חזור
ירמיהו
פרק יבצַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל־בֹּגְדֵי בָגֶד
וכאן פונה ירמיהו אל ה' בטענה כללית יותר:צַדִּיק אַתָּה, ה', כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, מלריב עמך. אני יודע שאתה צדיק וצודק, אַךְ בכל זאת מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ, ואני מבקש שתשמע את טענותי: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, מצליחה, עולה יפה? ולמה שָׁלוּ, ישבו בשלוה כָּל־בֹּגְדֵי בָגֶד, בגידה, אף שלכאורה איש לא היה צריך לשמור להם אמונים?
נְטַעְתָּם גַּם־שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ וְגַּם־עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם ורָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם
נְטַעְתָּם בארץ גַּם־שֹׁרָשׁוּ, הכו שורש, יֵלְכוּ, הולכים וגדלים וְגַּם־עָשׂוּ פֶרִי, למרות שקָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, הם מדברים עליך, ואולי הם כהנים או נחשבים מקורביך,
וְאַתָּה ה' יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה
וְאַתָּה, ה', הלוא יְדַעְתָּנִי, תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ. אתה יודע שתוכי כברי, ולבי שלם אתך. אינני מתלונן על צדקת הנהגתך, ובכל זאת אני מבקש שהדברים יקרו באופן אחר – הַתִּקֵם, נתק את הרשעים והאויבים
עַד־מָתַי תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְעֵשֶׂב כָּל־הַשָּׂדֶה יִיבָשׁ! מֵרָעַת יֹשְׁבֵי־בָהּ סָפְתָה בְהֵמוֹת וָעוֹף כִּי אָמְרוּ לֹא יִרְאֶה אֶת־אַחֲרִיתֵנוּ
שאלת הנביא ומשאלתו אינן נענות מיד. כאן נפתחת נבואה אחרת:
כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת־הַסּוּסִים! וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן !
כעת פונה ה' אל הנביא עצמו: כִּי אֶת, עם רַגְלִים, הולכי רגל רַצְתָּה, רצת וַיַּלְאוּךָ, הם עייפו אותך, וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה, תתיימר להתחרות אֶת־הַסּוּסִים?! וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ, נשען, ואף על פי כן קצרה רוחך, וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן, שבו שוכנות חיות רעות?!
כִּי גַם־אַחֶיךָ וּבֵית־אָבִיךָ גַּם־הֵמָּה בָּגְדוּ בָךְ גַּם־הֵמָּה קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא – אַל־תַּאֲמֵן בָּם כִּי יְדַבְּרוּ אֵלֶיךָ טוֹבוֹת
כִּי, כאשר גַם־אַחֶיךָ וּבֵית־אָבִיךָ גַּם־הֵמָּה בָּגְדוּ בָךְ, גַּם־הֵמָּה קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ קריאות גנאי בפה
עָזַבְתִּי אֶת־בֵּיתִי נָטַשְׁתִּי אֶת־נַחֲלָתִי נָתַתִּי אֶת־יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ
עָזַבְתִּי אֶת־בֵּיתִי, נָטַשְׁתִּי אֶת־נַחֲלָתִי, ובעקבות זאת נָתַתִּי אֶת־יְדִדוּת נַפְשִׁי, אומתי האהובה בְּכַף אֹיְבֶיהָ.
הָיְתָה־לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ – עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ
הָיְתָה־לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר. ציון נעשתה פראית. נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ – עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ ועזבתיה ביד אויבים.
הַלעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי! הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ לְכוּ אִסְפוּ כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה הֵתָיוּ לְאָכְלָה
הַאם לעַיִט צָבוּעַ, עוף בעל אצבעות דורסות, נהפכה נַחֲלָתִי לִי?! היא דורסנית ורעבתנית. על כן הַעַיִט הדורס עט מכל צד סָבִיב עָלֶיהָ וקורא: לְכוּ אִסְפוּ את כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה, הֵתָיוּ, הביאו את כולם לְאָכְלָה, לאכול. דימוי נוסף:
רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בֹּסְסוּ אֶת־חֶלְקָתִי נָתְנוּ אֶת־חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה
רֹעִים גזלנים רַבִּים שִׁחֲתוּ את כַרְמִי, בֹּסְסוּ, דרסו אֶת־חֶלְקָתִי, נָתְנוּ אֶת־חֶלְקַת חֶמְדָּתִי, חלקתי החביבה לְמִדְבַּר שְׁמָמָה.
