חזור
פאה
פרק דהַפֵּאָה נִיתֶּנֶת בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע.
הַפֵּאָה נִיתֶּנֶת כרגיל בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, שבעל השדה מניח חלק שאינו קצור, וכל עני נוטל לעצמו לפי כוחו.
בְּדָלִית וּבְדֶקֶל — בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים.
אבל בְּדָלִית, בגפן שמודלה ומטפסת לגובה, או בְדֶקֶל, שהוא גבוה, ואין כל העניים יכולים להגיע לפאה — בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד את הפירות מן העץ וּמְחַלֵּק אותם לָעֲנִיִּים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים, כלומר, עצי אגוז שהם חלקים, בעל הבית מוריד את הפירות ומחלק.
אֲפִילּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבוֹז — לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.
ומוסיפים: אֲפִילּוּ היו תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה מן העניים אוֹמְרִים לְחַלֵּק, שבעל הבית יחלק, וְאֶחָד מהעניים אוֹמֵר לָבוֹז (לבזוז, לחטוף) שכל עני ייקח לעצמו כפי יכולתו — לָזֶה שאמר לבוז שׁוֹמְעִין, מפני שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.
בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵּן, אֲפִילּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבוֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק — לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.
אבל בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵּן, אלא אֲפִילּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה מן העניים אוֹמְרִים לָבוֹז, וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק — לָזֶה שׁוֹמְעִין, לפי שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה, ששנינו במשנה הקודמת, שבעל הבית מוריד ומחלק.
נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר — אֵין לוֹ בָּהּ כְּלוּם.
נָטַל העני מִקְצָת פֵּאָה, שלקט לעצמו, וּזְעל חלק אחר של הפאה, כדי לזכות בו — רָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָּהּ כְּלוּם, שאין העני זוכה בפאה אלא במה שהוא נוטל בידו.
נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵירַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ — מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ.
וכן אם נָפַל לוֹ עָלֶיהָ על הפאה, או פֵירַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, כדי לזכות בה — מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ, מסלקים אותו מן הפאה שנפל עליה, וכל עני יכול ליטול משם.
וְכֵן בַּלֶּקֶט, וְכֵן בְּעוֹמֶר הַשִּׁכְחָה.
וְכֵן הדין במצוות הלֶּקֶט, שמלקטים העניים מן השדה את השיבולים שנפלו בשעת הקצירה, וְכֵן בְּעוֹמֶר הַשִּׁכְחָה, שעניים נוטלים עומר שנשכח בשדה.
פֵּאָה, אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדּוּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.
פֵּאָה, אֵין העניים קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ מן הקרקע בְּקַרְדּוּמּוֹת, אלא תולשים אותה בידיהם, והטעם: כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בכלים אלו, שהרי כל העניים נדחקים כדי ליטול לעצמם, ובתוך כך עלולים לפגוע במי שבצדם, או שמא יבואו לידי קטטה.
שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם — בַּשַּׁחַר, וּבַחֲצוֹת, וּבַמִּנְחָה.
שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, כלומר שלושה זמנים, לא פחות ולא יותר, שבהם מאפשר בעל השדה לעניים ליטול את הפאה: בַּשַּׁחַר, וּבַחֲצוֹת היום, וּבַמִּנְחָה (אחר הצהריים).
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֹתוּ.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ שלוש פעמים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֹתוּ מהם, אבל רשאי בעל הבית להוסיף עליהם.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: להפך, לֹא אָמְרוּ שלוש פעמים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ, אבל רשאי בעל הבית לפחות מכך. והלכה כדברי התנא הראשון.
שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אוֹמָן וְאוֹמָן.
האנשים שֶׁל המקום בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, היו קוצרים את השדה שורה שורה, לאורך חבל שהיו מותחים לאורך השדה, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אוֹמָן וְאוֹמָן, כלומר, בסוף כל שורה ושורה, כדי שלא יצטרכו העניים להמתין לפאה עד שיגמרו לקצור את כל השדה.
נָכְרִי שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּיר — פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה.
מצוות אלו חלות על התבואה רק בשעת הקצירה. ולכן נָכְרִי שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּיר — פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט, מלהניח לעניים את השיבולים שנפלו בשעת הקצירה, וּמִן הַשִּׁכְחָה, מלהניח עומר ששכח בשדה, וּפטור מִן הַפֵּאָה, כי מצוות אלו חלות על בעל השדה בשעת הקצירה, ובאותה שעה לא היה חייב כלל במצוות.
רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בַּשִּׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעִמּוּר.
ואילו רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב את הנכרי בַּשִּׁכְחָה, מפני שֶׁאֵין מצוות הַשִּׁכְחָה חלה אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעִמּוּר, בשעת איסוף העומרים, לאחר הקצירה, ובאותה שעה כבר התגייר. והלכה כדברי התנא הראשון.
הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה — חַיָּיב.
אם הִקְדִּישׁ אדם את תבואת השדה כשהיא קָמָה, שעדיין לא נקצרה, וּפָדָה אותה מן ההקדש כשהיא עדיין קָמָה — הרי זה חַיָּיב בלקט שכחה ופאה, כיוון שבשעת הקצירה, שהוא הזמן שחל החיוב במצוות אלו, הייתה התבואה שלו.
עוֹמָרִין וּפָדָה עוֹמָרִין — חַיָּיב.
והוא הדין אם הקדיש שדהו עוֹמָרִין, קבוצות השיבולים לאחר קצירה, וּפָדָה את העוֹמָרִין — חַיָּיב בלקט שכחה ופאה, כיוון שבשעת הקצירה הייתה התבואה שלו.
