מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ

גאולת ישראל מלווה בנקמה מאויביהם, המתוארת כאן באופן ציורי – דמות המגיעה מאדום בבגדים מוכתמים בדם, נשאלת לזהותה: מִי זֶה בָּא מֵארץ אֱדוֹם, חֲמוּץ, אָדום בְּגָדִים מהעיר בָּצְרָה? מי זֶה אשר הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, מפואר במדי הקרב שלו, צֹעֶה אולי: צועד ורומס בְּרֹב כֹּחוֹ? הבא מאדום מציג את עצמו: אֲנִי הוא זה המְדַבֵּר בִּצְדָקָה, בצדק ואמת, ואשר קיימתי את דברי. או: אני הוא זה שהצדק אתו והכוח בידו. אני רַב, מרבה, מגדיל לְהוֹשִׁיעַ.

מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת

ושוב הוא נשאל: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ הרי אין זה צבעו הטבעי, וּמדוע בְגָדֶיךָ ההדורים מוכתמים בכתמים אדומים כְּדֹרֵךְ ענבים בְּגַת?

פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי

והוא עונה: פּוּרָה, גת דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, אך לא דרכתי על ענבים בגת, אלא דרסתי עמים, וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי לסייעני, וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי, בכעסי, וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי. וְיֵז, והותז נִצְחָם, דמם עַל בְּגָדַי, וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי, לכלכתי בדם.

כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה

כִּי יוֹם נָקָם היה בְּלִבִּי, וכעת הגיע הזמן להגשימו. וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה, ובה יחול יום נקם.

וְאַבִּיט – וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם – וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי

וְאַבִּיט – וְאֵין עֹזֵר, וְאֶשְׁתּוֹמֵם, אתבונן – וְאֵין סוֹמֵךְ, אין מי שיעזור לי בנקמה זו. לכן – וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, כוח ידי, וַחֲמָתִי, וכעסי על העמים הִיא סְמָכָתְנִי. אין גורם או סיבה אחרת לפעולתי זו מלבד גבורתי וכעסי על הגויים. לכן נאלצתי ללכלך בגדי בדם הרב.

וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם

וְאָבוּס, אבוסס, אדרוך עַמִּים בְּאַפִּי, בזעמי, וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי. הם יהפכו חסרי אונים כשיכורים בעטיה של חמתי. וְאוֹרִיד, אשפוך לָאָרֶץ את נִצְחָם, דמם. הדימוי העז והצבעוני של השב מן המלחמה המתפאר בבגדיו הספוגים בדם ובהרג שחולל לבדו, מבטא את עצמת נקמתו של ה' באויבים על אלפי שנות גלות וסבל שהסבו לישראל.

חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר תְּהִלֹּת ה' כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה' וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו

הנביא פותח בשבח ה' על הטובות שהטיב לעמו בעבר:חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר, תְּהִלֹּת ה', כְּפי הראוי עַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה', וְעל רַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם ה' כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו, שלא לפי מעשיהם.

וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ

וַיֹּאמֶר ה', בזמן שבו גמלנו טוב: אַךְ, אכן, עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים הם לי, לֹא יְשַׁקֵּרוּ. הם נאמנים לי. לכן – וַיְהִי לָהֶם ה' לְמוֹשִׁיעַ.

בְּכָל צָרָתָם – לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם

בְּכָל צָרָתָם – לוֹ צָר, בזמן שהם סבלו הוא סבל אִתם, וּמַלְאַךְ פָּנָיו, מלאך הפנים שלו, העומד לפניו תמיד, הוֹשִׁיעָם. בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם, הרים אותם מלשקוע בצרה, וַיְנַשְּׂאֵם, הגביהם כָּל יְמֵי עוֹלָם. בזמנים הטובים ההם ה' ליווה אותם, תמך בהם וסמך עליהם.

וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם

מערכת היחסים החלה להיעכר, והאמון התערער:וְהֵמָּה – בני ישראל, מָרוּ, מרדו ופרקו עול, או: מיררו וְעִצְּבוּ, העציבו והרגיזו אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ. על כן – וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם ה' לְאוֹיֵב, ולבסוף הוּא עצמו נִלְחַם בָּם, תחת אשר עזרם בעבר.

וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם! אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ

למרות זאת לא השמידם. וַיִּזְכֹּר, ה' נזכר כביכול ביְמֵי עוֹלָם, בתקופה הקדומה, במֹשֶׁה מנהיג עַמּוֹ, לאמור: אַיֵּה משה הַמַּעֲלֵם מִיָּם?! ויזכור אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ, מנהיגי העם, לאמור: אַיֵּה הרועה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ? משה האציל על העם מרוח קדשו.

מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם

משה לא פעל מעצמו. ה' מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה את זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ, כוחו המפואר של ה', בּוֹקֵעַ מַיִם, את מי ים סוף מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם, להודיע את שמו לנצח.

מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר לֹא יִכָּשֵׁלוּ

מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת, בקרקעית הים, כַּסּוּס הדוהר בַּמִּדְבָּר, במרחב מוצק ופנוי – לֹא יִכָּשֵׁלוּ.

כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד רוּחַ ה' תְּנִיחֶנּוּ כֵּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת

כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה, בארץ מישור תֵרֵד, בנחת ובשמחה, כך רוּחַ ה' תְּנִיחֶנּוּ, נתנה לישראל מנוחה מאויביו, כאשר ירד אל הים. כֵּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת.

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וגְבוּרֹתֶךָ ! הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ

מהעלאת הזיכרונות מן העבר המפואר, פונה הנביא אל ה' בבקשה, כמדבר בפי ישראל: הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה את המתרחש. הבט מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ, ממקום המקדש המפואר של מעלה. אַיֵּה קִנְאָתְךָ למעננו, אשר הופיעה בעבר, ואיפה גְבוּרֹתֶךָ שהיית עושה עמנו?! הֲמוֹן, המיית מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי, הרגש והרחמים העמוקים שהתעוררו בך בעבר כלפַּי, כלפי עם ישראל, הִתְאַפָּקוּ, נעצרו, ואינך מגלה אותם.

כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ

כִּי אַתָּה ה' אָבִינוּ היחיד. אף על פי שהיו לנו אבות היסטוריים – כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל, יעקב לֹא יַכִּירָנוּ. אבותינו הביולוגים והרוחניים, למרות גדולתם ואהבתם, אינם אלא בשר ודם ועלולים להתכחש אלינו, או לבטא את אכזבתם מצאצאיהם שהתנכרו לדרכם. לעומת זאת, אַתָּה ה' אָבִינוּ האמתי, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם, מאז ומתמיד הוא שְׁמֶךָ.

לָמָּה תַתְעֵנוּ ה' מִדְּרָכֶיךָ! תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ! שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ

כיוון שהכול בידך, ואתה הוא המוביל אותנו, לָמָּה תַתְעֵנוּ, אתה גורם לנו לסטות, ה', מִדְּרָכֶיךָ?! למה תַּקְשִׁיחַ, תקשה את לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ?! שׁוּב אלינו באהבה וברצון לְמַעַן עֲבָדֶיךָ, שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ.

לַמִּצְעָר יָרְשׁוּ עַם קָדְשֶׁךָ צָרֵינוּ בּוֹסְסוּ מִקְדָּשֶׁךָ

רְאה בריחוק שהתגלע בינינו.הלוא לַמִּצְעָר, למעָט, אך לזמן קצר יָרְשׁוּ עַם קָדְשֶׁךָ את נחלתך. צָרֵינוּ, אויבינו בּוֹסְסוּ, רמסו, מאסו כדורך בבוץ את מִקְדָּשֶׁךָ.

הָיִינוּ מֵעוֹלָם לֹא מָשַׁלְתָּ בָּם לֹא נִקְרָא שִׁמְךָ עֲלֵיהֶם לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם יָרַדְתָּ מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ

בעבר שכנת בקרבנו, ועתה הָיִינוּ כאנשים שמֵעוֹלָם לֹא מָשַׁלְתָּ בָּם, ולֹא נִקְרָא שִׁמְךָ עֲלֵיהֶם. אתה מרוחק מאתנו, כאילו מעולם לא היית קשור אלינו. לוּא, לוּ קָרַעְתָּ שָׁמַיִם ויָרַדְתָּ אלינו כמו בעבר, כי אז מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ, נמסו,