חזור
הושע
פרק בוְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי
ואולם אחרי הזניחה והניתוק שגולמו בילדי הזנונים יזרעאל, לא רֻחמה ולא עמי, תחודש הברית:וְהָיָה בזמן הישועה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל רב כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד, יימדד וְלֹא יִסָּפֵר. וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם: "לֹא־עַמִּי אַתֶּם" כשמו של הבן, אז יֵאָמֵר לָהֶם: "בְּנֵי אֵל־חָי".
וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי־יְהוּדָה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל
וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי־יְהוּדָה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ, מנהיג אֶחָד, וְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ, מהגלויות. ואולי: יעלו מארץ ישראל לכבוש את סביבותיה, כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל. אם הבן הראשון, יזרעאל, סימל את זריית הממלכה בגלות, עתיד לבוא יום גדול ליזרעאל שיתקבץ וייזרע בארצו.
אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה
ואז – אִמְרוּ, קראו לַאֲחֵיכֶם שנקרא 'לא עמי' "עַמִּי", וְלַאֲחוֹתֵיכֶם 'לא רֻחמה' – "רֻחָמָה".
רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי־הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ
כל זה יהיה לעתיד, אבל בינתיים אומר האב לילדים הללו: רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ, כִּי־הִיא – האשה הנואפת הזאת – כנסת ישראל,
פֶּן־אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא
פֶּן־אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ עירומה כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ, וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ, אשים אותה כְּאֶרֶץ צִיָּה, שיממון וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא,
וְאֶת־בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי־בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה
וְאֶת־בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם, כִּי־בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה. מצד אחד, הושע מורה לבנים להוכיח את אמם ולהתריע על מפלתה אם לא תשוב ממעשיה; ומצד שני, הוא מזהיר שאם היא לא תשנה את דרכיה – גם הילדים עצמם ילקו,
כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי
כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה, המיטה בושה בהתנהגותה, הוֹרָתָם, כִּי אָמְרָה: "אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי, מיני עבודה זרה וממלכות גויים, שהרי הם נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, הפשתן שלי – הבגדים שאני לובשת, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי, משקַי. המאהבים מספקים לי את כל צרכי; למה אזדקק לבעל?!" ישראל בטוחה שהקשרים הפוליטיים והעסקיים מצפון ומדרום הם מקור הצלחתה, ובהם טמונה ישועתה.
לָכֵן הִנְנִי־שָׂךְ אֶת־דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת־גְּדֵרָהּ ונְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא
לָכֵן הִנְנִי־שָׂךְ, חוסם אֶת־דַּרְכֵּךְ אל המאהבים בַּסִּירִים, באמצעות קוצים.
וְרִדְּפָה אֶת־מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא־תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל־אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה
וְרִדְּפָה אֶת־מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא־תַשִּׂיג אֹתָם, וּבִקְשָׁתַם, היא תחפש אותם וְלֹא־תַשִּׂיג אֹתָם, וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא. כולם יעזבו אותה וייעלמו. וכשתתאכזב מהם – וְאָמְרָה: אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל־אִישִׁי הָרִאשׁוֹן, כִּי היה טוֹב לִי אָז, כשהייתי עם אישי, יותר מֵעָתָּה, כשכל מאהבי בוגדים בי, ואינני יכולה לבטוח בהם.
וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל
וְהִיא, כשחשבה שמקור לחמהּ הוא של מאהביה, לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי הוא שנָתַתִּי לָהּ את הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ, יין וְהַיִּצְהָר, שמן, וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב שאותו עָשׂוּ לַבָּעַל. לאמתו של דבר היא לא קיבלה דבר ממאהביה. כל מה שברשותה – ממני הוא בא.
לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת־עֶרְוָתָה
לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי ממנה את כל השפע שהרעפתי עליה: דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ, וְהִצַּלְתִּי, אחלץ ממנה את צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, הפשתן שנתתי לה, ששימשו לְכַסּוֹת אֶת־עֶרְוָתָה,
וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת־נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא־יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי
וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת־נַבְלֻתָהּ, כיעורה לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאִישׁ מהם לֹא־יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי, כי לאמתו של דבר אין הם רוצים בטובתה, ואילו היא מתמסרת להם לחלוטין בלי לתת את הדעת על כך שאינה מקבלת מהם דבר.
וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ
וְהִשְׁבַּתִּי, אבטל מהאומה את כָּל זמני מְשׂוֹשָׂהּ, שמחתה: חַגָּהּ, ראש חָדְשָׁהּ, שהיה מעין יום שמחה
וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ־לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה
וַהֲשִׁמֹּתִי, אחריב את גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה: אֶתְנָה, אתנן הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ־לִי מְאַהֲבָי. היא חשבה שהם העניקו לה את הגפן והתאנה. באותם הדורות ערבבו אנשים מישראל אמונות ופולחנים שונים. היו שהאמינו שהבעל והעשתורת ממונים על התבואה ועל היבולים, ולכן בין אם הם קשורים בה' ובין אם לא, עליהם לעבוד את האלילים הללו כדי לזכות ביבול. כיוון שכך – וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, אהפוך את עצי הפרי להפקר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה.
וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת־יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם־ה'
וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ, אזכור לה אֶת־יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם, וַתַּעַד, ענדה את נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ, תכשיטיה, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאֹתִי שָׁכְחָה, נְאֻם־ה'. ולכן אקח ממנה הכול, והיא תישאר שוממה וחסרה.
לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל־לִבָּהּ
שוב הנביא עובר מתוכחה אל דברי פיוס:
וְנָתַתִּי לָהּ אֶת־כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ־מִצְרָיִם
וְנָתַתִּי לָהּ אֶת־כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם – אפילו מן המדבר, וְאֶת העֵמֶק העָכוֹר, הדלוח אהפוך לְפֶתַח שממנו יוצאת תִּקְוָה. וְעָנְתָה, היא תענה לי בחיבה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, כשנותיה הראשונות וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ־מִצְרָיִם.
וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא נְאֻם־ה' תִּקְרְאִי 'אִישִׁי' וְלֹא־תִקְרְאִי־לִי עוֹד 'בַּעְלִי'
וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא – בגאולה העתידה, נְאֻם־ה', את תִּקְרְאִי לי 'אִישִׁי', וְלֹא־תִקְרְאִי־לִי עוֹד 'בַּעְלִי'. המלה 'בעל' תהפוך מלה מגונה מפני שהיא מזכירה את האליל בעל.
וַהֲסִרֹתִי אֶת־שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא־יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם
וַהֲסִרֹתִי אֶת־שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ, וְלֹא־יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם.
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח
וְכָרַתִּי לָהֶם – לבני ישראל בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה. כשתבוא גאולה ושלום ישרה בעולם, גם בעלי החיים לא יזיקו יותר,
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים
ואז – וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים,
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה – וְיָדַעַתְּ אֶת־ה'
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, בנאמנות, ביציבות– וְיָדַעַתְּ אֶת־ה'.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם־ה' אֶעֱנֶה אֶת־הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת־הָאָרֶץ
רוח הפיוס מאופיינת הן בחידוש הברית הזוגית בין אלוקים לבין עמו-אשתו, הן בהרמוניה הקוסמית: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא – יום הגאולה, אֶעֱנֶה, אמלא את המבוקש, נְאֻם־ה', אֶעֱנֶה אֶת־הַשָּׁמָיִם. אני אפנה למלא את משאלותיהם של השמים להגשים את הפוטנציאל האצור בהם. וְהֵם יַעֲנוּ אֶת־הָאָרֶץ וימטירו.
וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת־הַדָּגָן וְאֶת־הַתִּירוֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת־יִזְרְעֶאל
וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת־הַדָּגָן וְאֶת־הַתִּירוֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָר. היא תגיב בהצמחת יבולים.וְהֵם כולם יַעֲנוּ אֶת־יִזְרְעֶאל, הממלכה הצפונית.
וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת־לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא־עַמִּי עַמִּי־אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי
וּזְרַעְתִּיהָ – את כנסת ישראל לִּי שוב בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת־לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא־עַמִּי: "עַמִּי־אַתָּה", וְהוּא יֹאמַר אז: "אֱלֹהָי".