חזור
ישעיהו
פרק כזבַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם
בַּיּוֹם הַהוּא של הדין הגדול, יִפְקֹד, ידון ויעניש ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה — תוארי חרבו מקבילים לתוארי ה' עצמו: הַגָּדֹל, הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא,
בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ
עתה חוזר לדברי שירה ומליצה שייאמרו בזמן שיתגלה ה' בארץ, בגאולה:בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר, יין.
אֲנִי ה' נֹצְרָהּ לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ לַיְלָה וָיוֹם אֶצֳּרֶנָּה
אֲנִי ה' נֹצְרָהּ, שומר אותה, לִרְגָעִים, מדֵּי רגע אַשְׁקֶנָּה, פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ פן יחסר בה דבר,
חֵמָה אֵין לִי מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה אֶפְשְׂעָה בָהּ אֲצִיתֶנָּה יָּחַד
חֵמָה, כעס אֵין לִי על הכרם. על כן אטפח אותו בלא לאות ואגן עליו, ולא אניח לקוצים ולעשבים השוטים לקלקלו — מִי שיִתְּנֵנִי, שיתן את כרמי, שאני מזוהה עמו, שָׁמִיר ושַׁיִת בַּמִּלְחָמָה. האויבים שמבית ומחוץ מדומים לגידולי פרא המשתלטים על הכרם להשחיתו –
אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי
דברי הכרם:אוֹ אז יַחֲזֵק ה' בְּמָעוּזִּי להיות מוגן ויַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי, שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי.
הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה
בימים
הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ ! אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג!
ה' כילה את קוצי הכרם ופגע תוך כדי כך בכרם עצמו. אולם — הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ, האם ה' הכה את הכרם ופגע בה באותו אופן שהכה בקוצים, באויבים?! אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו — הורגיו, הֹרָג?! — אין להשוות את מכת הכרם למכת הקוצים.
בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים
בְּסַאסְּאָה, באופן מדוד
לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים
לָכֵן, בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב, וְזֶה כָּל פְּרִי, תוצאת הָסִר חַטָּאתוֹ: בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ לפולחן זר כְּאַבְנֵי גִר, אבני בניין מצויות שהן רכות יחסית, מְנֻפָּצוֹת, מנותצות. עם נתיצת המזבחות הופכות האבנים לשברי גיר. בתהליך הניקיון הזה לֹא יָקֻמוּ, יתקיימו עוד אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים, אילנות ומצבות העשויים לאלילים.
כִּי עִיר בְּצוּרָה — בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ
כִּי עִיר הרֶשע של האויבים שהייתה בְּצוּרָה — בָּדָד תיוותר, בלא חוסן וביטחון. וכן הנָוֶה המיושב יהיה מְשֻׁלָּח, נטוש וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר. שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל, וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ, ענפיה. מקומות היישוב ייעזבו, והעגל יוכל לרעות את צמחיית הבר הגדלה שם באין מפריע.
בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ
בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה. כאשר הצמחייה הנאכלת הזאת תבשיל, היא תתייבש ותישבר, ואז נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ, ידליקו בה את האוּר, האש. אלו הם ביטויים סמליים של שבירת הרע וכליונו, מיצוי הלחלוחית הטובה האצורה בו וניקוי פגמיו עד תום. כִּי לֹא עַם בִּינוֹת, עם שיש בו בינה לשוב מעצמו אל ה' הוּא — עם ישראל. עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ, וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ, והוא יוכה ללא רחמים וחנינה עד שיגיע העולם לניקיון שלם.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה'מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
הנבואה מסתיימת בדימוי חקלאי אחר — החבטה על עצי הזית כדי להשיר את פֵּרותיהם:וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' את כל האזור מִשִּׁבֹּלֶת, מזרם
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לאות ניצחון, וגם כקריאה להתקבץ ולשוב הביתה.