כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית:

כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית:

כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם, וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּים בָּאָרֶץ — יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית; יֵשׁ לוֹ בִּיעוּר, וּלְדָמָיו בִּיעוּר.

כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם, שבני אדם נוהגים לאכלו, או מַאֲכַל בְּהֵמָה, או מִמִּין הַצּוֹבְעִים, צמח המשמש לצביעה, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּים בָּאָרֶץ, אינו נשאר משנה לשנה, אלא נובל באותה שנה — יֵשׁ לוֹ דין פירות שְׁבִיעִית, כמבואר בהמשך. ואם מכר אותו וקיבל כסף עבורו, גם לְדָמָיו יש דין שְׁבִיעִית; וכן יֵשׁ לוֹ דין בִּיעוּר, שחובה לבער אותו מן הבית בזמן שאינו מצוי עוד בשדה, וגם לְדָמָיו יש דין בִּיעוּר.

וְאֵיזֶה? זֶה עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעוּלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב;

וְאֵיזֶה? מה נכלל במאכל אדם, מלבד מיני התבואה והירק הרגילים? זֶה עֲלֵה של הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, לוף הבר, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעוּלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב (פרח ממין סחלב).

וּמַאֲכַל בְּהֵמָה — הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים;

וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, מלבד התבן ואספסת, גם הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים, מיני קוצי בר.

וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים — סְפִיחֵי אִיסְטִיס, וְקוֹצָה;

וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים — סְפִיחֵי אִיסְטִיס, צמח שמפיקים ממנו צבע כחול, שהוא 'ספיח', שחוזר וצומח מעצמו, וְקוֹצָה (חריע, קורטם הצבעים), שמפיקים ממנה צבע כתום;

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶם בִּיעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּיעוּר.

כל אלה יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶם בִּיעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּיעוּר, כפי שאמרנו מתחילה.

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ:

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ בשביעית:

כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם, וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּים בָּאָרֶץ —

כָּל דבר מן הצומח, שֶׁאֵינוֹ מיוחד לא למַאֲכַל אָדָם, ולא למַאֲכַל בְּהֵמָה, ואינו מִמִּין הַצּוֹבְעִין, אף שיש בו שימוש מסוים; וכן דבר שהוא מאכל אדם, או מאכל בהמה, או ממין הצובעים, אבל הוא מִתְקַיֵּים בָּאָרֶץ משנה לשנה —

יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית; אֵין לוֹ בִּיעוּר, וְאֵין לְדָמָיו בִּיעוּר.

יֵשׁ לוֹ דין שְׁבִיעִית, ויש לְדָמָיו שְׁבִיעִית; אבל אֵין לוֹ בִּיעוּר, וכן אֵין לְדָמָיו בִּיעוּר, כי רק מה שהוא גם מאכל אדם או בהמה וכלה מן השדה — חייב בביעור מן הבית.

אֵי זֶהוּ? עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַרְקְבָנִין, וְהַחַלְבִּצִין, וְהַבּוּכְרְיָה;

ואֵי זֶהוּ? מה הם אותם דברים המתקיימים בארץ? עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, הפקעת שלו, שהיא מתקיימת בארץ, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, הפקעת שלה, וְהָעַרְקְבָנִין, שיחים שעליהם נראים כצבתות של עקרב, וְהַחַלְבִּצִין, פקעות הסחלב, הנראות כעין ביצים, וְהַבּוּכְרְיָה.

וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים — הַפּוּאָה וְהָרַכְפָּא;

וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים — הַפּוּאָה, קנה שורש שמפיקים ממנו צבע אדום, וְהָרַכְפָּא, צמח רב שנתי שמפיקים ממנו צבע צהוב –

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּיעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּיעוּר.

כל אלו יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית; אבל אֵין לָהֶם בִּיעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּיעוּר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אם מכר אותם — דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה של שנת השביעית.

אָמְרוּ לוֹ: לָהֶן אֵין בִּיעוּר, קַל וָחוֹמֶר לִדְמֵיהֶן.

אָמְרוּ לוֹ: לָהֶן עצמם אֵין חובת בִּיעוּר, קַל וָחוֹמֶר לִדְמֵיהֶן. והלכה כדברי התנא הראשון.

קְלִיפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִיפֵּי אֱגוֹזִים, וְהַגַּלְעִינִין — יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.

קְלִיפֵּי (קליפות) הרִמּוֹן שמשמשות לצבע, וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, הפרח שיוצא מן הפטמה שבראשו, וכן קְלִיפֵּי (קליפות) אֱגוֹזִים, וְהַגַּלְעִינִין של מיני פירות, ומשמשים לצביעה או לשמן, או למאכל בהמה — יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.

הַצַּבָּע — צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר.

הַצַּבָּע — צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ ממינים אלה, שמותר ליהנות מפירות שביעית כדרכם (ראו להלן פ"ח מ"א), אבל לֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, מפני שיש בכך סחורה בפירות שביעית,

שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בַּבְּכוֹרוֹת, וְלֹא בַּתְּרוּמוֹת, וְלֹא בַּנְּבֵלוֹת, וְלֹא בַּטְּרֵפוֹת, וְלֹא בַּשְּׁקָצִים, וְלֹא בָּרְמָשִׂים.

