Pe'ah 6

חזור

פאה

פרק ו

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים — הֶבְקֵר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶבְקֵר (הפקר) לָעֲנִיִּים — הֶבְקֵר, אם אדם מפקיר את שדהו רק לעניים הרי זה נחשב להפקר, ופטור ממעשרות, כדין פאה ושאר מתנות עניים שפטורים ממעשרות.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶבְקֵר, עַד שֶׁיּוּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים כַּשְּׁמִטָּה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶבְקֵר, עַד שֶׁיּוּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כיבול שנת השְּׁמִטָּה, שפטור ממעשרות, מפני שהאדמה מופקרת לכול.

כָּל עוֹמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב, וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ —

היו כָּל עוֹמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב, כל אחד בגודל קב (שישית הסאה, כ–1.4 ליטר), וְעומר אֶחָד גדול שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ —

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שִׁכְחָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה, אין העניים רשאים לקחת אותו, לפי שהוא מיוחד במינו וזוכרים אותו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: גם הוא שִׁכְחָה. והלכה כדברי בית הלל.

הָעוֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ —

הָעוֹמֶר שֶׁהוּא מונח סָמוּךְ לַגָּפָה (לגדר) וְלַגָּדִישׁ, המקום שבו עורמים את תבואת השדה, או לַמקום שבו עומד הבָּקָר, או סמוך לַמקום שמניחים את הכֵּלִים כלי העבודה, וּשְׁכָחוֹ —

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שִׁכְחָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה, מפני שהוא זוכר עומר זה בגלל מיקומו המסוים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אף זה הוא שִׁכְחָה.

רָאשֵׁי שׁוּרוֹת,

עומר שנשכח ברָאשֵׁי שׁוּרוֹת, בראש של שורת עומרים;

הָעוֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ,

וכן עומר שהָעוֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ (שמולו) בשורה הסמוכה, מוֹכִיחַ שכוונתו לחזור ולאסוף אותו יחד עמו;

הָעוֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ — מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה.

וכן הָעוֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ בעל הבית כדי לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, ורק אחר כך שְׁכָחוֹ — מוֹדִים גם בית הלל, שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה.

וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת:

וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת שהזכרנו במשנה הקודמת. כלומר, עיקרון זה בא לידי ביטוי גם באופן הבא:

שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם; אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם — שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם — אֵינוֹ שִׁכְחָה.

שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ לאסוף את העומרים מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם; וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם, שכל אחד מהם שכח עומר בכיוון הליכתו, וכן לְאַחֲרֵיהֶם, השאירו ביניהם עומר שלא נאסף; הרי אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם — הוא שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁהשאירו לְּאַחֲרֵיהֶם — אֵינוֹ שִׁכְחָה, מפני שהוא נחשב לגבי כל אחד מהם כראש שורה, שהרי לא שכח אותו, אלא סמך על השני שיאסוף אותו.

יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו; שֶׁלְּפָנָיו — אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו — שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּ'בַל תָּשׁוּב'.

יָחִיד שֶׁהִתְחִיל לאסוף את העומרים מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, כגון מדרום לצפון, וְשָׁכַח עומר לְפָנָיו, שהניח עומר בקצה הצפוני שלה, וכן שכח עומר לְאַחֲרָיו, שדילג על אחד העומרים האמצעיים; הרי מה שֶׁהניח לְּפָנָיו בקצה הצפוני — אֵינוֹ שִׁכְחָה, מפני שהעומר שכנגדו בשורה הסמוכה מוכיח שכוונתו לאסוף אותם יחד, ממזרח למערב; וְאולם מה שֶׁהניח לְּאַחֲרָיו, באמצע השורה — הרי הוא שִׁכְחָה, ומדוע? מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּ"בַל תָּשׁוּב", שכיוון ששכחו והמשיך באותה שורה, אסור לשוב על עקבותיו ולקחת אותו.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא בְּ'בַל תָּשׁוּב' — שִׁכְחָה, וְשֶׁאֵינוֹ בְּ'בַל תָּשׁוּב' — אֵינוֹ שִׁכְחָה.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא בְּ"בַל תָּשׁוּב", ששכח עומר והמשיך בעימור באותה שורה — הרי זה שִׁכְחָה, וְשֶׁאֵינוֹ בְּ"בַל תָּשׁוּב", שאינו שב על עקבותיו, אלא מתחיל עימור חדש — אֵינוֹ שִׁכְחָה.

