חזור
תרומות
פרק יאאֵין נוֹתְנִים דְּבֵילָה וּגְרוֹגְרוֹת לְתוֹךְ הַמּוּרְיָיס, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְאַבְּדָן; אֲבָל נוֹתְנִין אֶת הַיַּיִן לַמּוּרְיָיס.
אֵין נוֹתְנִים דְּבֵילָה (גוש של תאנים דרוסות) או גְרוֹגְרוֹת (תאנים מיובשות) של תרומה לְתוֹךְ הַמּוּרְיָיס, מאכל עשוי מציר דגים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְאַבְּדָן, שלאחר זמן הוא סוחט אותן לתוך המורייס ומשליכן. אֲבָל נוֹתְנִין אֶת הַיַּיִן לַמּוּרְיָיס, כדי לשפר את טעמו, כי היין עצמו משמש לאכילה.
וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן, אֲבָל עוֹשִׂים אֶת הַיַּיִן יֵינוּמְלִים.
וְאֵין מְפַטְּמִין (מבשמים) אֶת הַשֶּׁמֶן של תרומה, אין נותנים לתוכו עשבים ריחניים, מפני שהוא פוסל אותו מאכילה, שאינו ראוי אלא לסיכה. אֲבָל עוֹשִׂים אֶת הַיַּיִן יֵינוּמְלִים, מתבלים אותו בדבש ופלפלים, שאין זה איבוד של היין אלא השבחתו.
אֵין מְבַשְּׁלִים יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְעִיטוֹ. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ.
אֵין מְבַשְּׁלִים יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְעִיטוֹ, שהוא מתאדה על ידי הבישול. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ, שהוא נעשה יין מובחר יותר על ידי כך. ואין הלכה כר' יהודה.
דְּבַשׁ תְּמָרִים, וְיֵין תַּפּוּחִים, וְחוֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת, וּשְׁאָר כָּל מֵי פֵירוֹת שֶׁל תְּרוּמָה –
דְּבַשׁ תְּמָרִים, וְיֵין תַּפּוּחִים, וְחוֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת, חומץ שעושים מענבים שמאחרים להבשיל עד הסתיו, וּשְׁאָר כָּל מֵי פֵירוֹת (מיצים) שֶׁל תְּרוּמָה, חוץ מיין ושמן –
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב זר ששתה מהם בשוגג, לשלם לכהן קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, כדין האוכל תרומה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר אותם מדין זה, כיוון שלדעתו אין מפרישים מהם תרומה. והלכה כר' יהושע.
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה.
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא את המשקים הללו מִשּׁוּם מַשְׁקֶה, שיש להם דין משקה, שמקבל טומאה, ומכשיר אוכל לקבלת טומאה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא מָנוּ חֲכָמִים שִׁבְעָה מַשְׁקִים כְּמוֹנֵי פְטָמִים, אֶלָּא אָמְרוּ: שִׁבְעָה מַשְׁקִין טְמֵאִים, וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא מָנוּ חֲכָמִים (במסכת מכשירין פ״ו מ״ד) שִׁבְעָה מַשְׁקִים כְּמוֹנֵי פְטָמִים, כדרך שמונים בשמים, שלא בדיוק, אֶלָּא אָמְרוּ בדקדוק: שִׁבְעָה מַשְׁקִין טְמֵאִים, מים, טל, יין, שמן, דבש (דבורים), חלב ודם, וכיוון שהזכירו מספר מסוים, אם כן, שְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. והלכה כר' יהושע.
אֵין עוֹשִׂין תְּמָרִים דְּבַשׁ, וְלֹא תַּפּוּחִים יַיִן, וְלֹא סִתְוָנִיּוֹת חוֹמֶץ, וּשְׁאָר כָּל הַפֵּירוֹת אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָם מִבְּרִיָּיתָן, בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבָד.
אֵין עוֹשִׂין תְּמָרִים של תרומה דְּבַשׁ, וְלֹא עושים מן התַּפּוּחִים יַיִן, וְלֹא מן הסִתְוָנִיּוֹת חוֹמֶץ, וכן שְׁאָר כָּל הַפֵּירוֹת אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָם מִבְּרִיָּיתָן, מכפי שהם, בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא רק זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבָד, שבעיקרם מיועדים לעשיית שמן ויין, והתורה אמרה בפירוש שיש לתת לכהן תרומה מן התירוש והיצהר (יין ושמן) (במדבר יח,יב).
אֵין סוֹפְגִין אַרְבָּעִים מִשּׁוּם עָרְלָה, אֶלָּא עַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים.
אֵין סוֹפְגִין אַרְבָּעִים כלומר, אין לוקים מלקות מן התורה, מִשּׁוּם איסור אכילת עָרְלָה, אֶלָּא עַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים, כלומר, על שתיית שמן או יין, ולא על משקים אחרים שהוציאו מפירות ערלה.
וְאֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מַשְׁקִין, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים.
וְאֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מן המַשְׁקִין של פירות, אֶלָּא רק מן הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים.
וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים.
