Shevi'it 10

חזור

שביעית

פרק י

שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוֶה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִּשְׁטָר.

שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוֶה, שאדם לווה מחברו כסף על מנת להחזיר לו, בין שהיה מִלווה זה כתוב בִּשְׁטָר, שכתוב בו שהוא חייב לו סכום מסוים, ובין שֶׁלֹּא בִּשְׁטָר, אלא בעל פה.

הַקָּפַת הַחֲנוּת אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת; וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוֶה — הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט.

הַקָּפַת הַחֲנוּת, מה שהחנווני מאפשר לקחת בכל פעם מצרכים מן החנות, ורושם בפנקסו, על מנת שישלם הלקוח לאחר זמן — אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, מפני שאין זו הלוואה, אלא קנייה מתמשכת. אבל אִם עֲשָׂאָהּ החנווני מִלְוֶה, כגון שבתום תקופה עשה סיכום של מה שהוא חייב לו, ומעתה הוא מוטל כחוב על הלקוח — הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט, כלומר, בכל פעם שחוזר ולוקח בהקפה, התשלום שהתחייב על הפעם הראשונה יצא מכלל הקפה, ונחשב כמִלווה, והוא משמט. והלכה כדברי התנא הראשון.

שְׂכַר שָׂכִיר אֵינוֹ מְשַׁמֵּט; וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוֵֶה — הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט.

שְׂכַר שָׂכִיר, מה שחייב לשלם לשכיר שעובד עבורו — אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, שאין זה מִלווה, אלא שכר עבודה. אבל אִם עֲשָׂאוֹ מִלְוֶה — הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית — מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית — אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שכר שכיר בכָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, כגון חרישה וזריעה, הואיל ואי אפשר להמשיך בה — הרי זה הופך מאליו למִלווה, והיא מְשַׁמֶּטֶת. וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, שיכול לעבוד בה גם בשביעית, הרי זה כהסכם שעדיין לא נגמר, ולא כמִלווה, ואֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. והלכה כדברי התנא הראשון.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעוּבָּר — מְשַׁמֵּט, וְאִם לָאו — אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ לכמה אנשים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה השמינית, כלומר, ביום טוב הראשון של ראש השנה, ומשעה שקיבל כל אחד את חלקו התחייב לשלם; אִם יתברר על פי קביעת בית הדין שהָיָה הַחֹדֶשׁ, חודש אלול מְעוּבָּר, בן שלושים יום — הריהו מְשַׁמֵּט את החוב בסוף אותו יום, שהרי זה נחשב כהלוואה שניתנה בשנה השביעית. וְאִם לָאו, אם התברר שלא היה מעובר — אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, שהרי החוב חל רק בשנה השמינית.

הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין — אֵין מְשַׁמְּטִין.

הָאוֹנֵס וְכן הַמְפַתֶּה את הנערה, שכל אחד מהם חייב לשלם קנס חמישים שקל מן התורה (דברים כב,כט. שמות טו,טז), וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע על אשתו שלא היו לה בתולים, שחייב לשלם קנס מאה שקל (דברים כב,יט), וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, פסק דין כתוב, המחייב אדם לשלם לחברו — כל אלה אֵין מְשַׁמְּטִין, מפני שאינם מִלווה.

הַמַּלְוֶ ה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין — אֵינָן מְשַׁמְּטִין.

הַמַּלְוֶה לחברו עַל הַמַּשְׁכּוֹן, שקיבל ממנו משכון כהבטחה לתשלום, הרי זה כאילו החל לגבות ממנו, ואינו משמט. וְכן הַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו, שטרי חוב שיש לו על אחרים, לְבֵית דִּין, שהם יהיו הגובים עבורו — אֵינָן מְשַׁמְּטִין, מפני שעליהם לא חלה מצוות השמיטה.

פְּרוֹזְבּוּל אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.

פְּרוֹזְבּוּל אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, אם כתב המלווה שטר הקרוי "פרוזבול" על חובו, אין החוב נשמט.

זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וגו'" — הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל.

זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה סמוך לשביעית, כדי להימנע משמיטת החובות, וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ" (דברים טו,ט), הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל, נוסח כתוב של הצהרה בפני בית דין, המאפשר למַלווה לגבות את חובותיו לאחר שנת השמיטה. וכך לא נמנעו העם מלהלוות זה לזה.

זֶהוּ גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל:

זֶהוּ גּוּפוֹ, עיקרו שֶׁל נוסח שטר הפְּרוֹזְבּוּל:

"מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּינִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה".

"מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, שהם הַדַּיָּינִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה".

וְהַדַּיָּינִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים.

וְהַדַּיָּינִים חוֹתְמִין לְמַטָּה את שמותיהם כדי לאשר את השטר, אוֹ הָעֵדִים שהיו באותו מקום. באופן זה החובות נחשבים כמסורים לגבייה בידי בית הדין, והמלווה נחשב רק כגובה בפועל של החוב הזה.

פְּרוֹזְבּוּל הַמּוּקְדָּם — כָּשֵׁר, וְהַמְאוּחָר — פָּסוּל.

פְּרוֹזְבּוּל הַמּוּקְדָּם, שכתוב בו תאריך מוקדם יותר מן הזמן שבו ניתן — הרי זה כָּשֵׁר, מפני שאין חשש שייעשה בו שימוש לא ראוי, לגבות חובות מאוחרים יותר באמצעות התאריך שכתוב בו. אבל הפרוזבול הַמְאוּחָר, שהתאריך שבו מאוחר לזמן שבו נכתב — הרי זה פָּסוּל, כיוון שהוא יכול לגבות על ידו, שלא כדין, גם הלוואות שנתן לאחר כתיבת הפרוזבול.

שְׁטָרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִים — פְּסוּלִים, וְהַמְאוּחָרִים — כְּשֵׁרִים.

לעומת זאת, שְׁטָרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִים, שהתאריך שכתוב בהם מוקדם לזמן ההלוואה — פְּסוּלִים, מפני שהמַלווה רשאי לגבות את חובו מנכסים משועבדים, כלומר, מנכסים שהיו ברשות הלווה בזמן ההלוואה ואילך, ונמכרו לאחרים. ואם התאריך הכתוב בשטר מוקדם להלוואה — יוכל לגבות את חובו שלא כדין, מנכסים שנמכרו לפני ההלוואה (לאחר התאריך הכתוב בשטר), ולא היו משועבדים לה. וְאילו שטרי חוב הַמְאוּחָרִים, שהתאריך שבהם מאוחר לזמן ההלוואה — כְּשֵׁרִים, ואין חשש שיגבה בו שלא כדין, שהרי כל הנכסים שמכר הלווה לאחר ההלוואה משועבדים ממילא לחוב.

אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה — כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד — אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכוּלָּם.

אם אדם אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה מַלווים שונים — הסופר, שמלאכתו לכתוב שטרות, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, כלומר, כל אחד מן המַלווים צריך פרוזבול לעצמו, כדי שיוכל לגבות את חובו מן הלווה. אבל אם חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד — הסופר אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד למַלווה לְצורך גביית החובות מכוּלָּם, כפי ששנינו בנוסח הפרוזבול, שהמלווה מוסר את כל חובותיו לבית הדין כדי שיוכל לגבותם.

אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ — מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא.

אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע כלומר, רק אם יש קרקע ללווה, שאז יכול חוב זה להימסר לבית הדין לצורך גבייה. ואִם אֵין לוֹ קרקע ללווה — מְזַכֶּה הוּא המלווה ללווה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ קרקע כָּל שֶׁהוּא, כדי שיוכל לכתוב פרוזבול.

הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמוּשְׁכֶּנֶת בָּעִיר — כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל.

אם הָיְתָה לוֹ ללווה שָׂדֶה מְמוּשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, מוחזקת בידיו של אדם אחר לצורך הבטחה של גביית החוב — כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, מפני שגוף הקרקע שייך ללווה.

רַבִּי חוּצְפִּית אוֹמֵר: כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין.

