מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מוּתָּרִין בְּלֶקֶט? מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת;

מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מוּתָּרִין בְּלֶקֶט? מִשֶּׁיֵּלְכוּ וילקטו בשדה הַנָּמוֹשׁוֹת, העניים הזקנים, שהם האחרונים שבאים ללקט.

בְּפֶרֶט וְעוֹלֵלוֹת — מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ;

ומאימתי מותר כל אדם בְּפֶרֶט וְעוֹלֵלוֹת שבכרם? מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם פעם אחת וְיָבֹאוּ פעם שנייה.

וּבַזֵּיתִים — מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּיה.

וּבַזֵּיתִים מותר כל אדם ללקט מה שנשכח מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּיה, העונה השנייה של הגשמים.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּיה!

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא יֵשׁ אנשים שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין (קוטפים) אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּיה!

אֶלָּא, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִיסָּרוֹת.

אֶלָּא אם עבר זמן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא ללקט זיתים שנשכחו, וְלֹא יְהֵא מֵבִיא לביתו זיתים בְּשווי אַרְבָּעָה אִיסָּרוֹת (מטבעות של איסר), שעל פחות מכך אין העני יוצא לשדה ללקט. והלכה כדברי התנא הראשון.

נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה בִּשְׁעָתָן,

אף על פי שעמי הארץ (המון העם) אינם נאמנים בענייני מעשרות, נֶאֱמָנִים העניים עמי הארץ עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה, לומר שמה שבידם הוא לקט שכחה או פאה, ופטור מן המעשר, אבל רק בִּשְׁעָתָן, בשעה שמלקטים אותם, בעונת הקציר ולאחריו, כפי ששנינו במשנה הקודמת.

וְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ.

וְעַל מַעְשַׂר עָנִי, לומר שמה שבידם הוא מעשר עני, הם נאמנים בְּכָל שְׁנָתוֹ, בכל שנת מעשר העני (השנה השלישית והשישית למחזור השמיטה).

וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם.

ועם הארץ בֶן שבט לֵוִי שמקבל מעשר ראשון בכל שנה, נֶאֱמָן לְעוֹלָם, כל שנה ושנה, לומר שהפריש ממנו תרומת מעשר לכהן.

וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן.

וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן לתת כמתנות עניים, כפי שיבואר במשנה הבאה. אבל אם היה זה דבר שאין נוהגים לתת כמתנות עניים — אינם נאמנים עליו.

נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּים, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפַּת.

נֶאֱמָנִין העניים דווקא עַל הַחִטִּים לומר שקיבלום כמתנות עניים, וְאולם אֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפַּת, שאין דרך אנשים לחלק מתנות עניים או מעשר עני באופן זה.

נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אוֹרֶז, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו, בֵּין חַי בֵּין מְבוּשָּׁל.

וכן נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה (השיבולת) שֶׁל אוֹרֶז, לומר שהיא ממתנות עניים, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו על האורז, לאחר שהפרידו את הגרגירים מן השיבולת, בֵּין שהיה חַי ובֵּין שהיה מְבוּשָּׁל.

נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבוּשָּׁלִין.

נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל כשהוא בשלמותו, אבל אֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, גרעיני הפול שחצו לשניים כדי להכין מהם מאכלים, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבוּשָּׁלִין.

נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן, לוֹמַר: שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא; וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו, לוֹמַר: שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא.

נֶאֱמָנִין העניים עַל הַשֶּׁמֶן, לוֹמַר: שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא, אבל אֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו, לוֹמַר: שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא מזיתים של שכחה, שעניים נוקפים (=חובטים) בעץ במקלות כדי להורידם, שאין רגילים לעשות מהם שמן.

נֶאֱמָנִים עַל הַיָּרָק חַי, וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבוּשָּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מוּעָט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ.

נֶאֱמָנִים העניים לומר עַל הַיָּרָק חַי שהוא של מעשר עני, וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבוּשָּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מוּעָט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ (מן האלפס שלו) הקדירה שהוא מבשל בה. שלפעמים לא הפריש את המעשר בזמנו והוא מפריש אותו מתוך האלפס.

אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגּוֹרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֲצִי קַב.

אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגּוֹרֶן, אין נותנים לכל עני פחות מֵחֲצִי קַב חִטִּים (כ־0.7 ליטר) וְקַב שלם (כ־1.4 ליטר) של שְׂעוֹרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֲצִי קַב של שעורים.

קַב וָחֵצִי כּוּסְּמִין, וְקַב גְּרוֹגְרוֹת, אוֹ מָנֶה דְּבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: פְּרָס.

וכן אין פוחתים מקַב וָחֵצִי של כּוּסְּמִין, וְקַב של גְּרוֹגְרוֹת, אוֹ משקל מָנֶה (מאה דינרים, כ־430 גרם) של דְּבֵלָה (תאנים דרוסות ומיובשות). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לא מנה שלם, אלא פְּרָס (חצי מנה).

חֲצִי לוֹג יַיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רְבִיעִית.

ואין פוחתים מחֲצִי לוֹג יַיִן (כ־170 מ"ל) לכל עני. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רְבִיעִית הלוג (כ־85 מ"ל).

רְבִיעִית שֶׁמֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁמִינִית.

אין פוחתים מרְבִיעִית הלוג שֶׁמֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁמִינִית הלוג. והלכה בכל אלה כדברי התנא הראשון.

וּשְׁאָר כָּל הַפֵּירוֹת, אָמַר אַבָּא שָׁאוּל: כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדּוֹת.

וּשְׁאָר כָּל הַפֵּירוֹת מהו השיעור הקטן ביותר שנותנים לעני? אָמַר אַבָּא שָׁאוּל: כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם העני וְיִקַּח (יקנה) בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדּוֹת.

מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים וּבַלְוִיִּם וּבַיִּשְׂרְאֵלִים.

מִדָּה זוֹ שאין פוחתים ממנה לכל עני, אֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים וּבַלְוִיִּם וּבַיִּשְׂרְאֵלִים, כלומר, בין בכהנים עניים, בין בלויים עניים, ובין בישראלים עניים.

הָיָה מַצִּיל — נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה.

הָיָה מַצִּיל, בעל הבית שרצה להשאיר חלק ממעשר העני כדי לתת לקרוביו העניים — נוֹטֵל מֶחֱצָה עבור קרוביו, וְנוֹתֵן מֶחֱצָה לעניים שבאים לפניו כעת.

הָיָה לוֹ דָּבָר מוּעָט — נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם.

הָיָה לוֹ לבעל הבית דָּבָר מוּעָט, שאין די מעשר עני כדי לתת לכל אחד מן העניים את הכמות המינימאלית ששנינו במשנה הקודמת, כגון קב חטים — נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם את הכול, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם.

אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסָלַע.

אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר לחם הנמכרת בְּפוּנְדְיוֹן (מטבע ששוויו 1/12 דינר) בזמן שאַרְבַּע סְאִין של תבואה (כ־33 ליטר) נמכרים בְּסָלַע (4 דינרים), והיא כיכר בנפח כ־345 סמ"ק, מזון שתי סעודות.

לָן — נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה.

אם לָן העני בעיר — נוֹתְנִין לוֹ גם פַּרְנָסַת לִינָה, מיטה ומצעים.

שָׁבַת — נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדּוֹת.

אם שָׁבַת, נשאר ביום השבת — נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן של שָׁלשׁ סְעוּדּוֹת, שאדם חייב לאכול בשבת.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת — לֹא יִטּוֹל מִן הַתַּמְחוּי. מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעוּדוֹת — לֹא יִטֹּל מִן הַקּוּפָּה.

כל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת משלו, לֹא יִטּוֹל מִן הַתַּמְחוּי, כלי גדול שהיו אוספים בו תבשיל בכל יום לצורך העניים העוברים בעיר. ומי שיש לו מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעוּדוֹת — לֹא יִטֹּל כסף מִן הַקּוּפָּה של צדקה, שהיו מחלקים ממנה לעניי העיר בכל ערב שבת לצורך השבוע.

וְהַקּוּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה.

וְהַקּוּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, ששני אנשים עוסקים בגבייה של הכסף לקופת הצדקה, וּמִתְחַלֶּקֶת, כלומר חלוקת הכסף לעניים נעשית בִּשְׁלשָׁה, ולא פחות.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטּוֹל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נכסים בשווי מָאתַיִם זוּז (דינר) — לֹא יִטּוֹל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי.

הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִילּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאַחַת — הֲרֵי זֶה יִטּוֹל.

הָיוּ לוֹ מָאתַיִם זוז חָסֵר דִּינָר, והוא מוגדר כעני, אֲפִילּוּ אֶלֶף אנשים נוֹתְנִין לוֹ צדקה כְּאַחַת, באותה שעה — הֲרֵי זֶה יִטּוֹל, למרות שאם היה נוטל דינר מאדם אחד לא היה זכאי ליטול יותר.

הָיוּ מְמוּשְׁכָּנִים לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתוּבַּת אִשְׁתּוֹ — הֲרֵי זֶה יִטּוֹל.

הָיוּ לאדם נכסים בשווי מאתיים זוז, אלא שהיו מְמוּשְׁכָּנִים לְבַעַל חוֹבוֹ, משועבדים למי שהלווה לו כסף, כדי שיוכל לגבות מהם את החוב אם לא יחזיר לו את ההלוואה, אוֹ שהיו ממושכנים לִכְתוּבַּת אִשְׁתּוֹ — הֲרֵי זֶה יִטּוֹל מן הצדקה.

אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ.

וכן אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ את העני לִמְכּוֹר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ, כלומר, אלה אינם מחושבים כחלק מנכסיו לעניין זה, לומר שיש בידו מאתיים זוז.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם — הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל.

אף שאמרנו שמי שיש לו פחות ממאתיים זוז רשאי ליטול מתנות עניים, הרי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, שעושה בהם עסקים — הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל, כי אדם כזה אמיד יותר מזה שיש לו רק מאתים זוז ואינו מתעסק בהם.

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל וְנוֹטֵל — אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.

וכלל אמרו בעניינים אלו: כָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל צדקה, כי יש לו רכוש משלו, וְנוֹטֵל בכל זאת — אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת באמת.

וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִיטּוֹל וְאֵינוֹ נוֹטֵל — אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ".

ולהפך, כָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִיטּוֹל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אלא בוטח בה' ומסתפק במועט שבמועט — אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" (ירמיה יז,ט).

וְכֵן דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ.

ומוסיפים: וְכֵן דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, ואינו חושש מפני בעל דין תקיף וחשוב, גם עליו נאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו", שה' ישמור ויגן עליו.

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִּסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם — אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף".

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר (צולע) וְלֹא סוּמָא (עיוור) וְלֹא פִּסֵּחַ, שאינו יכול לכת על רגליו, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, כדי ליטול צדקה — אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם, שכך יקרה לו, שֶׁנֶּאֱמַר: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף" (דברים טז,כ), כלומר, כשאתה צריך ליטול צדקה, טול אותה בצדק וביושר.

וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שׁוֹחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין — אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ'".

וְכן כָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שׁוֹחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין — אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ'" (שמות כג,ח).