שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית:

שָׁלשׁ אֲרָצוֹת (תחומים) יש, חלוקות זו מזו בדיניהן לעניין שְּׁבִיעִית:

כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב — לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד.

כָּל מקום שֶׁהֶחֱזִיקוּ בו עוֹלֵי בָּבֶל, החוזרים מגלות בבל שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, שהוא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בדרום וְעַד כְּזִיב (אכזיב) בצפון — לֹא נֶאֱכָל, אסור לאכול מפירותיו בשביעית, וְלֹא נֶעֱבָד בשביעית.

וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה — נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד.

וְכָל התחום שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, בימי יהושע בן נון, מעבר לתחום שהחזיקו בו עולי בבל, שהוא מִכְּזִיב וְצפונה עַד הַנָּהָר, נהר הליטאני שבלבנון, ומשם צפונה מזרחה עַד אֲמָנָה שמצפון לחרמון — כל זה נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד, שיש במקומות הללו צד של קדושת הארץ.

מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים — נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד.

מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, כלומר, כל שמחוץ לתחום זה — הרי זה נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד, שאין דין שביעית נוהג כלל, כדין חוצה לארץ.

עוֹשִׂין בַּתָּלוּשׁ בְּסוּרְיָא, אֲבָל לֹא בַּמְּחוּבָּר;

עוֹשִׂין מלאכה בדבר התָּלוּשׁ מן הקרקע בְּסוּרְיָא בשביעית, אֲבָל לֹא בַּמְּחוּבָּר.

דָּשִׁים וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין,

ומפרטים: דָּשִׁים את התבואה שנקצרה, וְזוֹרִין אותה ברוח, וְדוֹרְכִין את הענבים שנבצרו, וּמְעַמְּרִין את השיבולים לערמות, שכל אלו עבודות הנעשות בדבר שכבר נתלש מן הקרקע,

אֲבָל לֹא קוֹצְרִין וְלֹא בּוֹצְרִין וְלֹא מוֹסְקִים.

אֲבָל לֹא קוֹצְרִין תבואה מחוברת לקרקע, וְלֹא בּוֹצְרִין ענבים מן הגפן, וְלֹא מוֹסְקִים זיתים מעץ הזית, שכל אלו הן עבודות במחובר.

כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ מוּתָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא.

כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ מוּתָּר לעשות בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כל עבודה, ואפילו במחובר, שמותר לעשותה בארץ ישראל בהיתר, וכגון שמותר לאדם לקצור, לבצור, ולמסוק מעט לצורך עצמו — עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא, אפילו בדרך הרגילה.

בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִמְּחוּ,

אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִין (ירוקים כהים) — הרי זה סימן שינקו וצמחו מן האדמה בשנה השביעית, והרי הם אֲסוּרִין משום שביעית. אם הוֹרִיקוּ העלים, היו בגוון בהיר או צהבהב — הרי זה סימן שהבצלים לא ינקו מן הקרקע, ולכן הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין.

אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִין — אֲסוּרִין; הוֹרִיקוּ — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין.

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר סימן אחר: אִם יְכוֹלִין הבצלים לְהִיתָּלֵשׁ מן הקרקע באמצעות העָלִין שֶׁלָּהֶן, שהעלים חזקים — הרי זו הוכחה שינקו מן הקרקע בשביעית, ולכן הם אֲסוּרִין.

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אִם יְכוֹלִין לְהִיתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן — אֲסוּרִין.

וּכְנֶגֶד כֵּן, במוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, בבצלים של שביעית שהצמיחו עלים בשנה השמינית, אם הם שחורים, או נתלשים בעלים שלהם לשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס — הרי הם מוּתָּרִין, מפני שהם גידולי מוצאי שביעית. והלכה כדברי התנא הראשון.

וּכְנֶגֶד כֵּן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית — מוּתָּרִין. בְּצָלִים של השנה השישית, שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים בשביעית וְצִמְּחוּ (הצמיחו) עלים,

בצלים שירדו עליהם גשמים

מֵאֵימָתַי מוּתָּר אָדָם לִיקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית? מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ.

מֵאֵימָתַי מוּתָּר אָדָם לִיקַּח (לקנות) יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית? מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ, משעה שיש ירקות כמותו שכבר נזרעו וגדלו במוצאי השביעית. שאנו מניחים שמדובר בירקות שמינית.

עָשָׂה הַבַּכִּיר — הוּתַּר הָאָפִיל.

ועוד הקלו בעניין זה, שאם עָשָׂה (הבשיל) הירק הַבַּכִּיר, במקומות שבהם מקדימים הירקות של השנה השמינית להבשיל — הוּתַּר גם הָאָפִיל, כלומר, מותר לקנות ירק כזה במקומות שבהם הירק של שמינית עדיין לא הבשיל, אלא רק ירקות שביעית. מפני שאנו מניחים שירק זה הגיע מן המקומות המקדימים יותר.

רַבִּי הִתִּיר לִיקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד.

רַבִּי הִתִּיר לִיקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד, ולא המתין עד שיבשילו ירקות של מוצאי שביעית, מפני שהיו מביאים ירקות גם מחוץ לארץ, ואפשר לסמוך על כך שבירקות אלו מדובר. והלכה כדברי רבי.

אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵירוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ.

אֵין מוֹצִיאִין מהארץ לחוצה לארץ שֶׁמֶן שְׂרֵפָה, שמן של תרומה שנטמא, שדינו בשרפה, שצריך לשרוף אותו דווקא בארץ ישראל, משום מעלת התרומה של ארץ ישראל. וכן אין מוציאים פֵירוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, מפני שביעורם צריך להיעשות דווקא בקדושת הארץ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שָׁמַעְתִּי בְּפֵירוּשׁ, שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא, וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּץ לָאָרֶץ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שָׁמַעְתִּי בְּפֵירוּשׁ מרבותיי שֶׁמּוֹצִיאִין שמן שרפה ופירות שביעית מארץ ישראל לְסוּרְיָא, שיש בה מקצת קדושת ארץ ישראל, וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּץ לָאָרֶץ. והלכה כדברי התנא הראשון.

אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ.

אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, ודבר זה אמרו חכמים כדי למנוע מן הכהנים לצאת לחוץ לארץ, כדי להביא את התרומה, וייטמאו בכך.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שָׁמַעְתִּי בְּפֵירוּשׁ, שֶׁמְּבִיאִין מִסּוּרְיָא, וְאֵין מְבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שָׁמַעְתִּי בְּפֵירוּשׁ, שֶׁמְּבִיאִין תרומה מִסּוּרְיָא, אבל אֵין מְבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ ממש. והלכה כדברי התנא הראשון.