Terumot 3

חזור

תרומות

פרק ג

הַתּוֹרֵם קִישּׁוּת וְנִמְצֵאת מָרָה, אֲבַטִּיחַ וְנִמְצָא סָרוּחַ – תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם.

הַתּוֹרֵם קִישּׁוּת על שאר הקישואים שלו, וְנִמְצֵאת אותה קישות מָרָה, או שתרם אֲבַטִּיחַ על שאר האבטיחים וְנִמְצָא סָרוּחַ – הרי מה שנתן הוא תְּרוּמָה, ומכל מקום יַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם קישות או אבטיח הראויים לאכילה.

הַתּוֹרֵם חָבִית שֶׁל יַיִן וְנִמְצֵאת שֶׁל חוֹמֶץ,

הַתּוֹרֵם חָבִית שֶׁל יַיִן על שאר יינותיו וְנִמְצֵאת אותה חבית שֶׁל חוֹמֶץ, שהיין שבה החמיץ,

אִם יָדוּעַ שֶׁהָיְתָה שֶׁל חוֹמֶץ עַד שֶׁלֹּא תְּרָמָהּ – אֵינָהּ תְּרוּמָה.

אִם יָדוּעַ שֶׁהָיְתָה שֶׁל חוֹמֶץ עַד שֶׁלֹּא תְּרָמָהּ – אֵינָהּ תְּרוּמָה כלל, מפני שהיין והחומץ נחשבים כשני מינים, והתורם ממין על שאינו מינו אינה תרומה (לעיל פ"ב מ"ד).

אִם מִשֶּׁתְּרָמָהּ הֶחֱמִיצָה – הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה.

אִם רק מִשֶּׁתְּרָמָהּ, לאחר שעשה את החבית תרומה, הֶחֱמִיצָה – הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה.

אִם סָפֵק – תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם.

אִם סָפֵק מתי החמיצה החבית, לפני שעשאה תרומה או לאחר מכן – הרי זו תְּרוּמָה, אבל יַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם יין ראוי על יינותיו.

הָרִאשׁוֹנָה, אֵינָהּ מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ. וְכֵן הַשְּׁנִיָּה.

התרומה הָרִאשׁוֹנָה, שהיא ספק תרומה – אֵינָהּ מְדַמַּעַת (אוסרת את תערובתה) בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שאם נפלה לחולין, ואין בהם פי מאה מן התרומה – אינה אוסרת את כל התערובת באכילה לזר (שאינו כהן), כדין תרומה ודאית; וכן אם אכלו ממנה זרים בשוגג אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ, אין צריכים לתת לכהן את דמיה בתוספת חמישית, כדין תרומה ודאית. וְכֵן הַדין בתרומה השְּׁנִיָּה, שהרי גם היא תרומה מצד הספק.

נָפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹךְ הַחוּלִּין – אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן.

נָפְלָה אַחַת מֵהֶן, או התרומה הראשונה או השנייה, לְתוֹךְ הַחוּלִּין ואין מאה חולין כנגד התרומה – אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן, אינה אוסרת את התערובת לזרים, שמא אינה תרומה.

נָפְלָה שְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר – אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן.

וכן אם נָפְלָה התרומה השְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר, לחולין אחרים – גם כן אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן.

נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד – מְדַמְּעוֹת כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן.

ואולם אם נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד – מְדַמְּעוֹת, אוסרות את התערובת, רק אם אין בחולין פי מאה כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן, אבל אם יש בחולין פי מאה מן הקטנה שבהן – אין התערובת נאסרת. אלא רק צריך להרים מן התערובת כשיעור שתי התרומות ולתת לכהן.

הַשּׁוּתָּפִין שֶׁתָּרְמוּ זֶה אַחַר זֶה –

הַשּׁוּתָּפִין שֶׁתָּרְמוּ זֶה אַחַר זֶה על הפירות המשותפים, ולא ידע השני שהראשון כבר תרם –

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶם תְּרוּמָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶם תְּרוּמָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תְּרוּמַת הָרִאשׁוֹן תְּרוּמָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תְּרוּמַת הָרִאשׁוֹן היא תְּרוּמָה, אבל תרומת השני אינה תרומה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר – אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה; וִאִם לֹא תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר – תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר הראוי לתרומה – אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה כלל. וִאִם לֹא תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר – תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי גם היא תְּרוּמָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁלֹּא דִּבֵּר. אֲבָל הִרְשָׁה אֶת בֶּן בֵּיתוֹ, אוֹ אֶת עַבְדּוֹ, אוֹ אֶת שִׁפְחָתוֹ לִתְרוֹם – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שתרומה של אחד השותפים אינה מתקנת את כל הפירות? בְּשֶׁלֹּא דִּבֵּר, כשלא נתן השני רשות מפורשת לחברו ליטול תרומה. אֲבָל אם נתן לו רשות מפורשת; וכן אם הִרְשָׁה אֶת בֶּן בֵּיתוֹ, כגון בנו או בתו, אוֹ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת שִׁפְחָתוֹ, לִתְרוֹם בעבורו – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