והרי שנו חכמים, שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בַּבְּכוֹרוֹת וְלֹא בַּתְּרוּמוֹת, שיש בהם קדושה; וְלֹא בַּנְּבֵלוֹת, וְלֹא בַּטְּרֵפוֹת, וְלֹא בַּשְּׁקָצִים, וְלֹא בָּרְמָשִׂים, האסורים באכילה.

וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ.

ומטעם שאין עושים סחורה בפירות שביעית, לֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה (ירקות בר, שצמחו מעצמם), וּמוֹכֵר אותם בעצמו בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא עצמו לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ (בשבילו).

לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר — מוּתָּר לְמָכְרָן.

וכן אם לָקַח לְעַצְמוֹ ירקות מן השדה, וְהוֹתִיר — מוּתָּר לְמָכְרָן.

לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ — מוּתָּר לְמָכְרוֹ.

לָקַח (קנה) בְּכוֹר בהמה מן הכהן, לאחר שנפל בו מום, לְצורך מִשְׁתֵּה (חתונה) של בְּנוֹ אוֹ לכבוד הרֶגֶל, ודבר זה מותר, וְנתברר שלֹא צָרִיךְ לוֹ, כי יש לו די בשר — מוּתָּר לְמָכְרוֹ, שלא התכוון מתחילה למסחר.

צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינֵי טְמֵאִין — מוּתָּרִים לְמָכְרָן.

צָדֵי (ציידי) חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם במהלך הציד מִינֵי בעלי חיים טְמֵאִין — מוּתָּרִים לְמָכְרָן, כיוון שלא הלכו מתחילה כדי לצוד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַּרְכּוֹ — לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא אוּמָּנוּתוֹ בְּכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה (נזדמן) לוֹ לְפִי דַּרְכּוֹ מין טמא לקנותו בזול — לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, מותר לו לקנות ולמכור, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא אוּמָּנוּתוֹ בְּכָךְ, שלא יהיה סוחר באופן קבוע במינים טמאים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. והלכה כדברי חכמים.

לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין — יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּיעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּיעוּר.

לוּלְבֵי זְרָדִים, החלקים הרכים של עץ הזרד, וְלולבי הֶחָרוּבִין — יֵשׁ לָהֶם דין פירות שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, מפני שהם נאכלים, וכן יֵשׁ לָהֶן בִּיעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּיעוּר, כי הם נושרים ומתכלים, וכל שכלה מן השדה צריך לבערו מן הבית.

לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין — יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּיעוּר. אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּיעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן.

לעומת זאת, לוּלְבֵי הָאֵלָה וְלולבי הַבָּטְנָה וְלולבי הָאֲטָדִין — יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אבל אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּיעוּר, מפני שאינם נובלים, אלא מתקשים והופכים לחלק מן העץ. אֲבָל לֶעָלִין שלהם, של האלה, הבוטנה והאטדים — יֵשׁ דין בִּיעוּר, מִפְּנֵי שֶׁהם נּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן, מן האילן, ואינם מתקיימים.

הַוֶּורֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלּוֹטֶם — יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.

הַוֶּורֶד, שמפיקים בושם מפרחיו, וְהַכֹּפֶר, שיח ה'חינה', שמפיקים בושם מפרחיו, וְהַקְּטָף, השרף הריחני של עץ האפרסמון, ושרף הַלּוֹטֶם, עץ שמשתמשים בשרף שלו לבושם — כל אלה יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פְּרִי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין לַקְּטָף דין פירות שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פְּרִי, אלא שרף היוצא מן העץ.

וֶורֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן — יְלַקֵּט אֶת הַוֶּורֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ — חַיָּיב בְּבִיעוּר.

וֶורֶד חָדָשׁ של שביעית, שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, של שנה קודמת, והגיע זמן הביעור — יְלַקֵּט אֶת הַוֶּורֶד מתוך השמן, והשמן מותר באכילה, שוורד חדש אינו נותן ריח בשמן ישן (אלא רק לאחר זמן רב). אבל אם כבש ורד יָשָׁן בְּשמן חָדָשׁ, כלומר ורד של שביעית בשמן של השנה שמינית — חַיָּיב הכול בְּבִיעוּר, מפני שעלי ורד ישנים נותנים ריח בשמן חדש בזמן מועט.

חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ — חַיָּיבִין בְּבִיעוּר.

לעומת זאת, בחרובים שכבשם ביין אין הבדל בין חדש לישן, אלא: בין חָרוּבִין חֲדָשִׁים של שביעית שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן של השנה השישית, ובין חרובים יְשָׁנִים של השנה השביעית שכבשם בְּיין חָדָשׁ — חַיָּיבִין בְּבִיעוּר, מפני שטעם החרובים ניכר מיד ביין.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא בְּנוֹתֵן טַעַם — חַיָּיב לְבָעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ; וּמִין בְּמִינוֹ — כָּל שֶׁהוּא.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא בְּנוֹתֵן טַעַם, כל דבר שחייב בביעור שנותן טעם בדבר אחר — חַיָּיב לְבָעֵר את הכול, והוא כשהתערב מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. ואילו מִין שהתערב בְּמִינוֹ — אפילו כָּל שֶׁהוּא אוסר, גם אם אינו נותן בו טעם.

שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ; וְשֶׁלֹּא בְּמִינָהּ — בְּנוֹתֵן טַעַם.

וכן אמרו חכמים: שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת אפילו כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, אם התערבה באותו מין, וְאם התערבה שֶׁלֹּא בְּמִינָהּ אוסרת בכדי שיהיה בו נוֹתֵן טַעַם.