וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

וְאַתָּה בֶן־אָדָם כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ בָּא הַקֵּץ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ

וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל – קֵץ, כיליון. בָּא הַקֵּץ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. על כל המקום הזה.

עַתָּה הַקֵּץ עָלַיִךְ וְשִׁלַּחְתִּי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל־תּוֹעֲבֹתָיִךְ

עַתָּה מגיע הַקֵּץ עָלַיִךְ, וְשִׁלַּחְתִּי אַפִּי בָּךְ, וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ, כפי התנהגותך, כלומר כראוי למעשיהם של בנייך היושבים עלייך, וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת גמול כָּל־תּוֹעֲבֹתָיִךְ. בקרוב תיחרב ירושלים ויקיץ הקץ על השלטון היהודי בכל הארץ.

וְלֹא־תָחוֹס עֵינִי עָלַיִךְ וְלֹא אֶחְמוֹל כִּי דְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'

וְלֹא־תָחוֹס עֵינִי עָלַיִךְ וְלֹא אֶחְמוֹל, כִּי פירעון דְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן, וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ. הפורענות לא תיתפס כחיצונית ומקרית, אלא כתוצאה ישירה והתגלמות מעשיכם. וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'.

כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים רָעָה אַחַת רָעָה הִנֵּה בָאָה

כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: רָעָה אַחַת, מיוחדת, רָעָה הִנֵּה בָאָה –

קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה

קֵץ בָּא, בָּא הַקֵּץ, הֵקִיץ, התעורר לבוא אֵלָיִךְ. חיי האומה הישראלית על אדמתה עומדים להסתיים.הִנֵּה בָּאָה הרעה.

בָּאָה הַצְּפִירָה אֵלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם מְהוּמָה וְלֹא־הֵד הָרִים

בָּאָה הַצְּפִירָה, השעה היעודה, שחר יום הרעה, או: כיתור האויב אֵלֶיךָ, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ, בָּא הָעֵת, קָרוֹב הַיּוֹם, מְהוּמָה ממשית של שפך דם וְלֹא־הֵד הָרִים, שאין בו אלא קול עמום ומרוחק.

עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ וְכִלֵּיתִי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל־תּוֹעֲבוֹתָיִךְ

עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ, וְכִלֵּיתִי אַפִּי בָּךְ, וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ, וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל־תּוֹעֲבוֹתָיִךְ. יחזקאל חוזר ומדגיש שאין זה עונש שרירותי ומנותק מחיי העם, אלא שיקוף של מעשיו הרעים.

וְלֹא־תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמוֹל כִּדְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' מַכֶּה

וְלֹא־תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמוֹל, כִּדְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן, וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ, אייסר אתכם לפי מידת שחיתותכם, וִידַעְתֶּם, אתם תבינו כִּי אֲנִי ה' מַכֶּה.

הִנֵּה הַיּוֹם הִנֵּה בָאָה יָצְאָה הַצְּפִרָה צָץ הַמַּטֶּה פָּרַח הַזָּדוֹן

הִנֵּה הַיּוֹם, הִנֵּה בָאָה יָצְאָה הַצְּפִרָה, שעת הכושר, הבוקר או הכיתור, צָץ, הוציא ציץ, פרח הַמַּטֶּה הבא להכות אתכם, פָּרַח הַזָּדוֹן, הרוע. האויב כבר עומד להופיע.

הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה־רֶשַׁע לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֵהֱמֵהֶם וְלֹא־נֹהַּ בָּהֶם

הֶחָמָס עיוות הצדק והמוסר שבידכם קָם לְמַטֵּה־רֶשַׁע להכות את החוטאים, לֹא יישאר מֵהֶם דבר, וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֵהֱמֵהֶם, כנראה צירוף של 'מהם' ו'הם' הרומז על צאצאיהם או על המייתו של ההמון. כלומר, כולם ייכחדו ויידומו, וְלֹא־נֹהַּ בָּהֶם, אין מי שינהה ויתאבל אחריהם. או: אין בהם מנוחה ורגיעה.

בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם הַקּוֹנֶה אַל־יִשְׂמָח וְהַמּוֹכֵר אַל־יִתְאַבָּל כִּי חָרוֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ

בָּא הָעֵת, הִגִּיעַ הַיּוֹם שבו הכול נגמר. הַקּוֹנֶה אַל־יִשְׂמָח במה שרכש, וְהַמּוֹכֵר, שנאלץ למכור, אַל־יִתְאַבָּל על רכושו שנמכר. ביום הדין הקרב הכול ילך לאבדון, וכבר לא תהיה כל משמעות למקח וממכר, כִּי חָרוֹן, רוגז גדול בא אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ של העיר.

כִּי הַמּוֹכֵר אֶל־הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם כִּי־חָזוֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב וְאִישׁ בַּעֲוֹנוֹ חַיָּתוֹ לֹא־יִתְחַזָּקוּ

כִּי הַמּוֹכֵר – אֶל־הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב, וְלא עוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם, גם אלו שיישארו בחיים לא ישובו לארצם, כִּי־חָזוֹן הגלות אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב, יתהפך, וְאִישׁ בַּעֲוֹנוֹ חַיָּתוֹ לֹא־יִתְחַזָּקוּ. נפש החוטא לא תחזיק מעמד. הוא לא ישרוד בגלות.

תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ וְהָכִין הַכֹּל וְאֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה כִּי חֲרוֹנִי אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ

תיאור הפורענות המתקרבת:לקראת בוא האויב תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ, בכלי המזעיק את העם למלחמה, כמו שופר או חצוצרה. וְהָכִין, והֵכינו הַכֹּל לקראת המלחמה וְעם זאת אֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה מפני האימה והיאוש, כִּי חֲרוֹנִי, זעמי מופנה אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ של העיר. כלומר, אין תועלת בהתכוננות למלחמה ובהליכה אליה. זעמי הגדול יגרום ללוחמים תבוסה קשה.

