וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְכָל־הַקָּהָל שְׁלֹמֹה בְנִי אֶחָד בָּחַר־בּוֹ אֱלֹהִים נַעַר וָרָךְ וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה כִּי לֹא לְאָדָם הַבִּירָה כִּי לַה' אֱלֹהִים

וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְכָל־הַקָּהָל: שְׁלֹמֹה בְנִי אינו אלא איש אֶחָד, שבָּחַר־בּוֹ אֱלֹהִים כשהיה נַעַר וָרָךְ. כשעלה שלמה למלוכה, הוא היה בשנות העשרה לחייו, וייתכן שגם נראה צעיר ועדין. וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה, כִּי לֹא לְמען אָדָם נבנית הַבִּירָה, הארמון, המבצר, ולא בתפקידים הרגילים ששימשו ארמונות לראווה ולהפגנת פארו של המלך או לצורכי התבצרות. הארמון הזה לא נבנה למעני ולא למען שום מלך אנושי אחר, כִּי, אלא לַה' אֱלֹהִים. כיצד יוכל אדם לעשות מקום לישיבת ה' אלוקים? עליו להתמסר למעשה הגדול הזה ולא להירתע מפני חשש כישלון, כי לא נדרש ממנו דבר שמעבר ליכולתו האנושית.

וּכְכָל־כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית־אֱלֹהַי הַזָּהָב לזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל וְהָעֵצִים לָעֵצִים אַבְנֵי־שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי־פוּךְ וְרִקְמָה וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי־שַׁיִשׁ לָרֹב

וּכְכָל־כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית־אֱלֹהַי את הַזָּהָב לפי צורך הזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת, הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל וְהָעֵצִים לָעֵצִים, אַבְנֵי־שֹׁהַם, שאולי הן אונקיס, שגונן בדרך כלל צהבהב-חום או אדמדם, וּמִלּוּאִים, אבנים שנועדו לשיבוץ, אַבְנֵי־פוּךְ, סוג של אבנים טובות, וְרִקְמָה, מעשה תשבץ של אבנים צבעוניות ומעוצבות, וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי־שַׁיִשׁ לָרֹב.

וְעוֹד בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ־לִי סְגֻלָּה זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית־אֱלֹהַי לְמַעְלָה מִכָּל הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ

וְעוֹד בִּרְצוֹתִי, מכיוון שאני רוצה בְּבֵית אֱלֹהַי, יֶשׁ־לִי סְגֻלָּה, אוצר מיוחד של זָהָב וָכָסֶף שנָתַתִּי לְבֵית־אֱלֹהַי, לְמַעְלָה מִכָּל, מעבר לכל החומרים שהֲכִינוֹתִי למטרות מוגדרות לְבֵית הַקֹּדֶשׁ כחלק מתבנית המקדש.

שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים

ותרומתי הייחודית הזאת היא שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר, שזו כמות גדולה מאוד, וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף מְזֻקָּק ששניהם ישמשו לָטוּחַ, לצפות את קִירוֹת הַבָּתִּים, הקודש וקודש-הקודשים. במקום טיח העשוי מחרסית וחול, ירוצף המקדש זהב.

לַזָּהָב לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וּלְכָל־מְלָאכָה בְּיַד חָרָשִׁים וּמִי מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַה'

את הנדרש לַזָּהָב – לַזָּהָב, וְלַכֶּסֶף – לַכֶּסֶף, וּלְכָל־מְלָאכָה הנעשית בְּיַד חָרָשִׁים, בעלי מלאכה. נתתי ככל יכולתי את כל הדרוש, ואף השארתי כסף להוצאות מזדמנות ולקישוטים. ודויד ממשיך וקורא לישראל לתרום לאוצרות המקדש: וּמִי מכם מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ בנדבה הַיּוֹם לַה'?

וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ

וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ, גם פקידי המלך התנדבו.

וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית־הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹּנִים רִבּוֹ וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים וּבַרְזֶל מֵאָה־אֶלֶף כִּכָּרִים

וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית־הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים, נוסף על שלושת אלפים כיכר שנתן המלך, ם זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים, וַאֲדַרְכֹּנִים, מטבעות זהב. הם תרמו זהב המקביל לרִבּוֹ, ריבוא אדרכונים. וְכֶסֶף – כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וּנְחֹשֶׁת – רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים, שמונה-עשר אלף כיכרי נחושת, וּבַרְזֶל מֵאָה־אֶלֶף כִּכָּרִים. חלק מהתרומה הגדולה הזאת שימש לצורכי העבודה ולכלים, וחלק נועד לאוצר.

וְהַנִּמְצָא אִתּוֹ אֲבָנִים נָתְנוּ לְאוֹצַר בֵּית־ה' עַל יַד יְחִיאֵל הַגֵּרְשֻׁנִּי

וְהַנִּמְצָא אִתּוֹ אֲבָנִים, כל מי שהיו לו אבנים מיוחדות, נָתְנוּ לְאוֹצַר בֵּית־ה' עַל יַד, לרשותו של יְחִיאֵל הַגֵּרְשֻׁנִּי, שהיה הפקיד הממונה על הנדבות הללו למקדש.

וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל־הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה

לא תמיד כשעם מתגייס לקריאתו של מלך, הוא עושה זאת בשמחה, ואולם כאן – וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל־הִתְנַדְּבָם, כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה'. וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה כשראה שאנשים הוסיפו ונתנו משלהם.

וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת־ה' לְעֵינֵי כָּל־הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם

וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת־ה' לְעֵינֵי כָּל־הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד: בָּרוּךְ אַתָּה, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ, מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם, לנצח נצחים.

לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי־כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ

לְךָ, ה', הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי־כֹל הנמצא בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ – שלך. לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה, וְאתה הוא הַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ, על כל הראשים, המושלים.

וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל

וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, מאתך הם, וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה, וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל.

וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ

וְעַתָּה, אֱלֹהֵינוּ, מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ, את שמך המפואר.

וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי־נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי־מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ

וְכִי מִי אֲנִי, וּמִי עַמִּי, כִּי־נַעְצֹר, נאסוף, נחזיק כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת? מניין היו לנו הכוחות והאמצעיים לתת נדבות כה גדולות? על רקע כפיפותם של ישראל לצריהם עד ימי דויד והמלחמות הרבות שהמשיכו גם בימי שלטונו, מרשימה במיוחד התגייסותם של שרי העם לתרום סכומים נאים אלו. כִּי־מִמְּךָ בא הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ, שהיא מקור מה שברשותנו, נָתַנּוּ לָךְ. כאשר אנחנו נותנים לך דבר-מה, כביכול, הרי זה בעצם מתוך ידך שלך שהעניקה לנו.

כִּי־גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל־אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה

כִּי־גֵרִים אֲנַחְנוּ – בני האדם, לְפָנֶיךָ, וְתוֹשָׁבִים כְּכָל־אֲבֹתֵינוּ. אין ליצורי אנוש קביעוּת בעולם. אנו מתגוררים פה לפי רצונך, אך למעשה וְתוֹשָׁבִים כְּכָל־אֲבֹתֵינוּ. כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ. הדימוי לצל משמעו כפול: הצל משתנה ללא הרף, ואין לו צורה קבועה ויציבה; ונוסף לזה, אין בו שום ממש. כך אנחנו בני חלוף ואין ממשות לקיומנו, וְאֵין לנו מִקְוֶה, תקווה להימלט מהמוות.

ה' אֱלֹהֵינוּ כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינוֹנוּ לִבְנוֹת־לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ הוּא וּלְךָ הַכֹּל

ה' אֱלֹהֵינוּ, כֹּל הֶהָמוֹן, הריבוי הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינוֹנוּ לִבְנוֹת־לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ – מִיָּדְךָ הוּא, וּלְךָ שייך הַכֹּל. איננו יכולים לומר שמשהו שייך לנו. אנו נותנים את מה שאתה הענקת לנו.

וְיָדַעְתִּי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל־אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב־לָךְ

וְיָדַעְתִּי, אֱלֹהַי, כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב, וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה. אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל־אֵלֶּה, וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ, שנמצאים פֹה, רָאִיתִי שאף הם באו בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב־לָךְ. אני יודע מה היה בלבבי, וכעת אני נוכח לדעת שגם שרי העם שנדבו את הסכומים הללו, עשו זאת בשמחה. איננו יכולים לטעון לבעלות על רכושנו, אבל ביכולתנו לפחות לתת לה' את לבבנו ואת רצונותינו. ומכאן הבקשה:

ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ שָׁמְרָה־זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ

ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ, שָׁמְרָה־זֹּאת לְעוֹלָם – לְיֵצֶר, את הכוח המניע מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ. זכור לעולם את האופן היפה שבו התנדב העם בלב שלם, וְהָכֵן, חזֵק, כוון את לְבָבָם לפנות אֵלֶיךָ.

וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם לִשְׁמוֹר מִצְוֹתֶיךָ עֵדְוֹתֶיךָ וְחֻקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל וְלִבְנוֹת הַבִּירָה אֲשֶׁר־ הֲכִינוֹתִי

וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם לִשְׁמוֹר מִצְוֹתֶיךָ, עֵדְוֹתֶיךָ וְחֻקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל וְלִבְנוֹת הַבִּירָה, הארמון אֲשֶׁר־ הֲכִינוֹתִי.

וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל־הַקָּהָל בָּרְכוּ־נָא אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם וַיְבָרְכוּ כָל־הַקָּהָל לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה' וְלַמֶּלֶךְ

וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל־הַקָּהָל: בָּרְכוּ־נָא אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם. וַיְבָרְכוּ כָל־הַקָּהָל לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה' וְלַמֶּלֶךְ.

