Shevi'it 1

חזור

שביעית

פרק א

עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית?

עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן בעֶרֶב השנה השְׁבִיעִית, כלומר בשנה השישית?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפְּרִי.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מותר לחרוש כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה (מועיל) לַפְּרִי של השנה השישית שנמצא על העץ, אבל לאחר מכן הרי הוא מכשיר את הקרקע לצורך השנה השביעית.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד הָעֲצֶרֶת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מותר לחרוש עַד הָעֲצֶרֶת, חג השבועות.

וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ.

ומעירים: וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ, שלמעשה אין הבדל גדול ביניהם, אלא שבית הלל נתנו לכך זמן קבוע. והלכה כדברי בית הלל.

אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן?

אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן שדיברנו בו? מה הם דיניו?

כָּל שְׁלשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵילָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי — חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן.

כָּל שְׁלשָׁה אִילָנוֹת שנטועים לְבֵית סְאָה, כלומר, בתוך שטח של חמישים על חמישים אמה (כ־25 על 25 מטרים), אִם היו אלו עצי תאנה שרְאוּיִין לַעֲשׂוֹת (להניב) כִּכַּר דְּבֵילָה (גוש של תאנים דרוסות) במשקל שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בּמנה האִיטַלְקִי (הרומאי), שהוא כ־29 ק"ג — חוֹרְשִׁים את כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן (בגללם) עד העצרת, וגם מה שאינו נחוץ לצורך האילנות עצמם.

פָּחוֹת מִכָּאן — אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ.

אבל פָּחוֹת מִכָּאן, אם שלושת האילנות אינם מניבים בכמות כזאת, או אם היו פחות משלושה אילנות לבית סאה — אין זה נחשב לשדה אילן, ואֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן את כל השדה, אֶלָּא רק לצורך האילן, והוא מְלֹא הָאוֹרֶה (קוטף התאנים) וְסַלּוֹ כשהוא עומד חוּצָה לוֹ, מחוץ לאילן, והוא כשתי אמות. ושאר כל השדה נידון כ'שדה הלבן', כלומר, שדה תבואה, שחורשים אותו רק עד הפסח של השנה השישית, כמבואר להלן (פ"ב מ"א).

אֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵם תְּאֵנִים;

כל האילנות, אֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל — רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵם תְּאֵנִים;

אִם רְאוּיִים לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי — חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, פָּחוֹת מִכָּאן — אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן.

ואומדים אותם, אִם היו שלושה עצי תאנה בגודל כזה רְאוּיִים לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בּמנה אִיטַלְקִי — אז חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, אבל אם היו עושים פָּחוֹת מִכָּאן — אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן בלבד, סביב כל אילן, ולא את כל השטח.

הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה — אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן;

דין זה אמור דווקא אם שלושת האילנות ראויים לעשות כיכר דבלה, אבל אם הָיָה אֶחָד מן האילנות עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה, כלומר, ראוי לעשות שליש כיכר דבלה, וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין; אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה — אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן.

עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה; הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין — חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן.

ומוסיפים: וכל זה הוא עַד שֶׁיִּהְיוּ בשדה מִשְּׁלשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה אילנות לבית סאה, שצריך שיעשו כיכר דבלה, כדי לחרוש את כל בית הסאה בגללם. אבל הָיוּ עֲשָׂרָה אילנות בבית סאה, או מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין כיכר דבלה, בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין — הרי זה שדה אילן, וחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן עד העצרת של השנה השישית.

שֶׁנֶּאֱמַר: "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" — אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית. אֶלָּא, חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.

שֶׁנֶּאֱמַר: "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (שמות לד,כא), והרי אֵין צָרִיךְ לוֹמַר דבר זה על חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית עצמה, שהרי ציוותה על כך התורה במקום אחר (ויקרא כה,ב). אֶלָּא הכוונה היא לאסור חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית, במקרה שֶׁהוּא נִכְנָס ומועיל ליבול של שנת השְּׁבִיעִית, וְכן לאסור קָצִיר שֶׁל יבול השְׁבִיעִית, שנזרע או גדל מעצמו, שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת — אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעוֹמֶר.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כתוב זה אינו עוסק בשנה השביעית, אלא באיסור מלאכה ביום השבת. ומה שנזכרו כאן חריש וקציר, בא ללמד: מֶה חָרִישׁ שנאסר, הוא חריש של רְשׁוּת, שהרי אין בתורה חריש שהוא מצווה — אַף קָצִיר שנאסר כאן הוא דווקא קציר של רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר קרבן הָעוֹמֶר, שהוא מצווה, ומותר לעשות אותו אפילו בשבת.

שְׁלשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן.

היו שְׁלשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים שונים, בשטח של בית סאה עושים כיכר של שישים מנה דבלה — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן.

וְכַמָּה יְהֵא בֵּינֵיהֶם? רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו.

וְכַמָּה מרחק יְהֵא בֵּינֵיהֶם, בין האילנות שבשדה, כדי שכל השטח ייחשב לשדה אילן? רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא צמד הַבָּקָר שחורשים בו עוֹבֵר בְּכֵלָיו, כלומר, שיהא מקום עבור צמד בקר והעול שמונח עליהם, אבל אם היו האילנות צפופים יותר — אין זה נחשב שדה אילן, ומותר לחרוש רק את השטח הסמוך לאילנות עצמם.

עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפוּזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה — חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

היו עֶשֶׂר נְטִיעוֹת (אילנות צעירים) מְפוּזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה — חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה של השנה השביעית, ולא רק עד העצרת, כי חרישה זו היא לצורך הקיום של הנטיעות, ולא כדי להכשיר את הקרקע לשנה השביעית.

הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמוּקָּפוֹת עֲטָרָה — אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן.

ומכל מקום, אם הָיוּ אותן עשר נטיעות עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה, ולא מפוזרות בכל השדה, או שהיו מוּקָּפוֹת עֲטָרָה, שיש להן מעין הגבהה סביבן — אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, ולא את כל בית הסאה שהן בו, מפני שבאופן זה אין צורך בחרישה של השדה כולו לצורך הנטיעות.

הַנְּטִיעוֹת וְהַדִּלּוּעִים, מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה.

הַנְּטִיעוֹת וְהַדִּלּוּעִים הגדלים יחד עם הנטיעות באותו שדה — מִצְטָרְפִין זה לזה לְתוֹךְ בֵּית סְאָה, לעניין דיני חרישה, וכגון שאם היו שש נטיעות וארבעה דלועים — חורש כל בית סאה בשבילם עד ראש השנה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל עֲשָׂרָה דִלּוּעִים לְבֵית סְאָה — חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל עֲשָׂרָה דִלּוּעִים לְבֵית סְאָה — חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה בגלל הדלועים, גם אם אין שם נטיעות. ואין הלכה כדברי רבן שמעון בן גמליאל.

עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת?

עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ העצים הצעירים נְטִיעוֹת?

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּחוֹלּוּ.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּחוֹלּוּ, עד שייעשו הפירות שלהן חולין, שהוא בשנה החמישית לנטיעתם, לאחר שעברו עליהן שלוש שנות איסור ערלה, והשנה הרביעית, שצריך לנהוג קדושה בפירותיה (ויקרא יט, כג–כה).

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בַּת שֶׁבַע שָׁנִים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: נטיעה בַּת שֶׁבַע שָׁנִים קרויה נטיעה לעניין זה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נְטִיעָה כִּשְׁמָהּ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נְטִיעָה כִּשְׁמָהּ, כל שבני אדם קוראים לה נטיעה ולא אילן. והלכה כרבי עקיבא.

אִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, מִטֶּפַח וּלְמַטָּה — כַּנְּטִיעָה, מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה — כָּאִילָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

אִילָן שֶׁנִּגְמַם, שנחתך גזעו מעל פני הקרקע, וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, ענפים חדשים, אם נגמם מִטֶּפַח (כשמונה ס"מ) מן הקרקע וּלְמַטָּה — הרי הוא נידון כַּנְּטִיעָה לכל עניין, ואם נגמם מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה — הרי הוא נידון כָּאִילָן, אלו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. והלכה כדבריו.