הַזּוֹרֵעַ תְּרוּמָה, שׁוֹגֵג – יוֹפַךְ, וּמֵזִיד – יְקַיֵּים.

הַזּוֹרֵעַ גרעיני תבואה של תְּרוּמָה שׁוֹגֵג – יוֹפַךְ כלומר, מותר לו לחרוש ולהפוך את רגבי אדמה, כדי שלא תגדל התבואה ותיעשה תרומה, אלא יוכל לזרוע במקומה חולין. ואם זרע תרומה במֵזִיד – יְקַיֵּים את התבואה, ואינו רשאי להפוך את האדמה.

אִם הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, בֵּין שׁוֹגֵג, בֵּין מֵזִיד – יְקַיֵּים.

אִם שדה זו שנזרעה תרומה הֵבִיאָה בינתיים שְׁלִישׁ, שליש בישולה, בֵּין זרע שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד – יְקַיֵּים, מפני שאסור לו לאבד את התרומה.

וּבַפִּשְׁתָּן – מֵזִיד יוֹפַךְ.

וּבַפִּשְׁתָּן, אם זרע זרעי פשתן של תרומה, אם היה מֵזִיד – יוֹפַךְ יהפוך את האדמה, כדי שלא יצמח, אפילו הביא שליש. שקנס הוא שקנסו חכמים את העושה כן, כדי שלא ייהנה מן הגבעולים, שאין עליהם דין תרומה.

וְחַיֶּיבֶת בַּלֶּקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה.

וְחַיֶּיבֶת השדה שנזרעה תרומה, במתנות עניים, בַּלֶּקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה, כדין חולין.

וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיֵּי כֹהֲנִים מְלַקְּטִים. וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם.

וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיֵּי כֹהֲנִים מְלַקְּטִים מן השדה, כדין התורה. ואולם כיוון שמדובר בתרומה שאסורה לזרים, עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם, את מה שלקטו, לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, שישלמו עליה בזול, כמו על תרומה (שאין לה ביקוש גדול, שהרי רק כהנים אוכלים אותה), וְהַדָּמִים שקיבלו על זה הם שֶׁלָּהֶם.

רַבִּי טַרְפוֹן אָמַר: לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא עֲנִיֵּי כֹהֲנִים, שֶׁמָּא יִשְׁכְּחוּ וְיִתְּנוּ לְתוֹךְ פִּיהֶם.

רַבִּי טַרְפוֹן אָמַר: לֹא יְלַקְּטוּ לקט שכחה ופאה של גידולי תרומה אֶלָּא עֲנִיֵּי כֹהֲנִים, אבל לא עניי ישראל, שֶׁמָּא יִשְׁכְּחוּ וְיִתְּנוּ ממה שילקטו לְתוֹךְ פִּיהֶם.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם כֵּן, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא טְהוֹרִים!

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם כֵּן, אם לכך אתה חושש, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא כהנים טְהוֹרִים, שהרי הטמאים יכולים גם כן לשכוח ולאכול מן התרומה בטומאה! אלא, אין חוששים לכך. והלכה כר' עקיבא.

וְחַיֶּיבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבְמַעֲשֵׂר עָנִי.

וְחַיֶּיבֶת השדה שנזרעה תרומה, בַּמַּעַשְׂרוֹת, במעשר ראשון הניתן ללוי, ובמעשר שני שמעלים לירושלים, וכן בְמַעֲשֵׂר עָנִי, שנותנים לעניים בשנה השלישית והשישית למחזור שנות השמיטה, במקום מעשר שני.

וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיֵּי כֹהֲנִים נוֹטְלִים. וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם.

וכיצד ינהגו במעשר שני? עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיֵּי כֹהֲנִים נוֹטְלִים ממעשר עני, וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, כיוון שאינם רשאים לאכול תרומה, מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, כלומר, בזול, כמו על תרומה (שאין לה ביקוש גדול, שהרי רק כהנים אוכלים אותה), וְהַדָּמִים שקיבלו תמורתה הם שֶׁלָּהֶם.

הַחוֹבֵט מְשׁוּבָּח.

גידולי התרומה הללו, הַחוֹבֵט אותם במקלות, כדי להפריד את הגרעינים מן הקש, ולא בדרך הרגילה, על ידי דישה בבהמות – הרי זה מְשׁוּבָּח, שאין לו חשש שתאכל מהם הבהמה.

וְהַדָּשׁ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? תּוֹלֶה כְּפִיפוֹת בְּצַוְּארֵי בְהֵמָה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָן מֵאוֹתוֹ הַמִּין; נִמְצָא, לֹא זוֹמֵם אֶת הַבְּהֵמָה, וְלֹא מַאֲכִיל אֶת הַתְּרוּמָה.

וְהַדָּשׁ על ידי בהמה, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? שהרי אסור לו לחסום את הבהמה מלאכול, שנאמר: “לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״ (דברים כה,ד) – תּוֹלֶה כְּפִיפוֹת (סלים) בְּצַוְּארֵי בְהֵמָה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָן, לתוך הכפיפות, תבואה מֵאוֹתוֹ הַמִּין שהן דשות. נִמְצָא שבאופן זה לֹא זוֹמֵם אֶת הַבְּהֵמָה, שאינו חוסם את פיה מלאכול ממה שהיא דשה, שהרי היא אוכלת מאותו מין, ומצד שני לא מַאֲכִיל אֶת הַתְּרוּמָה לבהמה.

גִּדּוּלֵי תְרוּמָה – תְּרוּמָה, וְגִּדּוּלֵי גִדּוּלִין – חוּלִּין.