וַיִּזְבְּחוּ לַה' זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַה' לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא פָּרִים אֶלֶף אֵלִים אֶלֶף כְּבָשִׂים אֶלֶף וְנִסְכֵּיהֶם וּזְבָחִים לָרֹב לְכָל־יִשְׂרָאֵל

וַיִּזְבְּחוּ לַה' זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַה' לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא, פָּרִים – אֶלֶף, אֵלִים – אֶלֶף, כְּבָשִׂים – אֶלֶף וְנִסְכֵּיהֶם, הסולת והיין הנוצקים על המזבח עם הקרבן. כל אלו היו מתנות המלך או הציבור, וּזְבָחִים פרטיים נזבחו לָרֹב לְכָל־יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי ה' בַּיּוֹם הַהוּא בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד וַיִּמְשְׁחוּ לַה' לְנָגִיד וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי ה' בַּיּוֹם הַהוּא בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד, וַיִּמְשְׁחוּ אותו לַה' לְנָגִיד, למושל. אמנם שלמה כבר הומלך בהתאם לרצונו ולפי פקודתו של דויד, אבל המלכתו הייתה שקטה. אף על פי שכמה מגדולי הממלכה תמכו בו, היה זה טקס פרטי. כאן, לעומת זאת, מתקיים טקס המלכה ומשיחה בנוכחות כל ישראל. וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן. את צדוק מינו לכהן הגדול, וגם זו הייתה כנראה בחירתו של דויד, שהעדיף שצדוק יהיה הכהן הראשי ולא אחימלך שבא מבית עלי.

וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל־כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת־דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל־יִשְׂרָאֵל

וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל־כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת־דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח. וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו, קיבלו את מרותו כָּל־יִשְׂרָאֵל.

וְכָל־הַשָּׂרִים וְהַגִּבֹּרִים וְגַם כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִיד נָתְנוּ יָד תַּחַת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

וְכָל־הַשָּׂרִים וְהַגִּבֹּרִים, ששימשו כמפקדי הצבא וכיוצא בהם, וְגַם כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִיד נָתְנוּ יָד, כרתו ברית תַּחַת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ. למעשה, כמעט כולם התאחדו בתמיכתם בשלמה. גם מי שיכלו לטעון כנגדו שתקו וקיבלו את מרותו.

וַיְגַדֵּל ה' אֶת־שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת אֲשֶׁר לֹא־הָיָה עַל־כָּל־מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל־יִשְׂרָאֵל

וַיְגַדֵּל ה' אֶת־שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת אֲשֶׁר לֹא־הָיָה עַל־כָּל־מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל־יִשְׂרָאֵל. לא רק גדולתו כמושל המדינה הייתה יוצאת דופן, אלא גם פאר המלכות שהיה לשלמה לא היה לאיש ממלכי יהודה וישראל.

וְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי מָלַךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל

וְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי מָלַךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל.

וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ

וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל היו אַרְבָּעִים שָׁנָה. ובפירוט: בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים ומשהו וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ שנים. לפי החשבון, נראה שדויד עלה לשלטון כשהיה איש צעיר יחסית, בערך בן שלושים, ובמשך ארבעים שנה הלכה מלכותו וגדלה, על כל עליותיה וירידותיה.

וַיָּמָת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה שְׂבַע יָמִים עֹשֶׁר וְכָבוֹד וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בְנוֹ תַּחְתָּיו

וַיָּמָת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שְׂבַע יָמִים, עֹשֶׁר וְכָבוֹד. כל אלה היו לו בשפע, וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בְנוֹ תַּחְתָּיו.

וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל־דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְעַל־דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל־דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה

וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים, כל מאורעות חייו הִנָּם כְּתוּבִים עַל־דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה, הנביא. ייתכן שהכוונה לספר שאבד, וייתכן שנרמז כאן ספר שמואל, שבו מתוארים קורותיו של דויד המלך. וְעַל־דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל־דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה. גם כאן אפשר שמדובר בספרים שכתבו נתן וגד ואינם מצויים עוד, או להמשכו של ספר שמואל. הספר בוודאי לא נכתב כולו על ידי שמואל, כי בערך באמצעו מסופר על מות שמואל. יש להניח שנתן הנביא וגד החוזה שהמשיכו את פעולתו של שמואל סיימו גם את ספרו.

עִם כָּל־מַלְכוּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ וְהָעִתִּים אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו וְעַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל כָּל־מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת

נביאי ישראל כתבו את ההיסטוריה של המלך דויד, עִם כָּל־מַלְכוּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ וְהָעִתִּים אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו וְעַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל כָּל־מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת. ובספר זה, דברי הימים, מובאים הסיפורים על סמך המקורות הקדומים הללו.