בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ בְּתוֹךְ עֲדָשִׁים; אִם שָׁלֵם – מוּתָּר, וְאִם חִתְּכוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם.

בָּצָל של תרומה שֶׁנְּתָנוֹ בְּתוֹךְ עֲדָשִׁים מבושלים, אִם היה הבצל שָׁלֵם – מוּתָּר התבשיל לזרים, כיוון שבצל שלם שניתן בעדשים אינו פולט את טעמו בהם. וְאִם חִתְּכוֹ את הבצל, לפני שנתנו בעדשים – הרי זה אוסר את התבשיל לזרים בְּנוֹתֵן טַעַם, אם נתן טעם בעדשים.

וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחוּתָּךְ – בְּנוֹתֵן טַעַם.

וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, כלומר, כל תבשיל אחר, שאינו של עדשים, בֵּין שנתן לתוכו בצל שָׁלֵם של תרומה, בֵּין שנתן לתוכו בצל מְחוּתָּךְ – דינו בְּנוֹתֵן טַעַם, שאם הבצל נותן בו טעם הריהו אסור.

רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּצַּחֲנָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לִיטּוֹל אֶת הַזּוּהֲמָא.

רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּצַּחֲנָה, תערובת דגים קטנים שנתן לתוכה בצל של תרומה, מפני שֶׁאֵינוֹ נותנו לתוכה אֶלָּא כדי לִיטּוֹל (לספוג) אֶת הַזּוּהֲמָא, את הריח הרע, ולא כדי לתת בה טעם. ואין הלכה כר' יהודה.

תַּפּוּחַ שֶׁרִסְּקוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִיסָּה, וְחִמְּצָהּ – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.

תַּפּוּחַ של תרומה שֶׁרִסְּקוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִיסָּה של חולין, כדי שתחמיץ ותתפח, וְחִמְּצָהּ, גרם לה שתחמיץ – הֲרֵי העיסה זוֹ אֲסוּרָה לזרים, כיוון שמכוחו של התפוח הוחמצה.

שְׂעוֹרִים שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ – מֵימָיו מוּתָּרִין.

אבל שְׂעוֹרִים של תרומה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ מימיו, מחמת השעורים שהחמיצו – מֵימָיו מוּתָּרִין, מפני שהשעורים פוגמות את המים, ונתינה של טעם לפגם אינה אוסרת.

הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה, וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה –

הָרוֹדֶה, מוציא מן התנור, פַּת חַמָּה של חולין, וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה –

רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר את הפת לזרים, מפני שלדעתו ריח היין שנספג בפת אוסר אותה, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, שלדעתו אין בזה ממשות של איסור.

רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּשֶׁל חִטִּים, וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת.

רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּפת שֶׁל חִטִּים, וְאוֹסֵר בְּפת שֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת, ויש בהן ממשות של יין.

תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בְּכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה, וְאָפָה בּוֹ – הַפַּת מוּתֶּרֶת, שֶׁאֵין טַעַם כַּמּוֹן, אֶלָּא רֵיחַ כַּמּוֹן.

תַּנּוּר אפייה, שמסיקים אותו בעצים מתוכו, שֶׁהִסִּיקוֹ בְּכַמּוֹן (צמח תבלין) שֶׁל תְּרוּמָה, וְאָפָה בּוֹ את הפת – הַפַּת מוּתֶּרֶת, מפני שֶׁאֵין בפת טַעַם כַּמּוֹן, אֶלָּא רק רֵיחַ כַּמּוֹן, והריח אינו אוסר.

תִּלְתָּן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן,

שיח תִּלְתָּן (חִלבה) שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן חולין;

בַּתְּרוּמָה, בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – אִם יֵשׁ בַּזֶּרַע כְּדֵי לִיתֵּן טַעַם, אֲבָל לֹא בָּעֵץ.

אם מדובר בתלתן של תְּרוּמָה, או בְּתלתן של מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, צריך לנהוג ביין קדושה כדין תרומה או כדין מעשר שני, רק אִם יֵשׁ בַּזֶּרַע התלתן לבדו כְּדֵי לִיתֵּן טַעַם ביין אֲבָל לֹא מתחשבים בָּעֵץ (בגבעולים ובעלים) של התלתן, למרות שהוא נותן טעם ביין, מפני שאינו חייב בתרומה ובמעשרות, שהרי אינו מיועד למאכל אדם.

בַּשְּׁבִיעִית, וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, וְהֶקְדֵּשׁ – אִם יֵשׁ בַּזֶּרַע וּבָעֵץ כְּדֵי לִיתֵּן טַעַם.

