפָּכֶת וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ לֹא פַשְׁחוּר קָרָא ה' שְׁמֶךָ כִּי אִם־מָגוֹר מִסָּבִיב

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת־יִרְמְיָהוּ מִן־הַמַּהְפָּכֶת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ בלעג: לֹא פַשְׁחוּר קָרָא ה' שְׁמֶךָ, כִּי אִם־מָגוֹר, פחד מִסָּבִיב.

כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל־אֹהֲבֶיךָ וְנָפְלוּ בְּחֶרֶב אֹיְבֵיהֶם וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְאֶת־כָּל־יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב

והוא מוסיף נבואה: כִּי כֹה אָמַר ה': הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל־אֹהֲבֶיךָ. אתה תהיה סמל לאימה. וְנָפְלוּ כל אוהביך בְּחֶרֶב אֹיְבֵיהֶם, וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת. אין זו נבואה שתתגשם בעתיד הרחוק; אלה תחזיות שיתממשו בקרוב. וְאֶת־כָּל־יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב.

וְנָתַתִּי אֶת־כָּל־חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת־כָּל יְגִיעָהּ וְאֶת־כָּל־יְקָרָהּ וְאֵת כָּל־אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה

וְנָתַתִּי אֶת־כָּל־חֹסֶן, מאגרי הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת־כָּל פרי יְגִיעָהּ, וְאֶת־כָּל־יְקָרָהּ, כבודה וְאֵת כָּל־אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם, וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה. כמו שקורה בדרך כלל במלחמות, פריטי השלל הפשוטים יותר שאינם ידועים ייבזזו על ידי החיילים וקציני הצבא, ואילו את האוצרות החשובים יוליכו אל השלטון המרכזי בבבל.

וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר אַתָּה וְכָל־אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר־נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר

וְאַתָּה, פַשְׁחוּר, וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי, וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר, אַתָּה וְכָל־אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר־נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר. נראה שפשחור לא היה רק פקיד בבית ה', אלא היה דמות חשובה במשפחת הכהונה, ואף ניבא לסובביו את העתיד. הוא הבטיח לעם חירות והעניש את ירמיהו על דברי הפורענות וההפחדה שלו.

פִּתִּיתַנִי ה' – וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי – וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל־הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי

שוב מתלונן ירמיהו על גורלו כנביא. קשה התמודדותו עם המשימה המוטלת עליו, להוכיח ולייסר את העם ולנבא לו פורענויות קשות. הוא סובל הן מעצם אמירת הנבואה והן מתגובת השומעים. פִּתִּיתַנִי ה' להיות נביאך – וָאֶפָּת, והתפתיתי. חֲזַקְתַּנִי, כפית עלי את הנבואה – וַתּוּכָל. עקב כך הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל־הַיּוֹם, כֻּלֹּה, כל הציבור לֹעֵג לִי, העומד מולם יחיד, שהרי הנבואה אינה מתאמתת מיד.

כִּי־מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי־הָיָה דְבַר־ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל־הַיּוֹם

כִּי־מִדֵּי אֲדַבֵּר, בכל פעם שאני מדבר, אֶזְעָק, אני צועק, ואינני משוחח שיחות חולין כדרכם של שאר בני אדם. על חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא. אני מתריע על עיוותי הבריות ועל אסונם הקרב. מכיוון שאני הוא 'האיש הרע', המלקט את החסרונות ומדגיש אותם, אני דחוי ומבוזה. כִּי־הָיָה דְבַר־ה' לִי מקור לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס, לעג כָּל־הַיּוֹם.

וְאָמַרְתִּי לֹא־אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא־אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ – וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל

וְאם אָמַרְתִּי, חשבתי לעצמי: לֹא־אֶזְכְּרֶנּוּ, לא אזכיר את ה', וְלֹא־אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, מאחר שאינני יכול לחיות כך – וְהָיָה דבר ה' בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר, כנוס בְּעַצְמֹתָי, וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל, עייפתי מלהכילו וְלֹא אוּכָל להתאפק ולשמור את הנבואה בתוכי.

כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים – מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לּוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ

כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת, לעז הרַבִּים – מָגוֹר מִסָּבִיב. בשיחות הרכילות האנשים יוצרים פחד סביבי. כאן נרמז הכינוי שהעניק ירמיהו לפשחור קודם לכן. וכיוון שמעמד הנביא כבר מעורער, הם אומרים זה לזה: הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ. הבה ניתן בדבריו דופי שיפליל אותו באוזני גדולי המלוכה. הואיל וחלק מנבואותיו של ירמיהו נאמרו בזמן מלחמה, היו שראו בדבריו הפצת תעמולה למען האויב והאשימו אותו בהטלת מורך על הציבור. ואכן בכך מאשימים אותו ואף יבקשו להמיתו. הדיבה והמלשינות הללו נאמרות על ידי כֹּל אֱנוֹשׁ, אנשי שְׁלֹמִי ושֹׁמְרֵי צַלְעִי, העומדים לצדי לכאורה. אלו זוממים ומצפים: אוּלַי הוא יְפֻתֶּה, יתפתה לעשות דבר שאינו ראוי, וְאז נוּכְלָה לּוֹ, נוכל להתגבר עליו וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ.

וַה' אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל־כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי־לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ

וַה' אוֹתִי, אתי כְּגִבּוֹר עָרִיץ, חזק וקשה, והוא שומר שלא אכשל, ושאיש לא יציק לי. עַל־כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ, בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי־לֹא הִשְׂכִּילוּ, הצליחו. כְּלִמַּת עוֹלָם תחול עליהם, לֹא תִשָּׁכֵחַ.

וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת־רִיבִי

וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק, רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב. גלוי לפניך שאינני מתקוטט עם שונאי. לכן אני מבקש ממך שאֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי רק אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת־רִיבִי. כאמור, שונאיו של ירמיהו לא היו רק אנשי ירושלים או זרים שפגש ברחובות, אלא גם בני הכפר שלו ואפילו בני משפחתו. השנאה שהקיפה אותו כמעט שברה אותו, ורק נבואת ה' היא שחיזקה את לבו להמשיך הלאה למרות מרירותו הרבה.

שִׁירוּ לַה' הַלְלוּ אֶת־ה' כִּי הִצִּיל אֶת־נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים

לרגע מביע ירמיהו שבח ותהילה: שִׁירוּ לַה', הַלְלוּ אֶת־ה', כִּי הִצִּיל אֶת־נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן, את נפשי הענייה, שהרי אין לי במה להתיימר, מִיַּד מְרֵעִים.

אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר־יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל־יְהִי בָרוּךְ

אמנם ירמיהו ניצל ממזימות אויביו ולא ייאלץ לבלות את ימיו בבית הסוהר, אמנם מאפשרים לו להסתובב בחוץ – אבל אילו חיים הוא חי?! הוא נחשב חצי משוגע בעיני הבריות, ואין הנבואה גורמת לו כל אושר. אדרבא, היא כורח מייסר. על כן הוא חוזר לדבר דברים קשים מאוד: אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ. זהו יום מקולל. יוֹם אֲשֶׁר־יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל־יְהִי בָרוּךְ. ארורים חיי. והוא מפליג באירוניה ובמרירות:

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת־אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד־לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת־אָבִי לֵאמֹר: יֻלַּד־לְךָ בֵּן זָכָר. ובכך שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ אותו אדם שרץ לספר לאבי שנולדתי. אני מקלל אדם זה, משום שאילו ידע אבי מה יעלה בגורל בנו – לא היה שמח באותה שעה. מראשית הספר עולה שירמיהו התחיל להינבא בגיל צעיר מאוד. נראה שהנביא הצעיר שדיבר על הממלכות ועל העתיד נתפס כבר בנעוריו כמוזר בסביבתו. ובבגרותו חייו היו דחוקים, בודדים ועצובים. בוודאי לא הסב לו תפקידו כבוד ואושר.

וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר־הָפַךְ ה'וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם

וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, שבפועל הודיע לאבי על מאורע קשה ומכאיב, כֶּעָרִים אֲשֶׁר־הָפַךְ ה' סדום ועמורה המסמלות חורבן גמור, וְלֹא נִחָם, התחרט. וְשָׁמַע אותו מבשר זְעָקָה בַּבֹּקֶר מן הצרות, וּתְרוּעָה של מלחמה או הכרזה על מאורעות קשים בְּעֵת צָהֳרָיִם.

אֲשֶׁר לֹא־מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם

אני מקלל את יום לידתי ואת המבשר עליה על אֲשֶׁר לֹא־מוֹתְתַנִי הומתי מֵרָחֶם, וַתְּהִי, ואז הייתה לִי אִמִּי קִבְרִי, וְרַחְמָה היה לי הֲרַת עוֹלָם, הריון עולמי, נצחי, במקום שאצא ממנו לחיים.

לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי!

לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל, עבודה קשה ומתסכלת וְיָגוֹן, וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי?! חיי מתכלים בעוד העולם כולו בז לי ומבייש אותי.