רַבִּי חוּצְפִּית אוֹמֵר: כּוֹתְבִין פרוזבול לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, שאם לא היו ללווה נכסים, אלא לאשתו — נחשב הדבר כאילו יש לו קרקע, וניתן לכתוב פרוזבול למלווה על סמך קרקע זו, כיוון יש לבעל רשות ליהנות ולהשתמש בקרקע של אשתו. וְכן כותבים פרוזבול לַיְתוֹמִים, כלומר למי שהִלווה ליתומים, עַל סמך נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין, האנשים הממונים לטפל בנכסי יתומים, כאשר לקחו הלוואה לצורך היתומים.

כַּוֶּורֶת דְּבוֹרִים —

כַּוֶּורֶת דְּבוֹרִים העומדת על גבי קרקע,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא כַּקַּרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת — חַיָּיב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא נחשבת כַּקַּרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בשעה שהיא מונחת בִּמְקוֹמָהּ, וְכן הָרוֹדֶה מִמֶּנָּה דבש בַּשַּׁבָּת — חַיָּיב, כדין הקוצר, שהוא תולש דבר המחובר לקרקע.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ כַּקַּרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת — פָּטוּר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כוורת דבורים, גם כשהיא מונחת על קרקע, אֵינָהּ כַּקַּרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת — פָּטוּר. והלכה כדברי חכמים.

הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית — יֹאמַר לוֹ: "מְשַׁמֵּט אֲנִי"; אָמַר לוֹ: "אַף עַל פִּי כֵן" — יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה".

הַמַּחֲזִיר חוֹב בשנת השְּׁבִיעִית, אף על פי שאינו חייב — יֹאמַר לוֹ המלווה: מְשַׁמֵּט אֲנִי, ואיני לוקח את החוב. אם אָמַר לוֹ הלווה: אַף עַל פִּי כֵן רצוני להחזיר את חובי — אז יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר בעניין שמיטת כספים: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה" (דברים טו,ב), לומר שעיקר הציווי לשמט את החוב הוא בדיבורו, וכיוון שאמר שהוא משמט — קיים את מצוות התורה, ורשאי לקבל את החוב.

כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט ו ְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ — יֹאמַר לָהֶם: "רוֹצֵחַ אֲנִי"; אָמְרוּ לוֹ: "אַף עַל פִּי כֵן" — יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ".

כַּיּוֹצֵא בוֹ דייקו חכמים מן הכתוב לעניין אחר: רוֹצֵחַ בשגגה שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, מפני שהיה אדם חשוב או גדול בתורה יֹאמַר לָהֶם: "רוֹצֵחַ אֲנִי". אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן כלומר, אנו יודעים זאת, ובכל זאת אנו רוצים לכבד אותך — יְקַבֵּל מֵהֶם את הכבוד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ" (דברים יט,ד), שהרוצח צריך לומר שהוא רוצח, אבל אין חובה שלא לנהוג בו כבוד.

הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית — רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ.

הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, אף על פי שאינו חייב לעשות כן — רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ, החכמים מרוצים ממעשיו, שמחזיר טובה למלווה ואינו משתמש בהיתר שהתירה התורה. ומביאים מקרים נוספים שנאמרה בהם הלכה דומה:

הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ בָּנָיו עִמּוֹ — לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו; וְאִם הֶחֱזִיר — רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ בָּנָיו של הגר עִמּוֹ, ומת הגר — מן הדין לֹא יַחֲזִיר את החוב לְבָנָיו, מפני שהמתגייר נחשב כמי שנולד מחדש, ואין לו קשר למשפחתו הקודמת, וממילא גם בניו שהתגיירו עמו אינם יורשיו. ומכל מקום, אִם הֶחֱזִיר להם את החוב — רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

כָּל הַמִּטַּלְטְלִין נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה; וְכָל הַמְקַיֵּים אֶת דְּבָרוֹ– רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ.

עוד אמרו חכמים בענייני קניין, כי כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, חפצים שניתנים לטלטול, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה, שרק כאשר הקונה מושך את החפץ הריהו קנוי לו, ולפיכך, כל עוד לא עשה כן, יכול אדם לחזור בו מהסכם של קנייה או מכירה. ומכל מקום, כָל הַמְקַיֵּים אֶת דְּבָרוֹ, את הבטחתו — רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ.