חזור
קהלת
פרק באָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל
אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: "במקום לעיין בבעיות מופשטות לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה אמזוג יין,
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי: "מְהוֹלָל". הצחוק הוא הוללות ושיגעון, וּלְשִׂמְחָה, ועל השמחה אמרתי:
תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת־בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר־אֶרְאֶה אֵי־זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם
מכיוון שהבילויים איבדו את טעמם וחדלו למשוך את לבי, תַּרְתִּי בְלִבִּי אחר דרך אחרת:לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת־בְּשָׂרִי, עינגתי את גופי, וְלִבִּי נֹהֵג גם בַּחָכְמָה וְגם ממשיך לֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת, בתענוגות בני האדם, עַד אֲשֶׁר־אֶרְאֶה אֵי־זֶה דבר טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם במִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם המוגבל. אנסה לחיות חיים הנחשבים מוצלחים ומועילים בלא לשקוע בתהומות הדעת וברדידות השחוק.
הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים
אשר על כן, הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי – בתנופת עשייה בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים,
עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל־פֶּרִי
עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל־פֶּרִי.
עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים
עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. בניתי לעצמי אחוזה מפוארת.
קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי־בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם
קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וּבְנֵי־בַיִת הָיָה לִי. גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי יותר מִכֹּל מי שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם.
כָּנַסְתִּי לִי גַּם־כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת
כָּנַסְתִּי, אספתי לִי גַּם־כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, חפצים יפים, מיוחדים ונדירים, שמשתעשעים בהם מלכים ועתירי ממון,
וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי
וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל מי שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם, לא רק משום שאני בן מלך, אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי להשקיע משאבַּי בתבונה.
וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי
וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ, ביקשו עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי, מנעתי
וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
אחרי שהשקעתי רבות בבנייה וביצירה – וּפָנִיתִי אֲנִי להרהר בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה במבט מעמיק גיליתי שהַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. אין בכל הבתים, השדות, השירים, חפצי הנוי והתענוגות כל טעם ומשמעות. וְאֵין יִתְרוֹן לכל אלה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
ופָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה והוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר־כְּבָר עָשׂוּהוּ
ועל כן פָנִיתִי אֲנִי לכיוון אחר – לִרְאוֹת, להבחין בין חָכְמָה ובין הוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת, לאחר הניסיונות הכושלים לחקור אחר מכלול המעשים הנעשים תחת השמש ואחר האפשרות לשנות את המתרחש, שבתי לבחון את החכמה האנושית כשלעצמה, בעיון פילוסופי, ומצד אחר לעמוד על טיבה של הסכלות בלא לנסות לשנות את העולם, כִּי מֶה, מיהו הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי מעשיו הרבים של הַמֶּלֶךְ ויבקש לשנות אֵת הדבר אֲשֶׁר־כְּבָר עָשׂוּהוּ?!
וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן־הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן־הַחֹשֶׁךְ
וְרָאִיתִי, תחילה הסקתי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן־הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן־הַחֹשֶׁךְ.
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם
הרי הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, והוא מיטיב לראות, וְאילו הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ. הטיפשות אינה מאפשרת להבחין בפרטי המציאות ולהבין את העולם. על כן עדיף החכם, הרואה באור תבונתו את המצב לאשורו ופותר את הבעיות שלפניו, מן הכסיל המועד למעידה בחושך. ובמחשבה שנייה – וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם. הן החכמים והן הכסילים ימותו. מה נותר אפוא מן החכמה?!
וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל
וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: "כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְרֵנִי. אף אני אמות. וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר?!" מה התועלת בחכמתי היתרה?! וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה – חיפוש החכמה
כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל
כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל לְעוֹלָם. הזיכרון בדבר חכמתו של אדם מסוים או בדבר כסילותו של חברו לא יישאר לעולם. בְּשֶׁכְּבָר, לאחר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח. הדורות הבאים יהיו אדישים לערכו של החכם שכבר הסתלק מן העולם, וְאֵיךְ שיָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל בלא שיהיה הבדל ביניהם.
וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי־ הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ
וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּי־ הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. גם אם אפשר ליהנות, לפעול וליצור לפי שעה, דבר אינו נשאר לעולם, ואין כל משמעות מעבר לכאן ולעכשיו.
וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי
וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, שֶׁכן לאחר מותי אַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי.
וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל־עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם־זֶה הָבֶל
וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה יורשי אוֹ סָכָל, ולי אין שליטה על כך. וְהוא יִשְׁלַט בְּכָל־עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. לפיכך גַּם־זֶה – כל מפעלי ויצירתי הוא הָבֶל.
וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי עַל כָּל־הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
אשר על כן – וְסַבּוֹתִי, פניתי אֲנִי לדרך אחרת – לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי עַל כָּל־הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. החלטתי שלא אתייגע עוד בכך,
כִּי־יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל־בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה
כִּי־יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן, וכך יגיע להישגים, וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל־בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ. ולבסוף יירש את פרי עמלו אדם אחר, שאולי אין בו חכמה, לא דעת ולא כשרון. גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה, רעה שהיא גרועה מרעות רוח.
כִּי מֶה־הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
כִּי מֶה־הֹוֶה, יהיה
כִּי כָל־יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם־בַּלַּיְלָה לֹא־שָׁכַב לִבּוֹ גַּם־זֶה הֶבֶל הוּא
כִּי כָל־יָמָיו של אדם הם מַכְאֹבִים, וָכַעַס עִנְיָנוֹ, גַּם־בַּלַּיְלָה לֹא־שָׁכַב לִבּוֹ. גם כשהגוף שוכב אין הלב נח ונרגע. להיפך, דווקא אז עולות השאלות שלא באו על פתרונן ביום. גַּם־זֶה – אותן דאגות הלילה וטרדות היום
אֵין־טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת־נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא
מכאן מתבקש להימנע מעמל וצבירת קניינים שמימושם מפוקפק, וליהנות מן ההווה, ולפיכך אֵין־טוֹב בָּאָדָם, לאדם אלא שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת־נַפְשׁוֹ גמול טוֹב ורווחים בַּעֲמָלוֹ. גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי – כִּי מתנה מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא ואינה תלויה באדם,
כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי
כִּי אחרי הכול מִי יֹאכַל את האוכל שלי וּמִי יָחוּשׁ, ימהר ליהנות; או: ישתמש בחושיו מעמלי חוּץ מִמֶּנִּי?! הלוא חוויותי נשארות רק אצלי, ואין לי בהן טעם יתרון ותועלת אמת.
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ
כִּי, אלא לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו, שה' חפץ ביקרו נָתַן האלוקים חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה לראות נחת בעמלו ולאכול מפרותיו, וְאילו לַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן, נושא, עיסוק לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס רכוש וכיוצא בו, וסופו לָתֵת אותו לְמי שטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. הרכוש לא יישאר אצלו אלא יינתן למי שהאלוקים ירצה לתת לו. בין מן הצדיק בין מן הרשע יכולים לעמוד יורשים שדרכיהם שונות מדרכי אבותיהם, על כן גַּם עניין זֶה – ההתעסקות בשאלה על אודות צבירת הרכוש או בזבוזו היא