וְכן אֵינוֹ מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים, כפי ששנינו במשנה הקודמת.
וְאֵין מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים.
וְאֵין מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים, שרק מהם מנסכים על המזבח, וכן היו משתמשים בשמן לעשיית המנחות.
עוּקְצֵי תְאֵנִים, וּגְרוֹגְרוֹת, וְהַכְּלִיסִים, וְהֶחָרוּבִין, שֶׁל תְּרוּמָה – אֲסוּרִים לַזָּרִים.
עוּקְצֵי תְאֵנִים כלומר, החלק שבו מחוברות התאנים לעץ, ועוקצי גְרוֹגְרוֹת (תאנים מיובשות), וְכן עוקצי הַכְּלִיסִים מין פרי, וְעוקצי הֶחָרוּבִין, שֶׁל תְּרוּמָה – כל אלה אֲסוּרִים לַזָּרִים, באכילה או בכל שימוש אחר, אף על פי שאינם הפרי עצמו.
גַּרְעִינֵי תְרוּמָה; בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן – אֲסוּרוֹת, וְאִם הִשְׁלִיכָן – מוּתָּרוֹת.
גַּרְעִינֵי פרי של תְרוּמָה, שהם ראויים לאכילה, בִּזְמַן שֶׁהוּא הכהן מְכַנְּסָן (אוסף אותם) – הרי הן אֲסוּרוֹת לזרים, וְאִם הִשְׁלִיכָן – מוּתָּרוֹת.
וְכֵן עַצְמוֹת הַקֳּדָשִׁים; בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן – אֲסוּרִין, וְאִם הִשְׁלִיכָן – מוּתָּרִין.
וְכֵן עַצְמוֹת הַקֳּדָשִׁים (הקרבנות) הראויות לאכילה, כגון עצמות רכות, בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן – אֲסוּרִין באכילה, אם נותרו לאחר זמנם, וְאִם הִשְׁלִיכָן – מוּתָּרִין.
הַמּוּרְסָן מוּתָּר.
הַמּוּרְסָן, שהם הסובין (חלקי קליפה) הגסים יותר של גרעיני התבואה – מוּתָּר לזרים, שאינו מיועד לאכילה.
סוּבִּין, שֶׁל חֲדָשׁוֹת – אֲסוּרוֹת, וְשֶׁל יְשָׁנוֹת – מוּתָּרוֹת.
סוּבִּין, חלקי קליפה עדינים, שמופרדים מן הקמח בשלב הטחינה, אם היו שֶׁל חיטים חֲדָשׁוֹת – אֲסוּרוֹת, מפני שמשתמשים בהן לאכילה; אבל סובין שֶׁל חיטים יְשָׁנוֹת – מוּתָּרוֹת, משום שנוהגים להשליך אותן.
וְנוֹהֵג בַּתְּרוּמָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחוּלִּין.
ובכלל, נוֹהֵג כל אדם בַּתְּרוּמָה, בניפוי הקמח מן הסובין, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחוּלִּין, שמותר לו להשליך מה שהוא נוהג להשליך בחולין, ומה שנוהג להשתמש בו לאכילה קדוש כתרומה.
הַמְּסַלֵּת קַב אוֹ קַבַּיִם לִסְאָה – לֹא יְאַבֵּד אֶת הַשְּׁאָר, אֶלָּא יַנִּיחֶנּוּ בְּמָקוֹם הַמּוּצְנָע.
אבל הַמְּסַלֵּת, המוציא סולת מן הקמח, קַב אוֹ קַבַּיִם סולת לכל סְאָה קמח (שישה קבים) – לֹא יְאַבֵּד אֶת הַשְּׁאָר, את שאר הקמח, שעדיין הוא ראוי לאכילה, על אף שאינו מתכוון להשתמש בו; אֶלָּא יַנִּיחֶנּוּ בְּמָקוֹם הַמּוּצְנָע, שאסור לו לאבד את התרומה.
מְגוּרָה שֶׁפִּנָּה מִמֶּנָּה חִטֵּי תְרוּמָה – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְלַקֵּט אַחַת אַחַת. אֶלָּא מְכַבֵּד כְּדַרְכּוֹ, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חוּלִּין.
מְגוּרָה (מחסן) שֶׁפִּנָּה מִמֶּנָּה חִטֵּי תְרוּמָה – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב על הקרקע וּמְלַקֵּט אַחַת אַחַת, שלא להשאיר שם אפילו גרגר אחד של תרומה, אֶלָּא מְכַבֵּד (מטאטא) כְּדַרְכּוֹ, כדרך שהוא עושה תמיד כשהוא מפנה תבואה ישנה מן המגורה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חוּלִּין, ואינו חושש לגרגרי תרומה שמעורבים בהם.
וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְטַפֵּחַ, אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחוּלִּין.
וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן תרומה שֶׁנִּשְׁפְּכָה – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְטַפֵּחַ בידו על הקרקע כדי שהשמן יידבק בה, ולא תישאר לחלוחית, אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחוּלִּין, כפי שהיה עושה בכל חבית שמן שנשפכה, ומה שנותר נחשב כאבוד, ואינו צריך לדאוג לו.
