חזור
ישעיהו
פרק נטהֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ
בהמשך לשאלתם של הצמים מדוע לא נענתה תעניתם, מצהיר הנביא:הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ אתכם, וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ את תפילתכם.
כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ
כִּי אִם, הסיבה היחידה להתעלמות מכם היא העובדה שעֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם, וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ. התנהגותכם הקלוקלת היא שיצרה ריחוק ומחיצה שחסמו כביכול את ה' מלשמוע אתכם.
כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה
כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ, התלכלכו בַדָּם ששפכתם, וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם התלכלכו בֶּעָוֹן. שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר, לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה, תדבר. מעשיכם ודיבוריכם רעים, ולכן אין ה' שועה אליכם.
אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן
אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק. פניית איש לרעהו אינה ביושר, אלא במרמה ותחבולה.
בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה
הנביא מדמה את העמל המוליד עוול בדימויים מעולם החי הנמוך: בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ. כמו צפעונים המבקעים את ביציהם ויוצאים לאוויר העולם, כך מחשבתם הרעה של הבריות מנקרת בתוכם, עד שהיא מולידה פגע רע.
קוּרֵיהֶם לֹא יִהְיוּ לְבֶגֶד וְלֹא יִתְכַּסּוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי אָוֶן וּפֹעַל חָמָס בְּכַפֵּיהֶם
קוּרֵיהֶם של אותם אורגים לֹא יִהְיוּ לְבֶגֶד מועיל ומגן, וְלֹא יִתְכַּסּוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם. טרחתם אינה משרתת הכנת מעטה לגופם, אלא נעשית לשם מלכודת. האוון הנולד מהעמל מדומה כאן למעשה מזיק שאין לו קיום. אלו הם אנשים שמַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי אָוֶן, משתמשים בכוח שלא במקומו, או: עושים פעולות שאין להן קיום, וּפֹעַל חָמָס בְּכַפֵּיהֶם.
רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם
רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ, וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי. מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם. דרכיהם מבוססות על שוד, וממילא גם על שבר.
דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם
דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ, כי לא דרכו בה. וְאֵין מִשְׁפָּט, צדק ויושר בְּמַעְגְּלוֹתָם, במסילותיהם, בדרכי חייהם.
עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה נְקַוֶּה לָאוֹר – וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ לִנְגֹהוֹת – בָּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ
ממבטו של המשקיף החיצוני התיאור עובר אל הדברים כפי שיכולים היו לבטאם שומעי הנביא: אם אכן אנו מתנהגים כך, איננו צודקים בטענתנו כנגד ה'. עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ, מאתנו להצליח את דרכנו ולהעניש את אויבינו. וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה. הישועה אינה מגיעה אלינו.
נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים
נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים הממששים קִיר למצוא בו פתח, וּכְאֵין, כחסר עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה למצוא מוצא. כָּשַׁלְנוּ גם בַצָּהֳרַיִם, כשהכול ברור, כַּנֶּשֶׁף, כמו בחשכת ליל, כעיוור שהאור שסביבו אינו מסייע לו. בָּאַשְׁמַנִּים, במחשכים, או: בקברים
נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט – וָאַיִן לִישׁוּעָה – רָחֲקָה מִמֶּנּוּ
נֶהֱמֶה בתפילתנו כַדֻּבִּים המשמיעים קולות מעין ריטון, כֻּלָּנוּ, וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה, בקולן האופייני. אולי מדובר כאן בגניחות ויללות כאב.
כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ כִּי פְשָׁעֵינוּ אִתָּנוּ וַעֲוֹנֹתֵינוּ יְדַעֲנוּם
כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ, וְחַטֹּאותֵינוּ, כל אחת ואחת מהן
פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּה' וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר
פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ, אנחנו פושעים ומכחשים בַּה'. אם אנו מזכירים את שמו – אנו עושים זאת בהקשר שלילי בלבד, בדברי שקר או בביטויי קללה. וְנָסוֹג, אנחנו מתרחקים מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ. דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה, ומרי,
וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה – לֹא תוּכַל לָבוֹא
וְלכן הֻסַּג, נדחק אי שם לאָחוֹר מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד, כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת. אם האמת תהלך ברחובותינו, ודאי יכשילו אותה. וּנְכֹחָה, אִמרת היושר – לֹא תוּכַל לָבוֹא.
וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע – מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט
המרמה והכחש הם המטבעות הנפוצים בין הבריות, וסביבן סובבים החיים. וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְלכן מי שהוא סָר מֵרָע – מִשְׁתּוֹלֵל, נחשב משוגע.
וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ
וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ הגון, וַיִּשְׁתּוֹמֵם, הוא משתאה כִּי אֵין מַפְגִּיעַ, על כך שאין בכל החברה אחד המפציר או הנלחם למען הצדק.
וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה
וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן, הצדק והמשפט נעשים לו כשריון, וְכוֹבַע יְשׁוּעָה, קסדת לוחמים בְּרֹאשׁוֹ, וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם, מדי מלחמה כתִּלְבֹּשֶׁת, וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה. הוא מתעטף ברוגז ובתביעת נקמה.
כעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם חֵמָה לְצָרָיו גְּמוּל לְאֹיְבָיו לָאִיִּים גְּמוּל יְשַׁלֵּם
כראוי להשיב עַל גְּמֻלוֹת, שילומים הניתנים בעד פעולה, כְּעַל, כראוי לשלם על מעשים יְשַׁלֵּם.
וְיִרְאוּ מִמַּעֲרָב אֶת שֵׁם ה'וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ אֶת כְּבוֹדוֹ כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ
אז יתגלה כבוד ה' בעולם, וְיִרְאוּ, יפחדו מִמַּעֲרָב עד לקצה העולם אֶת שֵׁם ה', וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יעריצו אֶת כְּבוֹדוֹ, כִּי יָבוֹא כַנָּהָר, בשטף עצום צָר, האויב ההורס את כל העמים, ורוּחַ ה' תתגבר גם עליו והיא נֹסְסָה, אוכלת ומכלה בוֹ.
וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל ולְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה'
אז תבוא הגאולה – וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל ישראל, שהוא ה',
וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה'מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם
וַאֲנִי, ה', זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם – עם שבי הפשע הנאמנים לי, אָמַר ה': רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ, יעקב, וּדְבָרַי, דברי תורתי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ, לֹא יָמוּשׁוּ, יזוזו, יסתלקו מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ, אָמַר ה', ודבר זה לא יתקיים במשך דור או דורות אחדים, אלא יישאר כך מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. כל זמן שישראל דבקים ברוח ה' ומדברים את דבריו, הם קשורים לה' ומובטחים בגאולתו. הברית מבטיחה שרוחו ודבריו לא ייכרתו מישראל.