הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלֵיךְ אוֹ: גֵּרְשֵׁךְ;

הָאִשָּׁה, בת ישראל נשואה לכהן, שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, כלומר, רגילה באכילת תרומה, כדין אשת כהן, בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלֵיךְ, אוֹ: גֵּרְשֵׁךְ בעלך, ונמצא שאכלה תרומה באיסור;

וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: מֵת רַבְּךָ, אוֹ: מְכָרְךָ לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ: נְתָנְךָ בְּמַתָּנָה, אוֹ: עֲשָׂאֲךָ בֶּן חוֹרִין;

וְכֵן הָעֶבֶד של כהן שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: מֵת רַבְּךָ (אדונך), והיורש אינו כהן, אלא כגון בן בתו שנישאה לישראל, אוֹ: מְכָרְךָ רבך לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ: נְתָנְךָ בְּמַתָּנָה לישראל, אוֹ: עֲשָׂאֲךָ בֶּן חוֹרִין, ששחרר אותך, ואינך רשאי לאכול בתרומה;

וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה –

וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה שנישאה לכהן, והוא חלל, הפסול מן הכהונה –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב בכל אלה לתת קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ לכהן, כדין מי שאכל תרומה בשוגג. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. והלכה כר' יהושע.

הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה –

הָיָה כהן עוֹמֵד וּמַקְרִיב קרבנות עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה, ופסול מן הכהונה –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, פְּסוּלִים. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ פְּסוּלִים, כדין קרבן שהקריב אדם הפסול לעבודה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר את כל מה שעשה מתחילה.

נוֹדַע שֶׁהוּא בַּעַל מוּם – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה.

אבל אם נוֹדַע שֶׁהוּא בַּעַל מוּם – במקרה כזה גם ר׳ יהושע מודה שעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. והלכה כר' יהושע.

וְכוּלָּם, שֶׁהָיְתָה תְּרוּמָה בְּתוֹךְ פִּיהֶם –

וְכוּלָּם, שֶׁהָיְתָה תְּרוּמָה בְּתוֹךְ פִּיהֶם, בשעה שהודיעו להם שהם אסורים באכילת תרומה –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִבְלְעוּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִפְלוֹטוּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִבְלְעוּ את מה שיש בפיהם, כיוון שהתחילו לאכול בהיתר, ואינם צריכים לפלוט את התרומה מפיהם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִפְלוֹטוּ. והלכה כר' יהושע.

אָמְרוּ לוֹ: נִטְמֵאתָ, וְנִטְמֵאת תְּרוּמָה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִבְלַע. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִפְלוֹט.

כיוצא בזה, אָמְרוּ לוֹ לכהן כשר, בשעה שהייתה תרומה בתוך פיו: נִטְמֵאתָ עכשיו, ואסור לכהן טמא לאכול תרומה, או אמרו לו: נִטְמֵאת (נטמאה) התְּרוּמָה שבפיך, ותרומה טמאה אסורה באכילה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִבְלַע את מה שנמצא בפיו. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִפְלוֹט. והלכה כר' יהושע.

“טָמֵא הָיִיתָ, וּטְמֵאָה הָיְתָה תְּרוּמָה"; אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו – הֲרֵי זֶה יִפְלוֹט.

וכל זה אם נטמא הכהן, או נטמאה התרומה, בשעה שהייתה בפיו, לאחר שכבר התחיל לאכול את התרומה בהיתר. אבל אם אמרו לו: טָמֵא הָיִיתָ לפני שהתחלת לאכול את התרומה, או: טְמֵאָה הָיְתָה תְּרוּמָה; אוֹ נוֹדַע שֶׁמה שהכניס לפיו אינו תרומה, אלא הוּא טֶבֶל, או מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, או מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, שהם אסורים באכילה; אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם של פִּשְׁפֵּשׁ לְתוֹךְ (בתוך) פִּיו, בשעה שהיה אוכל תרומה – הֲרֵי זֶה יִפְלוֹט את התרומה שבפיו, אפילו לדעת ר' אליעזר.

הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל, וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר –

הָיָה אדם אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל ענבים כשהיה בגינה, לפני שהתחייבו בתרומות ומעשרות, ובתוך כדי אכילה נִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר, והחצר קובעת את הפירות שנכנסו לתוכה בחיוב מעשרות –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִגְמוֹר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִגְמוֹר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כיוון שהתחיל לאכול מן האשכול בהיתר – יִגְמוֹר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִגְמוֹר עד שיעשר. והלכה כר' יהושע.

חָשֵׁיכָה לֵילֵי שַׁבָּת –

ובמקרה דומה, כשהיה אוכל מן האשכול בגינה, ובתוך כך חָשֵׁיכָה לֵילֵי שַׁבָּת, ונכנסה השבת. וכניסת שבת גם היא קובעת חיוב תרומות ומעשרות על הפירות –

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִגְמוֹר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִגְמוֹר.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִגְמוֹר את מה שאכל. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִגְמוֹר עד שיעשר. והלכה כר' יהושע.

יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה – יִשָּׁפֵךְ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל חוּלִּין.

יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה, שהכלי שהיין נמצא בו אינו מכוסה – יִשָּׁפֵךְ, ואסור להשתמש בו, שמא שתה ממנו נחש, או בעל חיים ארסי אחר, והטיל בו ארס. ודין זה נאמר ביין תרומה, למרות שיש איסור לאבד תרומה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אם היה זה יין שֶׁל חוּלִּין שנתגלה.

שְׁלשָׁה מַשְׁקִין אֲסוּרִים מִשּׁוּם גִּלּוּי: הַמַּיִם, וְהַיַּיִן, וְהֶחָלָב. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין מוּתָּרִין.

שְׁלשָׁה מַשְׁקִין אֲסוּרִים מִשּׁוּם חשש של גִּלּוּי, שמא שתה מהם הנחש, והטיל בהם ארס: הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין מוּתָּרִין, שאין אנו חוששים שנחש שתה מהם.

כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין? כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה.

כַּמָּה זמן יִשְׁהוּ המשקים כשהם גלויים וְיִהְיוּ אֲסוּרִין? כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ, כלומר, הנחש, מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה.

שִׁיעוּר הַמַּיִם הַמְגוּלִּין – כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶם הַמָּרָה.

שִׁיעוּר הַמַּיִם הַמְגוּלִּין, מה היא כמות המים, שאסרו חכמים להשתמש בהם אם היו מגולים? כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶם הַמָּרָה, שאם היו מרובים כל כך עד שארס הנחש אובד בהם ואינו מזיק – אין צריך לחשוש.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּכֵּלִים – כָּל שֶׁהֵן, וּבַקַּרְקָעוֹת – אַרְבָּעִים סְאָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אם היו המים מצויים בַּכֵּלִים הריהם אסורים כָּל שֶׁהֵן, בכל כמות שהיא, ואפילו גדולה ביותר. אבל אם היו בַקַּרְקָעוֹת – אם יש בהם עד אַרְבָּעִים סְאָה (כ–332 ליטר) יש לחשוש בהם משום גילוי, ולא יותר. ואין הלכה כר' יוסי.

נִקּוּרֵי תְאֵנִים וַעֲנָבִים וְקִשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִין וְהָאֲבַטִּיחִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת, אֲפִילּוּ הֵם כִּכָּר, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אֶחָד תָּלוּשׁ וְאֶחָד מְחוּבָּר, כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לֵיחָה – אָסוּר.