הַמְעָרֶה מִכַּד לְכַד וְנוֹטֵף שָׁלשׁ טִפִּים – נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חוּלִּין. הִרְכִּינָהּ וּמִיצָּהּ – הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה.
הַמְעָרֶה (שופך) שמן של תרומה מִכַּד לְכַד וְאחרי שגמר נוֹטֵף עוד שָׁלשׁ טִפִּים ממה שנשאר – נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חוּלִּין, ואינו צריך לחשוש למעט השמן שנותר בכד. אבל אם לפני שנתן לתוכה חולין הִרְכִּינָהּ היטה את הכד על צדה, וכך מִיצָּהּ, אסף יחד את השמן שנותר בה – הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה.
וְכַמָּה תְּהֵא בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וְיוֹלִיכֶנָּה לַכֹּהֵן? אֶחָד מִשְּׁמֹנֶה לַשְּׁמִינִית.
וְכַמָּה תְּהֵא בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל שמן דְּמַאי, שמן שספק הפרישו ממנו מעשרות, שצריך לתת ממנו כמות קטנה (אחד ממאה) לכהן, מה היא הכמות המינימאלית שיוֹלִיכֶנָּה לַכֹּהֵן? אם יש בו אֶחָד מִשְּׁמֹנֶה לַשְּׁמִינִית (1/64) של הלוג, כ-5 מ"ל, אבל בפחות מזה – רשאי לשרוף את השמן.
כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, מַאֲכִילִין אוֹתָם לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלַתַּרְנְגוֹלִים.
כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, שהם מיני צמחים שעשויים בעיקר למאכל בהמה, אבל גם בני אדם יכולים לאכול אותם – מַאֲכִילִין אוֹתָם גם לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלַתַּרְנְגוֹלִים.
יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִכֹּהֵן – מַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה; וְכֹהֵן שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלָיו – לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה.
יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִכֹּהֵן שתעבוד עבורו, ומזונותיה מוטלים על המשכיר – מַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, שהרי היא בהמתו של כהן. וְכֹהֵן שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שעשה אתו תנאי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ של הפרה עָלָיו, על הכהן, ולא על המשכיר, בכל זאת לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, מפני שאינה של הכהן.
יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹּהֵן – לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה; וְכֹהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל – מַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה.
יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹּהֵן, שקיבל פרה בשומה, על מנת לפטם אותה, וכשימכרו אותה יתחלקו ברווחים – לֹא יַאֲכִילֶנָּה הישראל כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, משום שהיא נחשבת כשלו. ולהפך, כֹהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, כיוון שהיא נחשבת כשלו – מַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה.
מַדְלִיקִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת, וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִין, וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִין, בִּרְשׁוּת כֹּהֵן.
מַדְלִיקִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה, שמן של תרומה שנטמא, ומיועד לשרפה – מותר להדליק אותו לא רק בבית הכהן, אלא גם כדי להאיר בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת, וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וכן בַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִין, שזה דבר שהוא לצורך הרבים. וכן מדליקים בשמן תרומה עַל גַּבֵּי הַחוֹלִין, שזקוקים לאור, בִּרְשׁוּת כֹּהֵן, אם הוא נמצא שם.
בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן, וְהִיא לְמוּדָה אֵצֶל אָבִיהָ – אָבִיהָ מַדְלִיק בִּרְשׁוּתָהּ.
בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן, וְהִיא לְמוּדָה, כלומר, רגילה ללכת אֵצֶל אָבִיהָ – אָבִיהָ מַדְלִיק בִּרְשׁוּתָהּ של בתו שמן שרפה, כיוון שעכשיו היא כהנת, ויש לה זכות ליהנות מן השמן.
מַדְלִיקִין בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה, אֲבָל לֹא בְּבֵית הָאֵבֶל, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
מַדְלִיקִין בשמן שרפה בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה, במקום החתונה, שכהנים נמצאים שם, ואין חוששים שאנשים ייטלו מן השמן לצרכים אחרים, או כדי להאיר במקום אחר; מפני שאנשים חוששים ללכלך את בגדיהם הנאים בשמן שבנר, אֲבָל לֹא מדליקים בְּבֵית הָאֵבֶל, ששם האנשים אינם מקפידים על לבושם, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּבֵית הָאֵבֶל, אֲבָל לֹא בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה.
וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: להפך, מדליקים שמן שרפה בְּבֵית הָאֵבֶל, שכולם יושבים בשקט, אֲבָל לֹא בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה, כיוון שמסתובבים ומרקדים בו, ויש חשש שישתמשו בו שלא כראוי.
רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר כָּאן וְכָאן.
רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר להשתמש בשמן תרומה כָּאן וְכָאן, בבית האבל ובבית המשתה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר כָּאן וְכָאן.
ואילו רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר כָּאן וְכָאן. והלכה כר' שמעון.