שָׂמָהּ לִשְׁמָמָה אָבְלָה עָלַי שְׁמֵמָה נָשַׁמָּה כָּל־הָאָרֶץ כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב
האויב שָׂמָהּ – את חלקתי לִשְׁמָמָה. אָבְלָה עָלַי שְׁמֵמָה, השוממה. הארץ קובלת על צערה או על שוממותה בפני. נָשַׁמָּה, נחרבה כָּל־הָאָרֶץ, כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב. הכול אדישים. אין הנביא מדבר על חייו הפרטיים בלבד, אלא גם על החיים של כלל ישראל: הכול נעשה הפקר, ואנחנו הפכנו טרף.
עַל־כָּל־שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר בָּאוּ שֹׁדְדִים כִּי חֶרֶב לַה' אֹכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ אֵין שָׁלוֹם לְכָל־בָּשָׂר
עַל־כָּל־שְׁפָיִם, מקומות מוגבהים בַּמִּדְבָּר בָּאוּ שֹׁדְדִים, כִּי החֶרֶב אשר לַה' אֹכְלָה, אוכלת מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ. יש הרג מכל צד. אֵין שָׁלוֹם לְכָל־בָּשָׂר.
זָרְעוּ חִטִּים וקֹצִים קָצָרוּ נֶחְלוּ לֹא יוֹעִלוּ וּבֹשׁוּ מִתְּבוּאֹתֵיכֶם מֵחֲרוֹן אַף־ה'
זָרְעוּ חִטִּים, ובמקומן קֹצִים קָצָרוּ. נֶחְלוּ, התאמצו להצליח עד כדי חולי, ולֹא יוֹעִלוּ. וּבֹשׁוּ, התביישו לכם
כֹּה אָמַר ה' עַל־כָּל־שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר־הִנְחַלְתִּי אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם
עד כה עסקה הנבואה בתיאור הפורענות מצדם של ישראל. כעת מופנים הדברים אל האויבים. כֹּה אָמַר ה' עַל־כָּל־שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר־הִנְחַלְתִּי אֶת־עַמִּי, אֶת־יִשְׂרָאֵל. כאשר המדינה חלשה והמושל הגדול מהצפון בא עליה, גם העמים השכנים מסביב מנצלים את ההזדמנות כדי להשחית ולבזוז את הארץ ככל יכולתם. הִנְנִי נֹתְשָׁם, מסלק אותם מֵעַל אַדְמָתָם, וְגם אֶת־בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם בעקבות הפיזור הכללי.
וְהָיָה אַחֲרֵי נָתְשִׁי אוֹתָם אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים וַהֲשִׁיבֹתִים אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ
וְהָיָה אַחֲרֵי נָתְשִׁי אוֹתָם, אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים, וַהֲשִׁיבֹתִים אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ.
וְהָיָה אִם לָמֹד יִלְמְדוּ אֶת־דַּרְכֵי עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בִּשְׁמִי חַי־ה' כַּאֲשֶׁר לִמְּדוּ אֶת־עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בַּבָּעַל – וְנִבְנוּ בְּתוֹךְ עַמִּי
וְהָיָה באותה עת, אִם לאחר מפלתם לָמֹד יִלְמְדוּ העמים השכנים אֶת־דַּרְכֵי עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בִּשְׁמִי: "חַי־ה'", כלומר, לקבל את מרותי, כַּאֲשֶׁר לִמְּדוּ אֶת־עַמִּי, כפי שהם עצמם השפיעו בשעתם על ישראל לְהִשָּׁבֵעַ בַּבָּעַל – וְנִבְנוּ, אותם העמים ישתקמו בְּתוֹךְ, יחד עם עַמִּי,
וְאִם לֹא יִשְׁמָעוּ – וְנָתַשְׁתִּי אֶת־הַגּוֹי הַהוּא נָתוֹשׁ וְאַבֵּד נְאֻם־ה'
וְאִם לֹא יִשְׁמָעוּ – וְנָתַשְׁתִּי אֶת־הַגּוֹי הַהוּא נָתוֹשׁ וְאַבֵּד, עד כדי אבדן גמור. נְאֻם־ה'.