בִּטֵּל; אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם בִּטֵּל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאִם מִשֶּׁתָּרַם בִּטֵּל – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

אם לאחר שנתן רשות לחברו, או לבן ביתו לתרום, בִּטֵּל את ההרשאה – כך הוא הדין: אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם בִּטֵּל, כלומר לפני שתרם השליח – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, שהרי עשה שלא ברשות. וְאִם מִשֶּׁתָּרַם, רק לאחר שהופרשה התרומה בִּטֵּל – תְּרוּמָתוֹ של חברו תְּרוּמָה.

הַפּוֹעֲלִים – אֵין לָהֶן רְשׁוּת לִתְרוֹם, חוּץ מִן הַדָּרוֹכוֹת, שֶׁהֵן מְטַמְּאִים אֶת הַגַּת מִיָּד.

הַפּוֹעֲלִים, העוסקים בפירותיו של בעל הבית, גם הם אֵין לָהֶן רְשׁוּת לִתְרוֹם משל בעל הבית ללא רשות מפורשת, חוּץ מִן הַדָּרוֹכוֹת, הפועלים הדורכים את הענבים בגת, בעבור עמי הארץ שלא היו מקפידים על טהרה; שיש לאותם פועלים רשות לתרום מן היין מיד לאחר הדריכה, מפני שֶׁהֵן, עמי הארץ, מְטַמְּאִים אֶת הַיין שבגַּת מִיָּד, והרי צריך להפריש את התרומה בטהרה.

הָאוֹמֵר: “תְּרוּמַת הַכְּרִי זֶה בְּתוֹכוֹ, וּמַעַשְׂרוֹתָיו בְּתוֹכוֹ, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹכוֹ" –

הָאוֹמֵר: "תְּרוּמַת הַכְּרִי (ערמת התבואה) הזֶה בְּתוֹכוֹ", ולא הגדיר היכן בדיוק התרומה; וכן לעניין מעשרות, אם אמר: "מַעַשְׂרוֹתָיו בְּתוֹכוֹ"; או אם היה לפניו מעשר ראשון, ואמר: "תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹכוֹ" –

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָרָא שֵׁם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָרָא שֵׁם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיֹּאמַר בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אינה תרומה עַד שֶׁיֹּאמַר: “תרומת הכרי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ", שיקבע לה מקום מסוים.

רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: הָאוֹמֵר "תְּרוּמַת הַכְּרִי מִמֶּנּוּ עָלָיו" – קָרָא שֵׁם.

רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: הָאוֹמֵר "תְּרוּמַת הַכְּרִי מִמֶּנּוּ עָלָיו", אפילו לא אמר “בתוכו״, שיש בו הגדרה כלשהי של מקום – הרי זה קָרָא שֵׁם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָאוֹמֵר "עִשּׂוּר מַעֲשֵׂר זֶה עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו" – קָרָא שֵׁם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר בדומה לכך: הָאוֹמֵר על מעשר ראשון שהפריש: "עִשּׂוּר (עשירית) ממַעֲשֵׂר זֶה עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו", אף על פי שלא אמר “בתוכו״ – קָרָא שֵׁם.

הַמַּקְדִים תְּרוּמָה לַבִּכּוּרִים, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַתְּרוּמָה, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.

הַמַּקְדִים תְּרוּמָה לַבִּכּוּרִים, שהרים תרומה מפירותיו לפני שהפריש מהם ביכורים; וכן אם הקדים הפרשת מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן הניתן ללוי, לַתְּרוּמָה; או הפריש מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שצריך לעלות ולאכלו בירושלים, קודם למעשר רִאשׁוֹן; אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּמצוות לֹא תַעֲשֶׂה – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.

שֶׁנֶּאֱמַר: "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר".

ומהו אותו “לא תעשה״? שֶׁנֶּאֱמַר: "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כב,כח), "מלאתך" – אלו הביכורים, הבאים מן הפירות שנתמלאו ובשלו, ו"דמעך" – זו תרומה ומעשרות, הבאים מן היין והשמן, ה'דמעות' של הפירות, לומר שאין לאחר את מה שצריך להקדים.