גִּדּוּלֵי תְרוּמָה כלומר, רק הדברים שצמחו מן התרומה שנזרעה, גזרו חכמים שיש להם דין תְּרוּמָה. אבל גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, אם לקח מהם זרעים וזרע אותם בקרקע – הרי מה שצמח מהם הוא חוּלִּין.

אֲבָל הַטֶּבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית, וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ, וְהַמְדוּמָּע וְהַבִּכּוּרִים – גִּדּוּלֵיהֶן חוּלִּין.

ועוד, דווקא לגידולי תרומה נתנו חכמים דין תרומה, אֲבָל הַטֶּבֶל, תבואה שהתחייבה בתרומות ומעשרות, והיא אסורה באכילה עד שיעשר אותה; וכן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן המיועד ללוי; וכן סְפִיחֵי שְׁבִיעִית, תבואה שצמחה מאליה בשנת השמיטה, שהיא אסורה; וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ, שחכמים חייבו להפריש מתבואת חוצה לארץ; וְהַמְדוּמָּע, תרומה שהתערבה בחולין, ואין בחולין פי מאה מן התרומה, שחכמים אסרו אותה לזרים, וְהַבִּכּוּרִים, ראשית פרי האדמה, שצריך להביא למקדש; כל אלו, אם זרע אותם – גִּדּוּלֵיהֶן חוּלִּין.

גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – חוּלִּין, וּפוֹדֶה אוֹתָם בִּזְמַן זַרְעָם.

גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ, אם זרע תבואה של הקדש, או של מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – הרי הם חוּלִּין, ומכל מקום צריך לתת להקדש או למעשר שני כשיעור מה שזרע, ולכן פוֹדֶה אוֹתָם בִּזְמַן זַרְעָם, כלומר, לפי שוויים בזמן שזרע אותם.

מֵאָה לִגְנָה שֶׁל תְּרוּמָה, וְאַחַת שֶׁל חוּלִּין – כּוּלָן מוּתָּרִין, בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה;

מי שיש לו בשדהו מֵאָה לִגְנָה (ערוגות) שֶׁל גידולי תְּרוּמָה וְלגנה אַחַת שֶׁל חוּלִּין גמורים, ואינו יודע איזו של חולין – כּוּלָן מוּתָּרִין, שלא החמירו חכמים במקרה של ספק, ואפילו ספק קל. ודברים אלו אמורים רק בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה, כגון בתבואה, שזרע התרומה עצמו נרקב באדמה, וצמח חדש לגמרי צומח במקומו,

אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, אֲפִילּוּ מֵאָה שֶׁל חוּלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה – כּוּלָן אֲסוּרִין.

אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, כגון בצלים וכיוצא בהם, שהבצל של התרומה נשאר בקרקע, ומוציא עלים בכל שנה, אֲפִילּוּ היו מֵאָה ערוגות שֶׁל חוּלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה - כּוּלָן אֲסוּרִין.

הַטֶּבֶל – גִּדּוּלָיו מוּתָּרִין, בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה – גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִין.

הַטֶּבֶל שזרע אותו גִּדּוּלָיו מוּתָּרִין, כפי ששנינו לעיל משנה ד, ואולם רק בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה - אפילו גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִין.

אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה? כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים.

ומסבירים: אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה? כְּגוֹן הַלּוּף, שיש לו פקעת שנשארת בקרקע, ומצמיחה עלים, וְכן הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַשּׁוּם, כַּשְּׂעוֹרִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַשּׁוּם כַּשְּׂעוֹרִים, כלומר, גם השום נחשב כדבר שזרעו כלה, כמו שעורים. ואין הלכה כר' יהודה.

הַמְנַכֵּשׁ עִם הַנָּכְרִי בַּחֲסִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּירוֹתָיו טֶבֶל – אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי.

הַמְנַכֵּשׁ עשבים שוטים עִם הַנָּכְרִי בַּחֲסִיּוֹת, שעובד בגינת הנכרי שיש בה לוף ובצלים וכדומה, שאין זרעם כלה, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּירוֹתָיו של הנכרי הם טֶבֶל, ונמצא שמה שצומח בשדהו הוא גידולי טבל, ואסור באכילה, בכל אופן אוֹכֵל מֵהֶם הפועל היהודי אכילת עֲרַאי, כדרך הפועלים בשדה, שלא החמירו חכמים בזה.

שְׁתִילֵי תְרוּמָה שֶׁנִּטְמְאוּ, שְׁתָלָן – טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא,

שְׁתִילֵי תְרוּמָה, ירקות צעירים שגדלו מזרע של תרומה, שעקרם מן הקרקע, שֶׁנִּטְמְאוּ במגע שרץ או אדם טמא, ונאסרו באכילה, אם שְׁתָלָן בקרקע – טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא, כדין דבר המחובר לקרקע.

וַאֲסוּרִין מִלֶּאֱכוֹל עַד שֶׁיָּגוֹם אֶת הָאוֹכֶל.

ואולם אֲסוּרִין אותם שתילים מִלֶּאֱכוֹל אותם, כדין גידולי תרומה, עַד שֶׁיָּגוֹם אֶת הָאוֹכֶל, שיחתוך את כל מה שראוי לאכילה, ורק מה שיחזור ויצמח מותר באכילה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּגוֹם וְיִשְׁנֶה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צריך להמתין עַד שֶׁיָּגוֹם את העלים שהיו מתחילה, וְיִשְׁנֶה, שלאחר שיחזור ויצמיח עלים יחזור ויגום גם אותם, ורק מה שגדל בפעם השלישית מותר. והלכה כר' יהודה.