אבל אם מדובר בתלתן של שְּׁבִיעִית, וּבְתלתן שנאסר משום כִלְאֵי הַכֶּרֶם, שצמח בכרם ונאסר בהנאה, וְכן בתלתן של הֶקְדֵּשׁ, שבכל אלו גם העץ אסור, הרי אפילו אִם יֵשׁ רק בַּזֶּרַע וּבָעֵץ גם יחד כְּדֵי לִיתֵּן טַעַם ביין – הרי הם אוסרים.

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם – יִדָּלְקוּ.

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי (חבילות) תִלְתָּן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, שנאסרו משום שגדלו בכרם, וצריך לשרפם – יִדָּלְקוּ, גם הזרעים וגם העץ, שהרי הכול נאסר.

הָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל – כּוֹתֵשׁ, וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זֶרַע יֶשׁ בָּהֶם; וּמַפְרִישׁ אֶת הַזֶּרַע, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אֶת הָעֵץ.

הָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל, שלא הופרשו מהם תרומה ומעשרות – כּוֹתֵשׁ את התלתן כדי להפריד את הזרע מן העץ, וּמְחַשֵּׁב (מעריך) כַּמָּה זֶרַע יֶשׁ בָּהֶם, כדי לאמוד כמה תרומה צריך להפריש; וּמַפְרִישׁ אֶת הַזֶּרַע, כלומר, מפריש תרומה מן הזרע, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אֶת הָעֵץ, שהרי כפי ששנינו במשנה הקודמת, העץ אינו חייב בתרומה.

אִם הִפְרִישׁ, לֹא יֹאמַר: אֶכְתּוֹשׁ וְאֶטּוֹל אֶת הָעֵץ וְאֶתֵּן אֶת הַזֶּרַע, אֶלָּא נוֹתֵן הָעֵץ עִם הַזֶּרַע.

ומכל מקום, אִם הִפְרִישׁ מן הכול, לפני שכתש – לֹא יֹאמַר: אֶכְתּוֹשׁ עכשיו, וְאֶטּוֹל אֶת הָעֵץ לעצמי, וְאֶתֵּן אֶת הַזֶּרַע לכהן. אֶלָּא כיוון שקרא שם תרומה על הכול – נוֹתֵן אותם יחד, את הָעֵץ עִם הַזֶּרַע.

זֵיתֵי חוּלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְרוּמָה;

זֵיתֵי חוּלִּין שֶׁכְּבָשָׁן במי מלח עִם זֵיתֵי תְרוּמָה, כך הוא דינם;

פְּצוּעֵי חוּלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חוּלִּין עִם שְׁלֵימֵי תְרוּמָה, אוֹ בְּמֵי תְרוּמָה – אָסוּר.

אם כבש פְּצוּעֵי חוּלִּין, זיתים מבוקעים של חולין, עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה; וכן אם כבש פְּצוּעֵי חוּלִּין עִם שְׁלֵימֵי (זיתים שלמים של) תְרוּמָה, אוֹ שכבש פצועי חולין בְּמֵי תְרוּמָה, במים שכבש בהם זיתים של תרומה, וכבר הוציא מהם את הזיתים – הרי זה אָסוּר, כי טעם התרומה נכנס בזיתים הפצועים.

אֲבָל שְׁלֵימֵי חוּלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה – מוּתָּר.

אֲבָל אם כבש שְׁלֵימֵי חוּלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה – מוּתָּר לאכול את זיתי החולין, מפני שזיתים שלמים אינם בולעים.

דָּג טָמֵא שֶׁכְּבָשׁוֹ עִם דָּג טָהוֹר;

דָּג טָמֵא, אסור באכילה, שֶׁכְּבָשׁוֹ במי מלח עִם דָּג טָהוֹר, שיש לו סנפיר וקשקשת (ויקרא יא,ט);

כָּל גָּרָב שֶׁהוּא מַחֲזִיק סָאתַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן חָמֵשׁ סְלָעִים בַּגָּלִיל דָּג טָמֵא – צִירוֹ אָסוּר.

כָּל גָּרָב (כלי חרס גדול) שֶׁהוּא מַחֲזִיק, מכיל סָאתַיִם (שתי סאים, כ-16.5 ליטר), אִם יֵשׁ בּוֹ מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן משקל חָמֵשׁ סְלָעִים בַּגָּלִיל, של דָּג טָמֵא, והשאר דג טהור, שהוא יחס של אחד ל-960 - צִירוֹ, הנוזל שבגרב, כולו אָסוּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְבִיעִית בְּסָאתַיִם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין הדג הטמא אוסר את הציר אלא אם יש רְבִיעִית הלוג (86 סמ״ק) דג טמא בְּגרב המכיל סָאתַיִם, שהוא חלק אחד מ-192.

וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.

וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רק אם יש בדג הטמא אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בגרב, כלומר, שלושה לוגים (מעט יותר מליטר) – הציר אסור. והלכה כר' יהודה.

חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים – לֹא פָּסְלוּ אֶת צִירָם.

חֲגָבִים טְמֵאִים, מן המינים האסורים באכילה, שֶׁנִּכְבְּשׁוּ במי מלח עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים – לֹא פָּסְלוּ הטמאים אֶת צִירָם של הטהורים, והציר שבכלי מותר.

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים, שֶׁהוּא טָהוֹר.

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק מפי השמועה עַל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁהוּא טָהוֹר, שאינו אסור כלל, שרק החגבים עצמם אסורים, ולא הציר היוצא מהם. והלכה כר' צדוק.

כָּל הַנִּכְבָּשִׁים זֶה עִם זֶה – מוּתָּרִים, אֶלָּא עִם הַחֲסִית.

כָּל הַנִּכְבָּשִׁים זֶה עִם זֶה, ירקות של חולין שנכבשו יחד עם ירקות של תרומה – מוּתָּרִים, שאין התרומה אוסרת את החולין, אֶלָּא אם כן נכבשו עִם הַחֲסִית, מינים כגון בצל ושום, שטעמם חריף.

חֲסִית שֶׁל חוּלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, יָרָק שֶׁל חוּלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה – אָסוּר.

ומפרטים: חֲסִית שֶׁל חוּלִּין שנכבשה עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, או יָרָק שֶׁל חוּלִּין שנכבש עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה – אָסוּר.

אֲבָל חֲסִית שֶׁל חוּלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה – מוּתָּר.

אֲבָל חֲסִית שֶׁל חוּלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה – מוּתָּר, שאין הירק נותן טעם בחסית.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַנִּשְׁלָקִים עִם הַתְּרָדִים – אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נוֹתְנִין אֶת הַטַּעַם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הדברים הַנִּשְׁלָקִים, כלומר, מתבשלים בישול מועט, עִם הַתְּרָדִים (סלק עלים) של תרומה, או של איסור אחר – אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם התרדים נוֹתְנִין אֶת הַטַּעַם במה שנשלק עמהם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּרוּב שֶׁל שִׁקְיָא עִם כְּרוּב שֶׁל בַּעַל – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹלֵעַ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּרוּב שֶׁל שִׁקְיָא, שגדל במקום יבש, שזקוק להשקיה, ששלק אותו עִם כְּרוּב שֶׁל בַּעַל, כרוב שגדל על מי גשמים, והוא של תרומה – אָסוּר הכרוב של שקיא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹלֵעַ, מפני שגדל במקום יבש.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַמִּתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה – מוּתָּרִים, אֶלָּא עִם הַבָּשָׂר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַמִּתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה – מוּתָּרִים, ואין נאסרים אֶלָּא דברים המתבשלים עִם הַבָּשָׂר, כגון עם בשר טרפה, מפני שהבשר נותן טעם.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הַכָּבֵד, שיש בה הרבה דם; אם הייתה של איסור, כגון של טרפה – אוֹסֶרֶת את הדברים האחרים שנתבשלו יחד עמה, וְאם הייתה מותרת, והתבשלה עם דבר אסור – אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹלֶטֶת את הדם שבתוכה החוצה, וְלכן אֵינָהּ בּוֹלַעַת מן החוץ.

בֵּיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּתַבְלִין אֲסוּרִין – אֲפִילּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹלֵעַ.

בֵּיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּתַבְלִין אֲסוּרִין, כגון תבלינים של תרומה – אֲפִילּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ, החלק הצהוב, הפנימי – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גם כן בּוֹלֵעַ מטעם התבלינים הללו.

מֵי שְׁלָקוֹת וּמֵי כְבָשִׁים שֶׁל תְּרוּמָה אֲסוּרִים לַזָּרִים.

מֵי שְׁלָקוֹת, מים ששלקו בהם ירקות תרומה, וּמֵי כְבָשִׁים, שכבשו בהם ירקות שֶׁל תְּרוּמָה – אֲסוּרִים לַזָּרִים, מפני שיש בהם טעם תרומה.