וּמִנַּיִן שֶׁיִּקְדְּמוּ הַבִּכּוּרִים לַתְּרוּמָה? זֶה קָרוּי "תְּרוּמָה" וְ"רֵאשִׁית", וְזֶה קָרוּי "תְּרוּמָה" וְ"רֵאשִׁית"!

וּמִנַּיִן שֶׁיִּקְדְּמוּ הַבִּכּוּרִים לַתְּרוּמָה? והרי זֶה הביכורים קָרוּי גם תְּרוּמָה (כאמור “וּתְרוּמַת יָדֶךָ״ דברים יב,יז ופירשוהו כמכוון לביכורים), וְגם רֵאשִׁית (“רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ״ שמות כג,יט); וְזֶה התרומה קָרוּי תְּרוּמָה (“תְרוּמַת גֹּרֶן״ במדבר טו,כ) וְרֵאשִׁית (“רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״. דברים יח,ד)!

אֶלָּא, יִקְדְּמוּ בִּכּוּרִים לַכֹּל – שֶׁהֵן בִּכּוּרִים לַכֹּל, וּתְרוּמָה לָרִאשׁוֹן – שֶׁהִיא רֵאשִׁית, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי – שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֵאשִׁית.

אֶלָּא יִקְדְּמוּ בִּכּוּרִים לַכֹּל, שֶׁהֵן בִּכּוּרִים לַכֹּל, שלשון ביכורים משמעה דבר שהוא ראשון לכל דבר. וּתְרוּמָה קודמת למעשר רִאשׁוֹן, מפני שֶׁהִיא, התרומה, קרויה "רֵאשִׁית". וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן קודם למעשר שֵּׁנִי, מפני שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֵאשִׁית, שצריך לתת ממנו תרומה לכהן (תרומת מעשר), ותרומה נקראת "ראשית".

הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּרוּמָה, וְאָמַר מַעֲשֵׂר; מַעֲשֵׂר, וְאָמַר תְּרוּמָה;

הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר: "הרי זו תְּרוּמָה", ובטעות אָמַר: "הרי זה מַעֲשֵׂר", או התכוון לומר "מַעֲשֵׂר" וְאָמַר "תְּרוּמָה";

עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים, שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה;

וכן בהקדשת קרבנות, אם התכוון לומר "הרי עלי קרבן עוֹלָה" וְאָמַר: "שְׁלָמִים", או אם התכוון לומר "שְׁלָמִים" וְאָמַר: "עוֹלָה".

שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה, וְאָמַר לָזֶה; שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה, וְאָמַר לָזֶה –

או בדיני נדרים, אם נדר: "הריני נודר שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה" וְאָמַר בטעות "לָזֶה" (לבית אחר), או: "שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לאדם זֶה", כלומר, מאדם זה, וְאָמַר "לָזֶה" בטעות –

לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין.

לֹא אָמַר כְּלוּם, שכל דבר שאדם מוציא בפיו, בין בהקדשת תרומה ומעשר, בין בנדר להקדש, ובין בנדרים של איסור, אינו חל עַד שֶׁיִּהְיוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, שיאמר בפיו מה שהוא מתכוון בלבו.

הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, וּמַעַשְׂרוֹתֵיהֶן מַעֲשֵׂר, וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ.

הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי (מן השומרונים) – תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, אם הם תורמים משלהם תרומה הרי זו נחשבת לתרומה, וּמַעַשְׂרוֹתֵיהֶן אם הם מפרישים מעשר – הרי זה מַעֲשֵׂר, וְהֶקְדֵּשָׁן שמקדישים למקדש – גם הוא הֶקְדֵּשׁ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לַנָּכְרִי כֶּרֶם רְבָעִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לַנָּכְרִי דין כֶּרֶם רְבָעִי, שלאחר שלוש שנות ערלה, שהפירות אסורים, צריך להעלות את פירות השנה הרביעית לירושלים כדין מעשר שני. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ.

תְּרוּמַת הַנָּכְרִי, מְדַמַּעַת, וְחַיָּיבִים עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

תְּרוּמַת הַנָּכְרִי מְדַמַּעַת, שאם נפלה לחולין, ואין בהם פי מאה מן התרומה – אסורה כל התערובת באכילה לזר (שאינו כהן), וזרים האוכלים ממנה בשוגג, וצריכים לשלם לכהן תמורתה, חַיָּיבִים להוסיף עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ, כדין תרומה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר את תרומת הנכרי מן החומש, שהוא סבור שמן התורה אין תרומתו תרומה.