וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר

וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:

בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל הַר שֵׂעִיר וְהִנָּבֵא עָלָיו

בֶּן־אָדָם, שִׂים מגמת פָּנֶיךָ עַל, אל הַר שֵׂעִיר, רכס הרים בארץ אדום. הר שעיר משמש ככינוי לאדום בכלל, שהיא ארץ הררית. וְהִנָּבֵא עָלָיו,

וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר־שֵׂעִיר וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה

וְאָמַרְתָּ לּוֹ: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי פונה אֵלֶיךָ, הַר־שֵׂעִיר, וְנָטִיתִי, ארים יָדִי עָלֶיךָ כדי להכותך, וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה. חורבן שהכול משתוממים עליו.

עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי ה'

עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים, וְאַתָּה כולך שְׁמָמָה תִהְיֶה, וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי ה'.

יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם וַתַּגֵּר אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם בְּעֵת עֲוֹן קֵץ

עונש זה לא נוחת על אדום מפני זרותו וריחוקו, נהפוך הוא, האדומים שארי בשר לישראל יותר מעמים אחרים, אלא – יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם, שנאה נצחית לישראל, וַתַּגֵּר, רבת, או: שפכת דם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם, אסונם של ישראל, בְּעֵת עֲוֹן קֵץ, כשעוונותיהם הגיעו אל הקצה והכול חרב. אדום אף פעם לא הייתה מדינה גדולה, ובדרך כלל היו כפופים במידה כלשהי לממלכת יהודה. בעת חורבן יהודה האדומים שמחו לנקום את נקמתם מבני ישראל, והוסיפו על ההרג שהתקיים גם בלעדיהם.

לָכֵן חַי־אָנִי נְאֻם ה' אֱלוֹהִים כִּי־לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֳּפֶךָ אִם־לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֳּפֶךָ

לָכֵן, חַי־אָנִי – לשון שבועה, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, כִּי־לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם ששפכת יִרְדֳּפֶךָ, אִם־לֹא, באמת, את דָם אחיך שָׂנֵאתָ, וְדָם יִרְדֳּפֶךָ. פירוש חלופי: אם לא היית שונא דם אחיך, לא היה הדם רודף אחריך.

וְנָתַתִּי אֶת־הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב

וְנָתַתִּי אֶת־הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב,

וּמִלֵּאתִי אֶת־הָרָיו חֲלָלָיו גִּבְעוֹתֶיךָ וְגֵיאוֹתֶיךָ וְכָל־אֲפִיקֶיךָ חַלְלֵי־חֶרֶב יִפְּלוּ בָהֶם

וּמִלֵּאתִי אֶת־הָרָיו של אדום בחֲלָלָיו – גִּבְעוֹתֶיךָ וְגֵיאוֹתֶיךָ, המעברים שבין הגבעותוְגֵיאוֹתֶיךָ וְכָל־אֲפִיקֶיךָ, הנחלים, חַלְלֵי־חֶרֶב יִפְּלוּ בָהֶם.

שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ וְעָרֶיךָ לֹא תָשֹׁבְנָה וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'

שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ, וְעָרֶיךָ לֹא תָשֹׁבְנָה לקדמותן, וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'. החורבן והעזובה של אדום יימשכו לעד.

יַעַן אֲמָרְךָ אֶת־שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת־שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וה' שָׁם הָיָה

יַעַן אֲמָרְךָ: אֶת־שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת־שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת, ארץ אדום ויהודה יחדו – לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ. קו הגבול שבין אדום ליהודה נמתח במזרח הנגב מדרום ים המלח ועד לים סוף. האדומים תכננו לפלוש ליהודה ולשלוט בה אחרי שהיהודים יגלו לבבל. ואכן, עם שיבת ציון גילו היהודים שדרום יהודה נתונה בידי האדומים. וה' שָׁם הָיָה. ה' יודע בדיוק מהן שאיפותיכם והוא גם ידאג שהן לא יתממשו –

לָכֵן חַי־אָנִי נְאֻם ה' אֱלוֹהִים וְעָשִׂיתִי כְּאַפְּךָ וּכְקִנְאָתְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָה מִשִּׂנְאָתֶיךָ בָּם וְנוֹדַעְתִּי בָם כַּאֲשֶׁר אֶשְׁפְּטֶךָ

לָכֵן חַי־אָנִי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, וְעָשִׂיתִי לך כְּאַפְּךָ וּכְקִנְאָתְךָ, כמידת כעסך ונקמתך אֲשֶׁר עָשִׂיתָה מִשִּׂנְאָתֶיךָ בָּם, בישראל, וְנוֹדַעְתִּי בָם כַּאֲשֶׁר אֶשְׁפְּטֶךָ. בעונשך הכבד איוודע לישראל, והם יאמינו בי ובכוחי.

וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה' שָׁמַעְתִּי אֶת־כָּל־נָאָצוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ עַל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁמֵמוּ לָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה

וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה' אשר שָׁמַעְתִּי אֶת־כָּל־נָאָצוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ עַל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: שָׁמֵמוּ, ולָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה. אתם, האדומים, גידפתם את הרי ישראל בתקוותכם שייעזבו מיושביהם ותירשו אותה ואת יבולה. הרעיון שארץ יהודה שייכת לאדום נבע גם מכך שהם גבלו עימה, בניגוד לעמון ומואב שהיו צפוניות ליהודה.

וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם אֲנִי שָׁמָעְתִּי

וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם, דיברתם עלי דברי גאווה וְהַעְתַּרְתֶּם, הרביתם עָלַי דִּבְרֵיכֶם, ואת חלומות הכיבוש וההתפארות שלכם אֲנִי שָׁמָעְתִּי.

כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים כִּשְׂמֹחַ כָּל־הָאָרֶץ שְׁמָמָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ

כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים, כִּשְׂמֹחַ, כאשר תשמח כָּל־הָאָרֶץ בשוב ישראל לנחלתו, שְׁמָמָה ואבל אֶעֱשֶׂה־לָּךְ.

כְּשִׂמְחָתְךָ לְנַחֲלַת בֵּית־יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר־שָׁמֵמָה כֵּן אֶעֱשֶׂה־לָּךְ שְׁמָמָה תִהְיֶה הַר־שֵׂעִיר וְכָל־אֱדוֹם כֻּלָּהּ וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'

כְּשִׂמְחָתְךָ לְנַחֲלַת בֵּית־יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר־שָׁמֵמָה, כֵּן אֶעֱשֶׂה־לָּךְ: שְׁמָמָה תִהְיֶה הַר־שֵׂעִיר וְכָל־אֱדוֹם כֻּלָּהּ. וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'. למעשה, האדומים נשארו במקומם עוד שנים רבות, וגם בזמן הנבטים (עד המאה הרביעית לפני הספירה) עדיין היו, גם ביהודה, אדומים. אך הם הלכו והתמעטו, וזו בעצם התגשמותה של עיקר הנבואה: אתם עומדים בפני סדרת מפלות, שבעקבות כל אחת מהן אדום תהיה לשממה והיא לעולם לא תחזור למצבה הקודם.