בְּנוֹת שׁוּחַ — שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶם שְׁנִיָּה, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלשׁ שָׁנִים.

בְּנוֹת שׁוּחַ, פירות עץ השוח, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶם היא השנה השְׁנִיָּה שלאחר שנת השמיטה, כלומר, שלפירות שהבשילו ונלקטו באותה שנה יש דין פירות שביעית, מפני שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלשׁ שָׁנִים, מבשילות לגמרי לאחר שלוש שנים, וזמן החנטה (היווצרות הפרי) המגדיר לאיזו שנה הוא שייך היה בשביעית.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַפַּרְסָאוֹת — שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַפַּרְסָאוֹת, שהם מין עץ פרי, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן היא מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, הפירות שהבשילו לגמרי בשנה הראשונה שאחרי השביעית נחשבים פירות שביעית, לפי שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים.

אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ, אֶלָּא בְּנוֹת שׁוּחַ.

אָמְרוּ לוֹ חבריו: לֹא אָמְרוּ חכמים אֶלָּא בְּנוֹת שׁוּחַ. אבל פרסאות הולכים בהן אחר זמן ההבשלה. ואין הלכה כרבי יהודה.

הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית —

הַטּוֹמֵן אֶת פקעות הַלּוּף באדמה בַּשְּׁבִיעִית,

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יִפְחוֹת מִסָּאתַיִם, עַד גּוֹבַהּ שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יִפְחוֹת מערמה בנפח של סָּאתַיִם (כ־17 ליטר), עַד גּוֹבַהּ שְׁלשָׁה טְפָחִים (כ־25 ס"מ) לפחות, וְעוד טֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו, לכסות את הפקעות.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִפְחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּים, עַד גּוֹבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִפְחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּים (כ־5.5 ליטר) עַד גּוֹבַהּ טֶפַח (8 ס"מ), כלומר, שליש ממה שחייב ר' מאיר, וְעוד טֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. והלכה כדברי חכמים.

וְטוֹמְנוֹ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם.

ולדעת הכול, טוֹמְנוֹ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם, כלומר, במקום שאנשים הולכים בו, כדי שלא יצמח.

לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית;

לוּף, פקעת הלוף, שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, כשהיא באדמה, ועכשיו בשנה השמינית או לאחריה, הוא מוציא את הפקעות מן האדמה, מה דינו?

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו — לָקְטוּ, וְאִם לָאו — יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, את העלים שהפקעת הצמיחה בשביעית, שאדם חייב להפקיר אותם לכל — לָקְטוּ, וְאִם לָאו שלא ליקטו אותם — יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים, ישלם לעניים לפי מה שהפקעת גדלה בשביעית על חשבון העלים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו — לָקְטוּ, וְאִם לָאו — אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו בשביעית — לָקְטוּ, וְאִם לָאו — אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן, על מה שהפקעת הוסיפה בשביעית. והלכה כרבי יהושע.

לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנַס לַשְּׁבִיעִית, וְכֵן בְּצָלִים הַקֵּיצוֹנִים, וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִידִּית —

לוּף, פקעת הלוף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית, שגדל ונגמר בשנה השישית, שֶׁנִּכְנַס לַשְּׁבִיעִית, והוא רוצה לעקור אותו מן האדמה כדי לאכול אותו; וְכֵן בְּצָלִים הַקֵּיצוֹנִים (של קיץ), שנגמרו בערב שביעית; וְכֵן קנה שורש של פּוּאָה שֶׁל עִידִּית (קרקע משובחת) של ערב שביעית, שהוא רוצה לעקור אותם בשביעית;

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עוֹקְרִין אוֹתָן בשביעית בְּמַאֲרוּפוֹת (מין כלי חפירה) שֶׁל עֵץ, אבל לא בקרדומות של מתכת, שמשתמשים בהם גם לעבודות חפירה האסורות בשביעית, כדי שלא ייראה כעובד את האדמה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּקַרְדּוּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עוקרין אותן גם בְּקַרְדּוּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת. והלכה כדברי בית הלל.

וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדּוּמוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת.

וּמוֹדִים בית שמאי בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שגדלה בין הסלעים ("צלעות"), ואי אפשר להשתמש לשם כך בכלי עץ, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדּוּמוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת, מפני שאינו נראה כעובד את האדמה.

מֵאֵימָתַי מוּתָּר אָדָם לִיקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית?

מֵאֵימָתַי מוּתָּר אָדָם לִיקַּח (לקנות) לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, כלומר, בשנה השמינית, גם ממי שחשוד על השביעית, ואינו חושש שמא הוא לוף שגדל בשביעית?

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ, משיגדלו פקעות חדשות, כך שרוב הפקעות המצויות הן אלו שגדלו בשנה השמינית, והוא אחרי הפסח.

אֵלּוּ כֵּלִים שֶׁאֵין הָאוּמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית:

אֵלּוּ כֵּלִים שֶׁאֵין הָאוּמָּן, בעל המלאכה המייצר כלי עבודה, רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית:

מַחֲרֵישָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעוֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדֶּקֶר.

מַחֲרֵישָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, כל האביזרים שלה, שהרי אסור לחרוש בשביעית; הָעוֹל שמניחים על הבהמה, כדי לחבר אליו מחרשה, וְהַמִּזְרֶה, כלי דומה לקלשון, שזורים בו את התבואה; וְהַדֶּקֶר, כלי בעל קצה מחודד, שעושים בו חורים באדמה כדי לזרוע ירקות, או לשתול שתילים.

אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ.

אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד, המשמש לקציצת ענפים וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה, המשמשת להובלת תבואה מן השדה, וְכָל כֵּלֶיהָ.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיוּחֶדֶת לַעֲבֵירָה — אָסוּר; לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר — מוּתָּר.

זֶה הַכְּלָל: כָּל דבר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיוּחֶדֶת לַעֲבֵירָה, לעבודת האדמה — אָסוּר. דבר שיכול לשמש גם לְאִסּוּר וגם לְהֶתֵּר — מוּתָּר למכור. והרי יש פעולות מותרות במגל יד, כגון קציצת ענפים להסקה, וכן מותר לאדם לקצור תבואה מן ההפקר לצורך עצמו.

הַיּוֹצֵר מוֹכֵר חָמֵשׁ כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן — מוּתָּר.

הַיּוֹצֵר, עושה כלי חרס, מוֹכֵר אפילו לחשוד על השביעית, חָמֵשׁ כַּדֵּי שֶׁמֶן, כדים המשמשים לאחסון שמן, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, המיוחדים ליין, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ של אדם לְהָבִיא כמות כזו של זיתים או ענבים מִן הַהֶפְקֵר, לצורך ביתו, דבר שהוא מותר בשביעית. ומכל מקום, אִם הֵבִיא אדם מפירות שביעית יוֹתֵר מִכָּאן — הרי זה מוּתָּר כל מה שהביא מן השדה, אף שלכתחילה אינו רשאי.

וּמוֹכֵר לְגוֹי בָּאָרֶץ, וּלְיִשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

וּמוֹכֵר היוצר כדים לְגוֹי בארץ ישראל, אפילו כמות גדולה, ואינו חושש שמא ימכור אותם לישראל, וכן מוכר לְיִשְׂרָאֵל כדים בכמות גדולה בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שאין שם דיני שביעית.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר לוֹ פָּרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר לוֹ לחשוד על השביעית פָּרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשנה השְּׁבִיעִית, שהרי ישתמש בה לחרישה.

וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֳטָהּ.

וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֳטָהּ, ויש לתלות בכך להקל. והלכה כדברי בית הלל.

מוֹכֵר לוֹ פֵּירוֹת אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת הַזֶּרַע;

מוֹכֵר לוֹ לחשוד על השביעית פֵּירוֹת אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת הַזֶּרַע, אולי הוא רוצה אותם לאכילה, אף על פי שייתכן שישתמש בהם לזריעה;

וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ גּוֹרֶן;

וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ, כלי מדידה, למדוד בה תבואה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ גּוֹרֶן, שהוא אוסף את תבואת שדהו, אולי הוא צריך את המידה למטרות אחרות, כגון להוליך תבואה שיש לו בבית לטוחן;

וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים.

וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים העובדים עבורו בשדה בשביעית, שמא הוא צריך את המעות למטרה אחרת.

וְכוּלָּן, בְּפֵירוּשׁ — אֲסוּרִין.

וְכוּלָּן, אם אמר לו בְּפֵירוּשׁ, שהוא רוצה פרה לחרישה, או פירות לזריעה, או סאה לצורך הגורן, או מעות לתת לפועלים — אֲסוּרִין.

מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה, וְרֵחַיִים וְתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָּבוֹר וְלֹא תִּטְחַן עִמָּהּ.

מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית, כלומר, חשודה בשימוש בתבואת שביעית לאחר הזמן שצריך לבער את התבואה מן הבית, נָפָה, מסננת שמנפים בה קמח, וּכְבָרָה, מסננת גסה, שמפרידה בין גרגרי התבואה לבין הפסולת והמוץ, וְרֵחַיִים, שטוחנים בהם את גרגרי התבואה, וְתַנּוּר, מפני שמשתמשים בהם גם לצרכים מותרים. אֲבָל לֹא תָּבוֹר (תברור) עם החשודה על השביעית, את הפסולת מגרגרי התבואה, וְלֹא תִּטְחַן עִמָּהּ, מפני שאסור לסייע לעוברי עברה.

אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶּת עִמָּהּ.

אֵשֶׁת חָבֵר, המקפידה על טהרה, מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ, שהיא בחזקת טמאה, נָפָה וּכְבָרָה, וגם בוֹרֶרֶת עמה פסולת מגרגרי התבואה, וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶּת (מנפה) את הקמח עִמָּהּ.

אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם לֹא תִּגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מְחַזְּקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵירָה.

אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל אשת עם הארץ את הַמַּיִם בקמח, כדי לעשות עיסה — לֹא תִּגַּע אֶצְלָהּ, לא תסייע לה, שֶׁאֵין מְחַזְּקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵירָה. והרי מאותה שעה מתחייבת העיסה בחלה, ואסור לטמא את החלה.

וְכוּלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.

ומסכמים: וְכוּלָּן, כל הדברים שהתירו להשאיל כלים וכיוצא בזה, למי שחשוד לעבור עברה, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, כדי לשמור את השלום בין אדם לחברו.

וּמַחֲזִיקִין יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.

וכן מַחֲזִיקִין יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, שאם רואים גוי עובד בשדהו בשנה השביעית, מותר להגיד לו שיחזקו ידיו ושאר דברי עידוד, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל, מפני שהוא עובר עברה. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן של גויים בכל זמן, ואפילו בימי חגיהם, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.