שְׁנֵי עוֹמָרִים — שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה — אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין — שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה — אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי פִשְׁתָּן — שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה — אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי עוֹמָרִים ששכחם יחד בשדה — יש להם דין שִׁכְחָה, אבל קבוצה של שְׁלשָׁה עומרים סמוכים — אֵינָן שִׁכְחָה. וכן שְׁנֵי צִבּוּרֵי (ערמות) זֵיתִים או שני ציבורי חָרוּבִין– הרי הם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה — אֵינָן שִׁכְחָה. וכן שְׁנֵי הוּצְנֵי (אגודות) פִשְׁתָּן שנעקרו ונשכחו יחד — הרי הם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה — אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי גַרְגְּרִים — פֶּרֶט, וּשְׁלשָׁה — אֵינָן פֶּרֶט.

שְׁנֵי גַרְגְּרִים שנשרו מאשכול הענבים בזמן הבציר הם פֶּרֶט שציווה הכתוב לעזוב לעני ולגר (ויקרא יט,י), וּשְׁלשָׁה גרגירים אֵינָן פֶּרֶט.

שְׁנֵי שִׁבֳּלִים — לֶקֶט, וּשְׁלשָׁה — אֵינָן לֶקֶט.

שְׁנֵי שִׁבֳּלִים שנפלו יחד בשעת הקצירה הרי הן לֶקֶט שצריך לעזוב לעני (ויקרא יט,ט), וּשְׁלשָׁה אֵינָן לֶקֶט.

אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁלשָׁה לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה לְבַעַל הַבָּיִת.

ומוסיפים: הלכות אֵלּוּ נאמרו כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְעַל כֻּלָּן, בין בשכחה בין בלקט בין בפרט, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁלשָׁה ניתנים לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה לְבַעַל הַבָּיִת. והלכה כבית הלל.

הָעוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ — אֵינוֹ שִׁכְחָה.

הָעוֹמֶר הגדול שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נפח סָאתַיִם (כ־17ליטר) וּשְׁכָחוֹ — אֵינוֹ שִׁכְחָה, מפני שאין זה עומר, אלא גדיש.

שְׁנֵי עוֹמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם — רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְבַעַל הַבָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לָעֲנִיִּים.

שְׁנֵי עוֹמָרִים וּבָהֶם בשניהם יחד סָאתַיִם — רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְבַעַל הַבָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לָעֲנִיִּים.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וְכִי מֵרוֹב הָעֳמָרִים יוּפִּי כֹּחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ? אָמְרוּ לוֹ: יוּפִּי כֹּחוֹ.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל לחכמים: וְכִי מֵרוֹב הָעֳמָרִים יוּפִּי כֹּחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, האם ריבוי העומרים שנשכחו מייפה את כוחו של בעל הבית בהם, אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ? אָמְרוּ לוֹ: יוּפִּי כֹּחוֹ, כפי ששנינו לעיל משנה ה, ששני עומרים לעניים, ושלושה לבעל הבית.

אָמַר לָהֶם: וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עוֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ — אֵינוֹ שִׁכְחָה, שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, אֵינוֹ דִִּין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה?

אָמַר לָהֶם: אם כן, וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עוֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ — אֵינוֹ שִׁכְחָה, אלא הוא של בעל הבית, אם היו שם שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה?

אָמְרוּ לוֹ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּעוֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כְּגָדִישׁ, תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת?

אָמְרוּ לוֹ: לֹא, יש לדחות את דבריך, אִם אָמַרְתָּ בְּעוֹמֶר אֶחָד שיש בו סאתיים, שאין בו דין שכחה מפני שֶׁהוּא כְּגָדִישׁ, ואין זה 'עומר' שציוותה התורה להניח, תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן עשויים כִּכְרִיכוֹת, כאגודות קטנות של שיבולים, שלא יהיה בהן דין שכחה? אלא, כיוון שהם עשויים כעומרים יש בהם דין שכחה. והלכה כדברי חכמים.

קָמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ — אֵינָהּ שִׁכְחָה.

קָמָה, קבוצה של שיבולים שלא נקצרו, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סָאתַיִם או יותר, וּשְׁכָחָהּ — אֵינָהּ שִׁכְחָה, כדרך שאמרו בעומרים במשנה הקודמת.

אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם — אֲפִילּוּ הִיא שֶׁל טוֹפַח, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים.

אם אֵין בָּהּ בקמה שנשכחה סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם, אילו היו אלו שיבולים מלאות וטובות, אֲפִילּוּ הִיא שֶׁל טוֹפַח (מין קטנית שגרעיניה קטנים) — רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא עֲנָוָה (יבול) שֶׁל שְׂעוֹרִים, ולפי זה קובעים אם יש בה דין שכחה.

הַקָּמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעוֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה.

הַקָּמָה שלא נשכחה מַצֶּלֶת אֶת הָעוֹמֶר שנשכח סמוך לה, שלא יהיה בו דין שכחה, וְכן היא מצלת אֶת הַקָּמָה שנשכחה בסמוך לה מדין שכחה.

הָעוֹמֶר אֵינוֹ מַצִּיל לֹא אֶת הָעוֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה.

אבל הָעוֹמֶר שלא נשכח, וכגון שהיו בו סאתיים — אֵינוֹ מַצִּיל לֹא אֶת הָעוֹמֶר שנשכח בסמוך לו, וְלֹא אֶת הַקָּמָה.

אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעוֹמֶר? כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה, אֲפִילּוּ קֶלַח אֶחָד.

ומסבירים: אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעוֹמֶר? כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה, כל שלא נשכחה במהלך הקצירה, אֲפִילּוּ היה זה קֶלַח (גבעול, צמח) אֶחָד.

סְאָה תְּבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה; וְכֵן בָּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים — אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם.

הייתה סְאָה תְּבוּאָה עֲקוּרָה (קצורה) שנשכחה, וסמוך לה סְאָה תבואה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, כלומר, קמה שנשכחה; וְכֵן בָּאִילָן, סאה פירות תלושים וסאה פירות מחוברים, וְכן הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, סאה עקורה וסאה שאינה עקורה — אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצַע — אֵינָן מִצְטָרְפִין, וְאִם לָאו — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצַע, אם הייתה לעני רשות ללקט שיבולים בין הסאה העקורה לסאה שאינה עקורה — אֵינָן מִצְטָרְפִין זה לזה להחשיבם כסאתיים של בעל הבית, וְאִם לָאו, שאין רשות לעני ללכת לשם — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין להיחשב לכדי סאתיים של בעל הבית. והלכה כדברי התנא הראשון.

תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לַשַּׁחַת אוֹ לָאֲלוּמָּה, וְכֵן בַּאֲגוּדֵּי הַשּׁוּם, וַאֲגוּדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים — אֵין לָהֶן שִׁכְחָה.

תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לַשַּׁחַת, שנקצרה בעודה ירוקה כדי להאכילה לבהמות, אוֹ לָאֲלוּמָּה, כדי לקשור בה אלומות של תבואה, וְכֵן בַּאֲגוּדֵּי הַשּׁוּם, עלי שום שנקטפו כדי לאגוד על ידם חבילות שום, וַאֲגוּדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, שקשר יחד שום או בצלים כדי למוכרן בשוק, כל אלה שנשכחו בשדה — אֵין לָהֶן שִׁכְחָה.

וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים — רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לָהֶם שִׁכְחָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה.

וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, מיני צמחים שהחלקים הנאכלים שלהם טמונים תחת הקרקע, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים — רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לָהֶם שִׁכְחָה, שרק מה שגלוי לעין ונשכח יש לו דין שכחה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה. והלכה כדברי חכמים.

הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה, וְהַמְעַמֵּר, וְהַסּוּמָא — יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה.

גם הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה, וְהַמְעַמֵּר בלילה, וְכן הַסּוּמָא שהיה קוצר — יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה.

וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּין לִטּוֹל אֶת הַגַּס הַגַּס — אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּין מתחילה לִטּוֹל רק אֶת הַגַּס הַגַּס, הפירות הגדולים — אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

אִם אָמַר: "הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶטּוֹל" — יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

ומוסיפים: דווקא אם התכוון ליטול חלק מן הפירות אין דין שכחה למה שנשאר, שהרי לא נטל הכול. אבל אִם אָמַר אדם: הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת שגם מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ במהלך הקצירה או העימור אֲנִי אֶטּוֹל — יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה, שאין תנאי מועיל לבטל דבר שציוותה התורה.