חזור
פאה
פרק הגָּדִישׁ שֶׁלֹּא לוּקַּט תַּחְתָּיו — כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים.
גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לוּקַּט תַּחְתָּיו, אם אסף את התבואה לגדיש (ערמה של תבואה) במקום שעדיין לא ליקטו בו עניים — כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים.
הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים — אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים.
הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים (קבוצות השיבולים שנקצרו) על פני השדה, ואי אפשר לזהות את שיבולי הלקט — אוֹמְדִים אוֹתָהּ, את השדה, כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, מהי כמות השיבולים הראויות ליפול בשדה זה במהלך הקצירה, וְאת הכמות הזאת נוֹתֵן בעל השדה לָעֲנִיִּים.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אין צורך באומדן מיוחד לכל שדה, אלא נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה, שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה. והלכה כדברי רבן שמעון בן גמליאל.
שִׁבּוֹלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה;
שִׁבּוֹלֶת שֶׁבַּקָּצִיר, שנותרה מחוברת לקרקע, וְרֹאשָׁהּ של שיבולת זו, אם יכפפו אותה, מַגִּיעַ לַקָּמָה;
אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה — הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו — הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.
אִם נִקְצְרָה, אם היא נקצרת עִם הַקָּמָה, שהוא יכול להחזיק אותה בכף ידו עם השיבולים שהוא קוצר — הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, שצריך לקצור אותה לחוד — הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.
שִׁבּוֹלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּגָּדִישׁ — מְעַשֵּׂר שִׁבּוֹלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ.
שִׁבּוֹלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּגָּדִישׁ, ולא ניתן לזהות אותה — מְעַשֵּׂר בעל הבית שִׁבּוֹלֶת אַחַת, כלומר, מפריש עליה תרומות ומעשרות, וְנוֹתֵן לוֹ לעני את השיבולת המתוקנת, במקום שיבולת הלקט שהוא זכאי לה.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי הֵיאָךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא בִּרְשׁוּתוֹ!
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי הֵיאָךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא בִּרְשׁוּתוֹ? והרי לא זכה העני בשיבולת של לקט כדי שיוכל לתת אותה לבעל הבית, ולקבל תמורתה שיבולת אחרת!
אֶלָּא, מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ, וּמְעַשֵּׂר שִׁבּוֹלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ.
אֶלָּא כך צריך בעל הבית לעשות: מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ, נותן לו את כולו במתנה, והעני חוזר ונותן לו, ואז בעל הבית מְעַשֵּׂר שִׁבּוֹלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ לעני, תמורת שיבולת הלקט.
אֵין מְגַלְגְּלִין בַּטּוֹפֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
אֵין מְגַלְגְּלִין בַּטּוֹפֵחַ, אין מתעסקים בהטפחה (הרטבה, השקיה) של השדה לאחר הקציר, מפני שהאדמה הרטובה מונעת מן העניים ללקט שם, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר.
וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר לחשב מה הפסידו העניים ולפצות אותם.
בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִיטּוֹל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי — יִטּוֹל, וּכְשֶׁיַּחֲזוֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
בַּעַל הַבַּיִת, אדם שאינו עני, שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, ואין בידו דבר לפרנסתו, וְצָרִיךְ לִיטּוֹל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי כדי להתפרנס מהם — יִטּוֹל, וּכְשֶׁיַּחֲזוֹר לְבֵיתוֹ — יְשַׁלֵּם, ייתן לעניים מה שלקח, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אינו צריך לשלם, כי עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וזכאי היה למתנות עניים. והלכה כדברי חכמים.
הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ — פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים — חַיָּיב.
הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, שנותן להם תבואה משלו תמורת מה שליקטו; הרי בְּשֶׁלּוֹ, מה שבידו, שקיבל מהם — פָּטוּר מתרומות ומעשרות, ואילו בְשֶׁל עֲנִיִּים, מה שקיבלו מבעל הבית — חַיָּיב בתרומות ומעשרות, ואין החליפין משנים את דין התבואה.
שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת — זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי.
שְׁנַיִם, שני עניים, שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, וכל אחד מהם צריך להפריש מעשר עני מחלקו, אלא שאינו יכול ליטול לעצמו, יכולים הם לעשות ביניהם הסכם, שזֶה נוֹתֵן לָזֶה מחֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה מחֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי.
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצוֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי.
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצוֹר, מי שנעשה קבלן לקצור שדה, ולקבל חלק מן התבואה, והוא עני — אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי מאותו שדה, שדינו לעניין זה כבעל בית.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי אמרו דבר זה? בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ (מבעל הבית) את השדה לְמֶחֱצָה, או לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ, שיש לו בעלות על חלק מן התבואה בעודה מחוברת לקרקע.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: "שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ" — מוּתָּר בַּלֶּקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ בעל השדה: "שְׁלִישׁ ממַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר הרי הוא שֶׁלָּךְ", שרק לאחר שיקצור יקבל תבואה בשכרו, במקרה זה מוּתָּר ליטול בַּלֶּקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה, שהרי בשעת הקצירה אין תבואת השדה שלו. אבל אָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי מן החלק שיקבל, מפני שחובת המעשר חלה על התבואה לאחר הקצירה, ובאותה שעה היא שלו. והלכה כדברי רבי יהודה.
הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר — מוּתָּר, וְהַלּוֹקֵחַ — אָסוּר.
אין שדה מתחייב בלקט שכחה ופאה אלא בשעת הקצירה, ולא קודם לכן, ולכן הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ לפני הקציר — הַמּוֹכֵר מוּתָּר ליטול לקט שכחה ופאה מן השדה, אם הוא עני; וְהַלּוֹקֵחַ (הקונה) אָסוּר, למרות שהוא עני, מפני שבשעת הקצירה הוא בעל השדה.
לֹא יִשְׂכּוֹר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו.
לֹא יִשְׂכּוֹר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים לקצור בשדהו עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ של הפועל אַחֲרָיו, כדין עני הנוטל לקט, וייתן לאביו, מפני שדבר זה מחושב כחלק מן השכר, ואין בעל השדה רשאי לפרוע חובו ממתנות עניים. וגם מפני שהוא מונע מעניים אחרים מליטול את הלקט.
מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקוֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּיעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן — הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. עַל זֶה נֶאֱמַר: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים".
מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקוֹט בשדהו, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד מהם ללקט וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּיעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן — הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. עַל זֶה נֶאֱמַר: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים" (משלי כב,כח), כלומר העניים, בלשון כבוד, שבמעשיו הוא מסיג את גבולם.
הָעוֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת,
הָעוֹמֶר (ערמה קטנה של שיבולים שנקצרו) שֶׁשְּׁכָחוּהוּ הפּוֹעֲלִים העוסקים באיסוף העומרים, אבל לֹא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת,
שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים,
או שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים,
עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁחִיפּוּהוּ בְּקַשׁ —
או עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו, לפני העומר, כדי שלא יראה אותו בעל הבית, אוֹ שֶׁחִיפּוּהוּ (כיסו אותו) בְּקַשׁ, כדי שלא יראה אותו —
הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה.
בכל אחד מהדברים הללו הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה.
הַמְעַמֵּר לְכוֹבָעוֹת וּלְכוּמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים — אֵין לוֹ שִׁכְחָה; מִמֶּנּוּ וְלַגּוֹרֶן — יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה.
הַמְעַמֵּר, האוסף עומרים קטנים ומפנה אותם לעשות מהם כוֹבָעוֹת, ערמות בצורת כובע, וּלְכוּמְסָאוֹת, ערמות בצורה שונה, וכן לַחֲרָרָה, ערמות בצורת גלגל (חררה = פת שטוחה ועגולה), או כדי לעשות מהם עֳמָרִים גדולים, ורק בשלב מאוחר יותר יאספו את כל התבואה יחד בגורן; ובתוך כך נשכח עומר בשדה — אֵין לוֹ דין שִׁכְחָה, אין העניים רשאים ליטול אותו. אבל עומר שנשכח בדרך מִמֶּנּוּ, מן הכובעות והכומסאות, וְלַגּוֹרֶן שמחוץ לשדה, ששם אוספים יחד את כל התבואה ודשים אותה — יֵשׁ לוֹ דין שִׁכְחָה.
הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ — יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה; מִמֶּנּוּ וְלַגּוֹרֶן — אֵין לוֹ שִׁכְחָה.
לעומת זאת, הַמְעַמֵּר, האוסף את כל עומרי השדה לַגָּדִישׁ, ערמה גדולה שעושים בשדה, ונשכח עומר בשדה — יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. אבל אם נשכח עומר בדרך מִמֶּנּוּ, מן הגדיש וְלַגּוֹרֶן, ששם ידושו את התבואה — אֵין לוֹ שִׁכְחָה.
זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה — יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה; מִמֶּנּוּ וְלַגּוֹרֶן — אֵין לוֹ שִׁכְחָה.
זֶה הַכְּלָל המסביר את ההלכות הללו: כָּל הַמְעַמֵּר, האוסף ומפנה עומרים לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה של העימור, כגון כשעושה גדיש בשדה — יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. אבל אם שכח עומר בדרך מִמֶּנּוּ, מן הגדיש וְלַגּוֹרֶן — אֵין לוֹ שִׁכְחָה, מפני שמלאכת העימור כבר נגמרה בגדיש.
לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה — אֵין לוֹ שִׁכְחָה; מִמֶּנּוּ וְלַגּוֹרֶן — יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה.
לעומת זאת, כל המעמר לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה, כגון לכובעות וכו', שהוא עתיד לאסוף את הכול בגורן — אֵין לוֹ שִׁכְחָה, אבל אם שכח בדרך מִמֶּנּוּ, מן הכובעות וְלַגּוֹרֶן, ששם הוא גמר מלאכת העימור — יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה.