חזור
שביעית
פרק חכְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית:
כְּלָל גָּדוֹל אחר אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית:
כָּל הַמְיוּחָד לְמַאֲכַל אָדָם — אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לִבְהֵמָה.
כָּל צמח הַמְיוּחָד לְמַאֲכַל אָדָם — אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא (רטייה, חומר לחבישה) לְאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאין עושים אותו מלוגמא לִבְהֵמָה.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד לְמַאֲכַל אָדָם — עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אלא למאכל בהמה — עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא עושים אותו מלוגמא לִבְהֵמָה.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה; חִשֵּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה — נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי אָדָם וְחוּמְרֵי בְהֵמָה. חִשֵּׁב עָלָיו לְעֵצִים — הֲרֵי הוּא כְּעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוּרְנִית.
וְכָל צמח שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, אלא לפעמים משתמשים בו למאכל, ולפעמים להסקה, הרי אם כשליקט אותו חִשֵּׁב עָלָיו, התכוון להשתמש בו לְמַאֲכַל אָדָם וגם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה — נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מאכל אָדָם, שאסור לעשות ממנו מלוגמא, וְחוּמְרֵי מאכל בְהֵמָה, שאסור לעשות מהם תבשיל, מפני שמותר לנהוג בהם רק כדרך שנוהגים במאכל בהמה, ואין דרכה בכך. אם חִשֵּׁב עָלָיו לְעֵצִים, כגון לשם הסקה, ולא לאכילה כלל — הֲרֵי הוּא נידון כְּעֵצִים, שאין בהם קדושת שביעית. כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוּרְנִית שהם צמחי תבלין, שפעמים משמשים למאכל אדם ובהמה, ופעמים לעצים.
שְׁבִיעִית, נִיתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה.
שְׁבִיעִית, נִיתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה כגון יין מענבים, וגם לְסִיכָה, לסוך את גופו.
לֶאֱכוֹל — דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וְלָסוּךְ — דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ; לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחוֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן.
ומכל מקום, מותר לֶאֱכוֹל רק דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וְלָסוּךְ רק בדָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ, אבל אין משתמשים בדבר שלא כדרך שימושו הרגיל; ולכן לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחוֹמֶץ, שאין משתמשים בהם כרגיל לסיכה, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, כיוון שהוא עשוי לסיכה, בנוסף לשימושים שלו למאכל.
וְכֵן בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר.
ומוסיפים: וְכֵן הדין בַּתְּרוּמָה, וכן הדין בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שאין משתמשים בפירות אלה אלא בדרך הרגילה. ומכל מקום, בדבר אחד קַל מֵהֶם דין שְׁבִיעִית, שֶׁהיא נִתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר, שמותר להשתמש בשמן זיתים של שביעית כדי להדליק בו את הנר, ואין רשאים לעשות כן בשמן תרומה ובשמן מעשר שני.
אֵין מוֹכְרִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בְּמִדָּה, וְלֹא בְּמִשְׁקָל, וְלֹא בְּמִנְיָן, וְלֹא תְּאֵנִים בְּמִנְיָן, וְלֹא יָרָק בְּמִשְׁקָל.
אֵין מוֹכְרִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בְּמִדָּה, בכלי מדידה, וְלֹא בְּמִשְׁקָל, וְלֹא בְּמִנְיָן, וְלֹא מוכרים תְּאֵנִים בְּמִנְיָן, וְלֹא יָרָק בְּמִשְׁקָל.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף לֹא אֲגוּדּוֹת.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף לֹא עושים מן הירקות אֲגוּדּוֹת, שכך נוהגים למכור בכל השנים.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגוֹד בַּבַּיִת — אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגוֹד בַּבַּיִת, שאדם רגיל לאגוד אותו בבית כדי לאחסן אותו וכדומה — אוֹגְדִין אוֹתוֹ גם בַּשּׁוּק, כאשר מוכר אותם, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב. והלכה כדברי בית הלל.
הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל: "הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם" — שְׂכָרוֹ מוּתָּר; "לְקֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם" — שְׂכָרוֹ אָסוּר.
הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל בשביעית: "הֵא לָךְ אִסָּר (מטבע קטן) זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם" — שְׂכָרוֹ מוּתָּר, כלומר, האיסר אינו קדוש בקדושת שביעית, והפועל רשאי לעשות בו כל מה שירצה. אבל אם אמר לו: "הא לך איסר, לְקֹט לִי בּוֹ (בתמורתו) יָרָק הַיּוֹם" — שְׂכָרוֹ אָסוּר, כלומר, יש לאיסר דין של דמי שביעית, מפני שנתן לו את האיסר בתמורה לירק.
לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, "כְּשֶׁאֶלְקוֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ" — מוּתָּר.
לָקַח (קנה) מִן הַנַּחְתּוֹם (האופה) כִּכָּר לחם בְּשווי פוּנְדְּיוֹן (מטבע בשווי שני איסרים), ואמר לו באותה שעה: "כְּשֶׁאֶלְקוֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ" — מוּתָּר להביא לו ירקות של שביעית, שאין זו דרך סחורה.
לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם — לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית.
אבל אם לָקַח מִמֶּנּוּ כיכר סְתָם, כדרך הקונים, שמשלמים לאחר זמן — לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, לפי שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית.
אֵין נוֹתְנִים, לֹא לַבַּיָּיר, וְלֹא לַבַּלָּן, וְלֹא לַסַּפָּר, וְלֹא לַסַּפָּן.
אֵין נוֹתְנִים פירות שביעית (או דמיהם) כשכר, לֹא לַבַּיָּיר (חופר בורות המים) המספק מים לאנשי העיר לכל צורכיהם, כגון כביסה, וְלֹא לַבַּלָּן, שמטפל במרחץ, וְלֹא לַסַּפָּר, וְלֹא לַסַּפָּן, המשיט ספינה, מפני שזו עשיית סחורה בפירות שביעית.
אֲבָל נוֹתֵן הוּא לַבַּיָּיר לִשְׁתּוֹת.
אֲבָל נוֹתֵן הוּא לַבַּיָּיר מפירות שביעית או דמיהם, כשהלה נותן לו מים לִשְׁתּוֹת, שהרי פירות שביעית ניתנו ליהנות מהם באכילה ושתייה.
וּלְכוּלָּן הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם.
וּלְכוּלָּן, לכל אלה שנמנו לעיל, ובעלי מלאכה אחרים, הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם, שלא בתור שכר, אף על פי שדבר זה יגרום שלא יתבעו ממנו את שכרם.
תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בַּמּוּקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחֻרְבָּה.
תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן, אין חותכים ושוטחים אותן לייבוש בַּמּוּקְצֶה, שהוא המקום המיוחד לכך, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחֻרְבָּה, שלא כדרכו בשנים אחרות.
אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵיבָה.
וכן אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, כדי להוציא מהם את היין, שכך עושים בשאר שנים, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא את הענבים בָּעֲרֵיבָה (מעין גיגית).
וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקּוֹטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה.
וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים, אין מתעסקים להוציא מהם שמן בבית הבַּד, שם מפיקים שמן בכמות גדולה, ואפילו לא בַקּוֹטֶב, מעין בית בד קטן, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא את הזיתים במכתשת, וּמַכְנִיס אותם לַבּוֹדֵידָה, בד קטן מאד שעושים בשדה (ראו לעיל פ"ד מ"ט), כדי לסחוט מהם את השמן.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מותר לא רק לכתוש את הזיתים במכתשת, אלא אַף טוֹחֵן הוּא את הזיתים ברחיים בְּבֵית הַבַּד, וּמַכְנִיס אותם לַבּוֹדֵידָה, כדי לסחוט מהם את השמן (אבל אינו רשאי לעשות פעולה זאת בבית הבד או בקוטב).
אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, ומדוע? כדי שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ את הירק לִידֵי פְסוּל, שהרי תרומה שנטמאת נפסלה לאכילה, ודינה לשרפה, ואם ייטמא האוכל, נמצא גורם לאבד פירות שביעית. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּס בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ אָסוּר.
וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּס בַּשְּׁבִיעִית, וכגון שאם מכר פירות שביעית בכסף — חלה על הכסף קדושת שביעית, וצריך לבער אותו מביתו בשעת הביעור של אותו מין פירות, כאשר כלה מן השדה. קנה בדמי שביעית מאכל, כגון בשר — יש לו דין של פירות שביעית, והדמים יצאו לחולין. אם החליף את הבשר בדגים — חל דין שביעית על הדגים, והבשר יוצא לחולין, וכך הלאה. וְהַפְּרִי הראשון עַצְמוֹ לא יצא על ידי המכירה מכלל קדושתו, אלא הוא עצמו אָסוּר משום שביעית.
אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית; וְאִם לָקַח — יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.
אֵין לוֹקְחִים (קונים) עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, כלומר, בכסף שאדם קיבל תמורת פירות שביעית, מפני שדברים אלו אינם ראויים לאכילה, וְאִם לָקַח בכל זאת — יֹאכַל כְּנֶגְדָּן, ייקח פירות אחרים (שאינם של שביעית) בשווי דמי השביעית שהוציא, ויאכל אותם כדרך שנוהגים בפירות שביעית.
אֵין מְבִיאִין קִינֵּי זָבִים וְקִינֵּי זָבוֹת וְקִינֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית; וְאִם הֵבִיא — יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.
וכן אֵין מְבִיאִין לבית המקדש קִינֵּי זָבִים, זוג של תורים או בני יונה שמביאים הזבים לטהרתם, וְכן אין מביאים קִינֵּי זָבוֹת וְקִינֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית; וְאִם הֵבִיא — יֹאכַל פירות בקדושת שביעית כְּנֶגְדָּן (בשוויים).
אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית; וְאִם סָךְ — יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.
אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, כדי להגן עליהם או לרככם, שלא נועד השמן אלא לסיכה שהיא הנאת גופו של האדם, מעין אכילה. וְאִם סָךְ — יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.
עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִדָּלֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.
עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, ואינו רשאי לעשות כן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִדָּלֵק (יישרף) העור הזה, שצריך לאבד אותו, בגלל שמן השביעית שנספג בו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. והלכה כחכמים.
אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית — יִדָּלֵק.
בעניין זה מסופר, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית — יִדָּלֵק.
אָמַר לָהֶם: שְׁתוֹקוּ! לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.
אָמַר לָהֶם רבי עקיבא: שְׁתוֹקוּ! אל תגידו דבר זה בשמו. לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ, בדין זה, שהיה מקל בו ביותר.
וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים — כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר.
וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו, לפני ר' עקיבא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הָאוֹכֵל פַּת של כּוּתִים (שומרונים) הרי זה כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר.
אָמַר לָהֶם: שְׁתוֹקוּ! לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.
אָמַר לָהֶם: שְׁתוֹקוּ! לא כך הוא, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ, כמה הוא מתיר בזה.
מֶרְחָץ שֶׁהוּסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְּקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית — מוּתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ.
מֶרְחָץ שֶׁהוּסְּקָה, שחיממו אותה בְּתֶבֶן אוֹ בְּקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, המיועדים למאכל בהמה, ואסור לשרוף אותם (להלן פ"ט מ"ז) — מוּתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ.
וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא — הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ.
וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, אם הוא אדם חשוב — הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ, כי אף על פי שאין בזה איסור, מכל מקום אין ראוי לאדם חשוב לעשות כן, כדי שלא ילמדו מכך שמותר להסיק את המרחץ בפירות שביעית.