קָמָה וּפָדָה עוֹמָרִין — פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְּטוּרָה.
אבל אם הקדיש קָמָה, ונקצרה כשהייתה ברשות ההקדש, והבעלים פָדָה את התבואה כשהייתה כבר עוֹמָרִין — הרי היא פְּטוּרָה, מפני שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ, בזמן שחל עליה החיוב, כשנקצרה, הָיְתָה פְּטוּרָה, כיוון שאז הייתה שייכת להקדש, וההקדש פטור ממצוות אלו.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּירוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן — חַיָּיבִין.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּירוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת חיוב הַמַּעַשְׂרוֹת, כלומר, לפני שנגמרה מלאכתם בגורן ('מירוח'), וגם פְדָאָן מיד ההקדש לפני גמר מלאכתם — חַיָּיבִין הפירות במעשר, שהרי היו ברשותו בזמן חיוב המעשרות.
מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן — חַיָּיבִין.
וכן אם הקדישם מִשֶּׁבָּאוּ (לאחר שבאו) לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן מיד ההקדש — גם כן חַיָּיבִין, כי בשעת חיוב המעשרות היו הפירות ברשותו.
הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ, וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן — פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְּטוּרִים.
אבל אם הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ, וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, שנגמרה מלאכתם כשהיו ברשות ההקדש, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן בעל הבית, הפירות הללו פְּטוּרִים ממעשר, מפני שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן, בזמן חיובם במעשר, באותה שעה הָיוּ פְּטוּרִים, שהיו ברשות ההקדש.
מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה, וְאָמַר: "הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי" —
מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה (או לקט או שכחה) ואינו עני, וְאָמַר: "הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי" —
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זָכָה לוֹ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זָכָה לוֹ, כלומר, קנה אותה עבורו.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִתְּנֶנָּה לְעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אינו רשאי לעשות כן, ולכן יִתְּנֶנָּה את הפאה שלקט לְעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן.
הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל נָכְרִי חַיָּיב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר.
הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַ, שהניח לעניים בשדה שלו בארץ ישראל, הרי מה שנטלו העניים פֵּאָה שֶׁל נָכְרִיחַיָּיב בְּמַעַשְׂרוֹת, למרות שלקט שכחה ופאה של ישראל פטורים מהם (לעיל פ"א מ"ו), מפני שהנכרי אינו חייב במצוות אלו, ופירות שדהו חייבים במעשרות; אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר הנכרי את תבואת שדהו, שאז היא פטורה מתרומות ומעשרות, כדין ישראל שהפקיר שדהו (שם).
אֵיזֶהוּ לֶקֶט? הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה.
אֵיזֶהוּ לֶקֶט שצריך להניח לעניים לאחר קצירה? הַנּוֹשֵׁר מן השיבולים בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה עצמה, שנאמר "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא כב,כג).
הָיָה קוֹצֵר; קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ — הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת.
ומפרטים: הָיָה קוֹצֵר, קָצַר מְלֹא יָדוֹ (זרועו), שאסף בזרועו קבוצת שיבולים וקצרה במגל, או תָּלַשׁ מן התבואה מְלֹא קֻמְצוֹ (כף ידו), ואז הִכָּהוּ קוֹץ שהיה בשדה, ומה שהחזיק נָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ — הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת, ולא של העניים, שהרי נפל לאחר הקצירה.
תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל — לָעֲנִיִּים,
מה שהיה בתוֹךְ הַיָּד ונפל בשעת הקצירה, וכן מה שנכנס בתוֹךְ להב הַמַּגָּל, ונפל בשעת הקצירה — הרי הוא לָעֲנִיִּים.
אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל — לְבַעַל הַבָּיִת.
אבל מה שנשר אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, שנחתך ונפל באקראי, מחמת מכה של גב ידו, או של הצד האחורי של המגל — הרי זה שייך לְבַעַל הַבָּיִת, מפני שאין זה "לֶקֶט קְצִירְךָ".
רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל — רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְבַעַל הַבָּיִת.
מה שנפל מרֹאשׁ הַיָּד, כלומר, מקצה האצבעות בשעה שתלש, וכן מרֹאשׁ הַמַּגָּל, מקצה המגל — רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: החלק הזה שייך לָעֲנִיִּים, ורַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שייך לְבַעַל הַבָּיִת. והלכה כדברי רבי עקיבא.
חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה — הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת.
שיבולים או גרגירי תבואה הנמצאים בחוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, בחלק השדה שעדיין לא נקצר — הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת, שאין לעניים לקט אלא במה שנשר בשעת הקצירה, ואלו באו מן הסתם מן הקמה.
שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים; הָעֶלְיוֹנִים — לָעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים — שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת.
אבל שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, מה שנמצא בחורי הנמלים בחלק שכבר נקצר — הגרעינים הָעֶלְיוֹנִים הם לָעֲנִיִּים, שמן הסתם לקחו אותם הנמלים ממה שנשר בקצירה, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת, שמן הסתם לקחו אותם הנמלים מן הקמה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל לָעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט — לֶקֶט.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל, כל מה שנמצא בחורי הנמלים שלאחר הקוצרים, שייך לָעֲנִיִּים, מפני שֶׁלדעתו סְּפֵק לֶקֶט — לֶקֶט, עד שיוכח שאינו שייך לעניים. והלכה כדברי רבי מאיר.