נִקּוּרֵי תְאֵנִים (תאנים שיש בהם סימני נקירה) וכן ניקורי עֲנָבִים וְקִשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִין וְהָאֲבַטִּיחִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת, אֲפִילּוּ הֵם הפירות גדולים ככִּכָּר; אֶחָד פרי או ירק גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אֶחָד תָּלוּשׁ מן העץ או מן הקרקע, וְאֶחָד מְחוּבָּר; כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בפרי לֵיחָה, לחלוחית, ונמצא בו ניקור – אָסוּר, מפני שהיא גורמת לארס להתפשט בכל הפרי.

וּנְשׁוּכַת הַנָּחָשׁ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.

וּנְשׁוּכַת הַנָּחָשׁ, בהמה שנשך אותה נחש, הרי היא אֲסוּרָה באכילה מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.

הַמְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן אֲסוּרָה מִשּׁוּם גִּלּוּי.

הַמְשַׁמֶּרֶת (מסננת השמרים) שֶׁל יַיִן, ששופכים לתוכה את היין, ומשם הוא יורד לכלי כשהוא מסונן – אֲסוּרָה מִשּׁוּם גִּלּוּי, שאם הניחו אותה מגולה, אסור לשתות את היין, שמא ירד הארס עם היין לחבית.

רַבִּי נְחֶמְיָה מַתִּיר.

ורַבִּי נְחֶמְיָה מַתִּיר, שאינו חושש לכך, ולדעתו הארס אינו עובר דרך המשמרת. ואין הלכה כר' נחמיה.

חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טוּמְאָה –

חָבִית שֶׁל יין תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טוּמְאָה, שאינו יודע אם נטמאה או לא –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מוּנַּחַת בִּמְקוֹם תּוּרְפָּה – יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמּוּצְנָע. וְאִם הָיְתָה מְגוּלָּה – יְכַסֶּנָּה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עדיין יש מצווה לשמור עליה שלא תיפסד ושלא תיטמא, ולכן אִם הָיְתָה החבית מוּנַּחַת בִּמְקוֹם תּוּרְפָּה, במקום שהיא עלולה להיטמא – יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמּוּצְנָע, וְכן אִם הָיְתָה מְגוּלָּה – יְכַסֶּנָּה.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מוּנַּחַת בְּמָקוֹם מוּצְנָע – יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם תּוּרְפָּה. וְאִם הָיְתָה מְכוּסָּה – יְגַלֶּנָּה.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: תרומה שנולד בה ספק טומאה אין איסור לגרום לה טומאה. ולהפך, מוטב לגרום לכך שתיטמא, כדי שלא יבואו בה לידי טעות וייכשלו בשימוש לא ראוי. ולכן, אִם הָיְתָה מוּנַּחַת בְּמָקוֹם מוּצְנָע – יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם תּוּרְפָּה, וְאִם הָיְתָה מְכוּסָּה – יְגַלֶּנָּה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר, אלא ישאיר את החבית כמו שמצאה. והלכה כרבן גמליאל.

חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה –

חָבִית של יין תרומה טהור שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, המקום שבו דורכים את היין; וְהגת הַתַּחְתּוֹנָה, הבור שמיץ הענבים זורם אליו, טְמֵאָה, כלומר, היין שבתוכה טמא; ואם יגיע יין התרומה לשם ייאסר הכול בשתייה, כדין חולין שהתערבה בהם תרומה –

מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה – יַצִּיל.

מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְגם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִּיל מִמֶּנָּה מן החבית שנשברה, אפילו רְבִיעִית לוג יין בְּטָהֳרָה – יַצִּיל. ואינו רשאי לגעת ביין בידיים שאינן טהורות, או לאסוף אותו בכלים טמאים, על מנת להציל את יין החולין שבבור מהפסד.

וְאִם לָאו – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְּיָדָיו.

וְאִם לָאו, אם אינו יכול להציל אפילו רביעית בטהרה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מוטב שתֵּרֵד כל היין שבחבית וְתִטַּמֵּא מאליה בגת התחתונה, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה הוא בְּיָדָיו. ור' יהושע מתיר למנוע מן היין להגיע לגת התחתונה, גם אם יטמא אותו בכך, שהרי ממילא הוא עומד להיטמא. והלכה כר' יהושע.

וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה –

וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן תרומה שֶׁנִּשְׁפְּכָה על הקרקע, ואם לא יאספו אותה מיד תיבלע בקרקע,

מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה – יַצִּיל.

מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְגם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית מן השמן בְּטָהֳרָה – יַצִּיל. ואינו רשאי לגעת בשמן בידיים שאינן טהורות, או לאסוף אותו בכלים טמאים, על מנת שיוכל להשתמש בו.

וְאִם לָאו – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּרֵד וְתִבָּלֵעַ, וְאַל יְבַלְּעֶנָּה בְּיָדָיו.

וְאִם לָאו, אם אינו יכול להציל בטהרה אפילו רביעית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּרֵד וְתִבָּלֵעַ באדמה, וְאַל יְבַלְּעֶנָּה, יטמא אותה בְּיָדָיו. ואילו ר' יהושע מתיר לאסוף את השמן בידיים טמאות, כדי שלא יאבד. והלכה כר' יהושע.

וְעַל זוֹ וְעַל זוֹ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא זוֹ הִיא תְּרוּמָה שֶׁאֲנִי מוּזְהָר עָלֶיהָ מִלְּטַמְּאָהּ, אֶלָּא מִלְּאָכְלָהּ.

וְעַל זוֹ וְעַל זוֹ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: תרומה העומדת ממילא להיטמא או לאיבוד – לֹא זוֹ הִיא תְּרוּמָה שֶׁאֲנִי מוּזְהָר עָלֶיהָ מִלְּטַמְּאָהּ, התורה לא אסרה לטמא אותה, אֶלָּא הכהן מוזהר עליה רק מִלְּאָכְלָהּ לאחר שנטמאה.

וּבַל תְּטַמְּאָהּ כֵּיצַד? הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְּיָדוֹ, אָמַר לוֹ נָכְרִי: תֶּן אַחַת מֵהֶן וַאֲטַמְּאָהּ, וְאִם לֹא – הֲרֵי אֲנִי מְטַמֵּא אֶת כּוּלָּהּ!

וּבַל תְּטַמְּאָהּ, כֵּיצַד? מתי גם לדעת ר׳ יהושע אסור לטמא תרומה שסופה להיטמא ממילא? הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְּיָדוֹ, אָמַר לוֹ נָכְרִי: תֶּן לי אַחַת מֵהֶן וַאֲטַמְּאָהּ, וְאִם לֹא – הֲרֵי אֲנִי מְטַמֵּא אֶת כּוּלָּהּ, את כל התרומה שבידך!

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְטַמֵּא אֶת כּוּלָּהּ, וְאַל יִתֶּן לוֹ אַחַת מֵהֶן וִיטַמֵּא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְטַמֵּא הנכרי אֶת כּוּלָּהּ, וְאַל יִתֶּן לוֹ היהודי אַחַת מֵהֶן ובכך יטַמֵּא אותה על ידי מעשיו, שהוא נותן בידיו תרומה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יַנִּיחַ לְפָנָיו אַחַת מֵהֶן עַל הַסָּלַע.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אינו רשאי לתת לו בידיו, שלא יטמאנה בעצמו, אלא יַנִּיחַ לְפָנָיו אַחַת מֵהֶן עַל הַסָּלַע, והנכרי ייטול מאליו. והלכה כר' יהושע.

וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִם: תְּנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא, וְאִם לָאו הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כּוּלְּכֶם – יְטַמְּאוּ אֶת כּוּלָן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל.

וְכֵן חבורה של נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִם: תְּנוּ לנו אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא אותה, שנבעל אותה, וְאִם לָאו – הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כּוּלְּכֶם! יְטַמְּאוּ הגויים אֶת כּוּלָן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל מרצונם.