חזור
פאה
פרק גמַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים —
מַלְבְּנוֹת חלקות מלבניות של הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, המרוחקים זה מזה —
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאַחַת.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נותן פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאַחַת מהמלבנות הללו, שהיא נחשבת שדה לעצמו.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.
ובֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: נותנים מֵאֶחָד עַל הַכֹּל, כיוון שהם בשדה אחד.
וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעוֹרָבִין — שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.
וּמוֹדִים גם בית שמאי, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת התבואה של המלבנות הללו מְעוֹרָבִין, שיש חיבור בין המלבנות — שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה ממלבן אֶחָד עַל הַכֹּל, שבוודאי הם נחשבים כיחידה אחת. והלכה כדברי בית הלל.
הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּיר קְלָחִים לַחִים —
הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, שקצר מקומות בשדה שכבר יבשו והבשילו, וְשִׁיֵּיר קְלָחִים לַחִים שעדיין לא הבשילו, והשדה נראה מנומר, קטע פה וקטע שם —
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מן הקטעים ששייר, שכל אחד נחשב כשדה לעצמו.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נותן מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא, בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת — שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת (מין תבלין) אוֹ חַרְדָּל, שאם הם מפוזרים בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת בשדה — שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, מפני שרגילים לזרוע אותם ערוגות ערוגות, ומלכתחילה נחשב כל אחד מהם כשדה לעצמו. והלכה כדברי חכמים.
הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּים יְבֵשִׁים לַגּוֹרֶן — נוֹתֵן פֵּאָה לְאֵלּוּ לְעַצְמָן וּלְאֵלּוּ לְעַצְמָן.
הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק, הקוטף חלק מן הבצלים בשדהו כשהם טריים כדי למכור בשוק, וּמְקַיֵּים, משאיר חלק בקרקע כדי לקטוף אותם יְבֵשִׁים לַגּוֹרֶן, כדי לאסוף ולשמור אותם — נוֹתֵן פֵּאָה לְאֵלּוּ הלחים לְעַצְמָן, וּלְאֵלּוּ היבשים לְעַצְמָן.
וְכֵן בַּאֲפוּנִין, וְכֵן בְּכֶרֶם.
וְכֵן בַּאֲפוּנִין, כשנוטל חלק מהם כשהם עדיין לחים, ומשאיר חלק כדי לאסוף לאחר שיתייבשו, וְכֵן בְּכֶרֶם, שקוטף מקצת ענבים לצורך אכילה, ומשאיר חלק כדי לעשות מהם יין — נותן פאה לאלו ופאה לאלו.
הַמֵּדֵל — נוֹתֵן מִן הַמְשׁוֹאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר,
הַמֵּדֵל, המדלל, שתולש מקצת מן היבול, מעט כאן ומעט כאן, כדי שהנשאר יתפתח כראוי — נוֹתֵן פאה מִן הַמְשׁוֹאָר (ממה שנשאר) רק עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר, כלומר, כשיעור פאה למה שהשאיר בשדה, ולא על מה שדילל; שהוא פטור מפאה, שאין זו קצירה החייבת בפאה.
וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד — נוֹתֵן מִן הַמְשׁוֹאָר עַל הַכֹּל.
וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד, שנוטל חלק מן היבול בבת אחת, ולא מעט כאן ומעט כאן — נוֹתֵן מִן הַמְשׁוֹאָר עַל הַכֹּל, גם על החלק שנטל תחילה.
הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים חַיָּיבוֹת בַּפֵּאָה, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר.
הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים, הבצלים שמשאירים בקרקע כדי שיעשו זרעים — חַיָּיבוֹת בַּפֵּאָה כשאר הבצלים, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר מפני שאינן מיועדות לאכילה. והלכה כדברי חכמים.
מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק –
מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים, ערוגות קטנות של בצלים שֶׁבֵּין הַיָּרָק,
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאַחַת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאַחַת עַל הַכֹּל.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נותן פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאַחַת מן המלבנות, מפני שהירק מפסיק ביניהן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאַחַת נותן עַל הַכֹּל. והלכה כדברי חכמים.
הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ — נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת.
הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ את נכסי אביהם שמת, אם היו שניים — נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת, כל אחד נותן מהחלק שלו.
חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ — נוֹתְנִין פֵּאָה אֶחָת.
אם חָזְרוּ האחים וְנִשְׁתַּתְּפוּ בנכסים לפני הקצירה — נוֹתְנִין פֵּאָה אֶחָת לכל השדה.
שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן — נוֹתְנִין פֵּאָה אֶחָת.
שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ (קנו) אֶת הָאִילָן על מנת לחלק ביניהם את הפירות שילקטו — נוֹתְנ ִין פֵּאָה אֶחָת.
לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְּרוֹמוֹ — זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ.
אם לָקַח זֶה את צְפוֹנוֹ של האילן וְזֶה את דְּרוֹמוֹ, שלכל אחד חלק מוגדר משלו — זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ.
הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ — נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן כלומר, שתילים או אילנות שנמצאים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, ולא מכר את השדה עצמו — הקונה נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה. אֲבָל אִם שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה — הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי אמרו שהקונה נותן פאה לכל אחד? בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה שום אילן לעצמו. אֲבָל אִם שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה אילן לעצמו — הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל, גם על האילנות שמכר, כיוון שחל עליו חיוב לתת פאה מן השדה. והלכה כדברי רבי יהודה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קַרְקַע בֵּית רוֹבַע, חַיֶּיבֶת בַּפֵּאָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קַרְקַע ששטחה בֵּית רוֹבַע, שזורעים בה רובע קב (כ־1/3 ליטר) של גרעיני תבואה, שהוא ריבוע שאורך צלעותיו כ־5.5 מטר — חַיֶּיבֶת בַּפֵּאָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָעוֹשָׂה סָאתַיִם.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שדה החייבת בפאה היא קרקע הָעוֹשָׂה סָאתַיִם של תבואה.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: קרקע בת שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים (כחצי מטר).
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְצוֹר וְלִשְׁנוֹת. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: כל שיש בה שטח גדול כְּדֵי לִקְצוֹר וְלִשְׁנוֹת, לקצור פעמיים במגל (כ2–3 מטר), חייבת בפאה. ומוסיפים: וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיֶּיבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתּוֹב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.
ואילו רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא חַיֶּיבֶת בַּפֵּאָה, וכן חייבת בַבִּכּוּרִים, וְכן די בקרקע כל שהוא כדי לִכְתּוֹב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, שטר שבו מוסר מלווה את גביית החוב לבית הדין, וכך אין חובות הלווה נשמטים בשנת השמיטה, ואין כותבים שטר כזה אלא אם כן הייתה ללווה קרקע. וְכן קרקע כל שהוא נחשבת כנכס מקרקעין לִקְנוֹת יחד עִמּוֹ נְכָסִים של המוכר שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, כלומר מיטלטלין, ואין הקונה צריך להגביה אותם או למשוך אותם לרשותו. ודבר זה נעשה בכל אופן שקונים בו קרקע, בין בְּכֶסֶף שנותן הקונה למוכר, ובין בִשְׁטָר שמוסר המוכר לקונה, שכתוב בו "קרקע פלונית מכורה לך", ובין בַחֲזָקָה, שהקונה עושה מעשה של חזקה בקרקע, כגון שעושה לה גדר. והלכה כדברי רבי עקיבא.
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע; שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא — מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא — אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו במתנה לאנשים אחרים כשהיה שְׁכִיב מְרַע (חולה נוטה למות), אם שִׁיֵּיר לעצמו אפילו קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא שלא הועיד לאחרים — מַתְּנָתוֹ שנתן בכתיבה הזו היא מַתָּנָה, ואינו יכול לחזור בו גם אם הבריא. ואם לֹא שִׁיֵּיר לעצמו אפילו קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא וקם מחוליו — אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, שכיוון שלא שייר דבר לעצמו הרי זה מוכיח שעשה כן מתוך הנחה ודאית שהוא הולך למות, והרי התברר שהייתה זו טעות.
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא — אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ.
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו בצוואה, לכל אחד מהבנים את חלקו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ בתוך החלוקה הזו קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא — הרי זו אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ, כלומר, איבדה את הזכות שיש לה לגבות את שטר כתובתה מנכסיו, למרות שסכום הכתובה גדול בהרבה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ — אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, הסכימה ליטול חלק בין היורשים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ דבר בשטר הצוואה, מכל מקום אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ, משום שהסכימה לכך.
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ — יָצָא בֶּן חוֹרִין. שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין.
הַכּוֹתֵב כל נְכָסָיו מתנה לְעַבְדּוֹ — יָצָא העבד על ידי כך בֶּן חוֹרִין, שכיוון שהעבד בכלל הנכסים, נמצא שהקנה לו גם את עצמו. אבל אם שִׁיֵּיר האדון לעצמו קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא — לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין, שאנו אומרים שהאדון עשה רק מעין מחווה, ולא התכוון לשחרר אותו.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר: "הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶם".
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם העבד הוּא בֶּן חוֹרִין, וגם אם שייר האדון קרקע לעצמו, עַד שֶׁיֹּאמַר: "הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶם", שכיוון שהשתמש בביטוי זה, אנו מניחים שהתכוון לשייר לעצמו חלק בעבד, לומר שאין כוונתו לשחררו. והלכה כדברי התנא הראשון.