הַחֶרֶב בַּחוּץ וְהַדֶּבֶר וְהָרָעָב מִבָּיִת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יָמוּת וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וָדֶבֶר יֹאכְלֶנּוּ

הַחֶרֶב בַּחוּץ, מחוץ לעיר, וְהַדֶּבֶר וְהָרָעָב מִבָּיִת, בתוכה. אֲשֶׁר, מי שיימצא בַּשָּׂדֶה – בַּחֶרֶב יָמוּת, וַאֲשֶׁר בָּעִיר – רָעָב וָדֶבֶר יֹאכְלֶנּוּ.

וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ

וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם, שיימלטו מהחרב ומשאר המכות, וְהָיוּ אֶל, על הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת המוברחות מקניהן אל מקומות נידחים בהרים, שכֻּלָּם הֹמוֹת, משמיעות רעש מבוהל, כך כל אִישׁ יהמה בַּעֲוֹנוֹ.

כָּל־הַיָּדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָּיִם

כָּל־הַיָּדַיִם תִּרְפֶּינָה, ייחלשו, וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָּיִם, יאחז בהן פיק ברכיים. הנתקפים בפחד פתאומי, לעתים מי רגליהם ניגרים על ברכיהם.

וְחָגְרוּ שַׂקִּים וְכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת וְאֶל כָּל־פָּנִים בּוּשָׁה וּבְכָל־רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה

וְחָגְרוּ שַׂקִּים לאבל, וְכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת, אימה, וְאֶל כָּל־פָּנִים תכסה בּוּשָׁה, וּבְכָל־רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה. הם ימרטו שערות ראשם מצער ויגון.

כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא־יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה' נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ כִּי־מִכְשׁוֹל עֲוֹנָם הָיָה

כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ, וּזְהָבָם לְנִדָּה, לדבר מאוס ומורחק יִהְיֶה, שהרי כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא־יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת, זעם ה', את נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ, וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ. רכושם יהיה דחוי שהרי הוא לא ישביעם, ואף לא יועיל כנגד האויב. יתרה מזו – כִּי־מִכְשׁוֹל עֲוֹנָם הָיָה, והוא שהביאם לדרכם, שאין לה מוצא.

וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ וְצַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ עַל־כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה

החורבן לא יעצור באדמה, ביבולים ובגופות. הוא יגיע גם אל המקדש ואל רוח העם –וּצְבִי עֶדְיוֹ, קישוטו הנאה של ישראל, בית המקדש, שלְגָאוֹן שָׂמָהוּ, הוא מקור גאוותם של ישראל, וְאילו הם את צַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם ושִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ. הם טימאו את יופיו בצלמי האלילים שהציבו בו. עַל־כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה, לדבר מורחק ודחוי.

וּנְתַתִּיו בְּיַד־הַזָּרִים לָבַז וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל וְחִלְּלוּהֻ

וּנְתַתִּיו – את בית המקדש בְּיַד־הַזָּרִים לָבַז, וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל, וְחִלְּלוּהֻ. שָׁלָל, וְחִלְּלוּהֻ.

וַהֲסִבֹּתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת־צְפוּנִי וּבָאוּ־בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ

וַהֲסִבֹּתִי פָנַי מֵהֶם, וְחִלְּלוּ אֶת־צְפוּנִי, מטמוני, מקדשי, וּבָאוּ־בָהּ פָּרִיצִים, פורקי עול, אכזרים וְחִלְּלוּהָ.

עֲשֵׂה הָרַתּוֹק כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה חָמָס

עֲשֵׂה הָרַתּוֹק, הכינו את השרשרות לחייבים בדינם, כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים, משפט עונש מוות, וְהָעִיר מָלְאָה חָמָס.

וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם וְיָרְשׁוּ אֶת־בָּתֵּיהֶם וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם

וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם, את הרעים שבגויים, וְיָרְשׁוּ אֶת־בָּתֵּיהֶם, וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים, את כבודם או התרברבותם של העזים שבבני ישראל, וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם, מקדשיהם יחוללו.

קְפָדָה־בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן

קְפָדָה־בָא, כריתה באה, וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם – וָאָיִן.

הֹוָה עַל־הֹוָה תָּבוֹא וּשְׁמֻעָה אֶל־שְׁמוּעָה תִּהְיֶה וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן וְעֵצָה מזְּקֵנִים

הֹוָה עַל־הֹוָה תָּבוֹא, אסון ירדוף אסון, וּשְׁמֻעָה רעה אֶל־שְׁמוּעָה אחרת תִּהְיֶה, וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא, וְתוֹרָה תֹּאבַד אפילו מִכֹּהֵן. הכהנים היו בדרך כלל אנשי התורה וההוראה. וְעֵצָה, היכולת לייעץ תאבד מהזְּקֵנִים.

הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה וִידֵי עַם־הָאָרֶץ תִּבָּהַלְנָה מִדַּרְכָּם אֶעֱשֶׂה אֹתָם וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶם אֶשְׁפְּטֵם וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'

הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל, וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה, תדהמה וחוסר אונים, וִידֵי עַם־הָאָרֶץ תִּבָּהַלְנָה כי מִדַּרְכָּם, בהתאם למנהגיהם המסואבים אֶעֱשֶׂה אֹתָם, אנהג אִתם, וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶם אֶשְׁפְּטֵם, וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'.