הוֹי שׁוֹדֵד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד וּבוֹגֵד וְלֹא בָגְדוּ בוֹ כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד — תּוּשַּׁד כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד — יִבְגְּדוּ בָךְ

פנייה אל האויב: הוֹי, שׁוֹדֵד, וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד. אתה נראה כבעל עצמה המסוגל לפגוע באחרים, אך חסין בפני כל פגיעה; וּבוֹגֵד באחרים, וְלֹא בָגְדוּ בוֹ, אתה, השפל מבחינה מוסרית, דע כי חוסנך אינו לעד — כַּהֲתִמְךָ, כאשר תסיים שׁוֹדֵד, לשדוד — תּוּשַּׁד, תישדד בידי אחרים. כַּנְּלֹתְךָ, ככלותך לִבְגֹּד — יִבְגְּדוּ בָךְ.

ה' חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה

לאחר שהזכיר את האויב מתפלל הנביא תפילה קצרה על הישועה:ה', חָנֵּנוּ, לְךָ קִוִּינוּ. הֱיֵה זְרֹעָם, חוזקם של ישראל לַבְּקָרִים, בכל בוקר, אַף יְשׁוּעָתֵנוּ תהיה בְּעֵת צָרָה.

מִקּוֹל הָמוֹן נָדְדוּ עַמִּים מֵרוֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ גּוֹיִם

מִקּוֹל הָמוֹן, הרעש שהשמעת בעבר נָדְדוּ עַמִּים, מֵרוֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ, נפוצו, התפזרו גּוֹיִם.

וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל כְּמַשַּׁק גֵּבִים שׁוֹקֵק בּוֹ

וחוזר לנבא על אחריתו של האויב:וְאֻסַּף, יישמד שְׁלַלְכֶם, השלל ששדדתם, כאֹסֶף הֶחָסִיל, כמו היבול שאוסף ומכחיד הארבה, כְּמַשַּׁק גֵּבִים, כמו שקשוק המים הזורמים בדרכים ובתעלות ומתנקזים לבסוף בגומות, כך יהיה שׁוֹקֵק, רועש בּוֹ — בשלל. רכוש האויב ייאסף בהמולה אל מקום אחד.

נִשְׂגָּב ה' כִּי שֹׁכֵן מָרוֹם מִלֵּא צִיּוֹן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה

נִשְׂגָּב ה', כִּי, אשר הוא שֹׁכֵן מָרוֹם, מִלֵּא צִיּוֹן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.

וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ

לפני שהנביא יתאר את החורבן, הוא מזכיר ליושב ציון: וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ, אמונתך בכל הזמנים תהיה חֹסֶן יְשׁוּעֹת, חוזק תמידי להיוושע בו, חָכְמַת, חכמה וָדָעַת. ועם כל זה יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ — של ה' או של החוסן. כלומר, יראת ה' היא הדבר המשמר את התוקף, הישועה והדעת, כמחסן שבו נשמרת התבואה.

הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן

תיאור החורבן והאימה: הֵן אֶרְאֶלָּם, מלאכי ישראל צָעֲקוּ חֻצָה, בחוצות, על צרותיהם של ישראל. מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, יבכו:

נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח הֵפֵר בְּרִית מָאַס עָרִים לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ

נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, הדרכים שוממות, כי שָׁבַת, פסק עֹבֵר אֹרַח, הֵפֵר האויב את הבְּרִית שכרת עם ישראל, מָאַס עָרִים, לֹא חָשַׁב, לא ייחס חשיבות לאֱנוֹשׁ. האויב דרס הכול.

אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַל הָיָה הַשָּׁרוֹן כָּעֲרָבָה וְנֹעֵר בָּשָׁן וְכַרְמֶל

אָבַל, אבלה, נעזבה ואֻמְלְלָה אָרֶץ, הֶחְפִּיר, נכלם כביכול לְבָנוֹן, השטח הפורה משום שקָמַל, איבד את חיוניותו ויופיו. הָיָה הַשָּׁרוֹן שמם כָּעֲרָבָה, וְנֹעֵר, התרוקנו בָּשָׁן וְכַרְמֶל.

עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' עַתָּה אֵרוֹמָם עַתָּה אֶנָּשֵׂא

והשינוי:עַתָּה אָקוּם, יֹאמַר ה', עַתָּה אֵרוֹמָם, אתרומם, עַתָּה אֶנָּשֵׂא. ואתם, השונאים, סוף כל תכניותיכם ומעשיכם הבל וריק.

תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם

תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ, עשב יבש, תֵּלְדוּ קַשׁ, ורוּחֲכֶם, מחשבתכם היא עצמה האֵשׁ שתֹּאכַלְכֶם.

וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ

ובהמשך לדימוי השריפה — וְהָיוּ עַמִּים כמו מִשְׂרְפוֹת שִׂיד, סיד. את הסיד שורפים בכבשן שבו בוערת אש גדולה וממושכת, ועשנו רב. וכמו קוֹצִים כְּסוּחִים, קצוצים, אשר בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ.

שִׁמְעוּ רְחוֹקִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וּדְעוּ קְרוֹבִים גְּבֻרָתִי

שִׁמְעוּ, רְחוֹקִים, את אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וּדְעוּ, קְרוֹבִים, את גְּבֻרָתִי.

פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה! מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם!

שוב מתואר מצבם הרעוע של אנשי ירושלים החוטאים, תוך השוואתו לביטחון שהיה צפוי להם אילו חייהם היו מתוקנים:פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים, אנשי חטא, אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים, מרעים. כיוון שאין להם הגנה אמתית, הם חוששים מפני האויב: מִי יָגוּר לָנוּ, מי מאתנו יוכל לשכון בתוך אֵשׁ אוֹכֵלָה?! מִי יָגוּר לָנוּ במוֹקְדֵי, במדורות עוֹלָם?!

הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע

הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מדבר דיבורי יושר, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, מתעב כסף שנלקח שלא כדין, נֹעֵר, מנער כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, מי שדוחה כל מגע עם השוחד, לבל ידבק בו ממנו דבר, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ מזימת דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּכל דבר רָע. אדם נקי זה בטוח ומבורך.

הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים

הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ. מבוצר ומוגן מכל סכנה העלולה להגיע מחוצה לו, ועם זאת, תחול בו ברכת הארץ — לַחְמוֹ נִתָּן לו ללא עיכוב, מֵימָיו נֶאֱמָנִים, מצויים ומזומנים לו תמיד.

מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים

ושוב מתאר ישעיהו את מעגל האימה והתשועה: בשלב הראשון — מֶלֶךְ אשור, בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ, יושב ירושלים, תִּרְאֶינָה אותו מאֶרֶץ מַרְחַקִּים. המלך נראה לך בהדר מלכותו, אלא שמלכותו מרוחקת ומבודדת. כאשר יתקרב אליך האויב, תחוש מחוסר הגנה.

לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר! אַיֵּה שֹׁקֵל ! אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים!

לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה, יתעוררו בך מחשבות מפחידות מול העיר הנצורה: אַיֵּה סֹפֵר?! היכן מי שאמור לבדוק את אנשי הצבא וכליו?! אַיֵּה שֹׁקֵל את הכספים?! אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים?!

אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ נִלְעַג לָשׁוֹן אֵין בִּינָה

בסופו של דבר לא יהיה צורך בכל אלה, כי אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה אצלך, עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ, ששפתו זרה לאוזנך, נִלְעַג לָשׁוֹן, שלשונו העילגת מעוררת לעג ובוז, אֵין בִּינָה, שלשונו אינה מובנת. האיום יחלוף בלא שתצטרך להתמודד עמו ישירות. הכתוב רומז על צבאות אשור שנחלו מפלה פלאית לפני שהספיקו להילחם בירושלים.

חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ

כי אם חֲזֵה, רְאה בצִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ, בה ניוועד בחגינו. עֵינֶיךָ, שראו מקודם את המלך הזר, תִרְאֶינָה את יְרוּשָׁלִַם כנָוֶה שַׁאֲנָן, אֹהֶל בַּל יִצְעָן, שלא ייעקר, לא יישח ויתכופף, או: לא ינוע וינדוד ממקום למקום, בַּל יִסַּע, לא ייעקרו יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח, וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ. למרות שזהו אוהל המחובר ליתדות וחבלים, הוא לא ינדוד כשאר אוהלים, אלא יהיה בולט וקבוע במקומו.

כִּי אִם שָׁם אַדִּיר ה' לָנוּ מְקוֹם נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ

כִּי אִם, אכן, שָׁם — בירושלים אַדִּיר ה' לָנוּ. משכנוֹ בציון יהיה בלתי נגיש לאויבים, כאילו הוא מְקוֹם נְהָרִים, יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם, מוקף בנהרות גדולים, בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט, מקום שאניות האויב השטות לא יוכלו להגיע אליו, וְצִי, ספינה אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ, שכן המקום יהיה מוגן מכל אויב.

כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ ה' מְחֹקְקֵנוּ ה' מַלְכֵּנוּ — הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ

כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ, ה' מְחֹקְקֵנוּ, הקובע את חוקינו, ה' מַלְכֵּנוּ — הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ, והוא מקור ביטחוננו.

נִטְּשׁוּ חֲבָלָיִךְ בַּל יְחַזְּקוּ כֵן תָּרְנָם בַּל פָּרְשׂוּ נֵס

הנביא עובר לדמות את ירושלים לאנייה הנחה בביטחון ושקט: נִטְּשׁוּ, נעזבו חֲבָלָיִךְ, כי אין בהם צורך. בַּל יְחַזְּקוּ אין הם מחזקים את כֵן, בסיס תָּרְנָם, בַּל פָּרְשׂוּ נֵס, מִפרשים.

אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן

ישעיהו מסיים בעניין שפתח בו, שדידת השודד: אָז, באותם ימים חֻלַּק עַד, שללו של האויב, כנראה סנחריב, שָׁלָל מַרְבֶּה, לרוב. השלל כה מצוי, שאפילו פִּסְחִים, שאינם בני מלחמה והילוך, בָּזְזוּ בַז, מצליחים להשיגו. וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן, השוכן במקום הזה לא יאמר עוד: "חָלִיתִי, אני סובל מחולי", כי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ — בציון הוא נְשֻׂא עָוֹן. כל עוונותיו כופרו לו, ולכן אינו צריך לחשוש מחולשה ומחלה.