וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה:

וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה, שאם הם עוברים באמצע שדה הם גורמים לשדה להיחלק לשני שדות, שצריך להניח פאה מכל אחד מהם בנפרד:

הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר.

הַנַּחַל, וְכן הַשְּׁלוּלִית, תעלת מים רחבה, שממנה יוצאות אמות מים קטנות לשדות; וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, שרוחבה ארבע אמות; וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, שרוחבה שש עשרה אמות; וכן שְׁבִיל הָרַבִּים, שהרבים הולכים דרכו לעבד את השדות; וּשְׁבִיל הַיָּחִיד, שביל צר, שהיחיד עובר דרכו לשדה, הַקָּבוּעַ גם בִּימוֹת הַחַמָּה וגם בִימוֹת הַגְּשָׁמִים; וְהַבּוּר, חלק מן השדה שאינו מעובד כלל; וְהַנִּיר, שטח חרוש, וְכן אם זרע זֶרַע ממין אַחֵר באמצע השדה — כל אלו מחלקים את השדה, וצריך לתת פאה בנפרד לכל חלק.

וְהַקּוֹצֵר לַשַּׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְהַקּוֹצֵר לַשַּׁחַת, הקוצר חלק מן השדה בשלב מוקדם לצורך מאכל בהמה, ובשעת הקציר העיקרי אין שם תבואה — הרי הוא מַפְסִיק, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרַשׁ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מַפְסִיק, מפני שאנו רואים את הקצירה לשחת כתחילת הקציר, אֶלָּא אִם כֵּן חָרַשׁ לאחר מכן את השטח הזה.

אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת — רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַפְסֶקֶת.

אַמַּת הַמַּיִם העוברת בשדה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת, שאי אפשר לקצור את שני הצדדים בבת אחת — רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תעלה כזו מַפְסֶקֶת.

"וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן", אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר בְּכֵלָיו — הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

"וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן" (ישעיהו ז,כה) כלומר, שטח שאינו מאפשר חרישה רגילה, עד שצריך לעדור אותו במעדר; הרי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר שם בְּכֵלָיו לחרישה כמו בשאר השדה, בגלל תנאי הקרקע, שאינה ישרה, או שהיא קשה לעיבוד — אין הוא נחשב להפסק, או כשדה לעצמו, ולכן הוּא נוֹתֵן פֵּאָה אחת לַכֹּל.

הַכֹּל מַפְסִיק לַזְּרָעִים, וְאֵינוֹ מַפְסִיק לָאִילָן אֶלָּא גָּדֵר.

הַכֹּל, כל מה שאמרנו, מַפְסִיק דווקא לַזּבשדות זרעים, כגון חיטה ומיני קטניות, אבל ְרָעִים,

וְאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ — אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

וְאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ, אם ענפי העצים מעורבים זה בזה מעל הגדר — הגדר אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה אחת לַכֹּל.

וְלֶחָרוּבִין — כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה.

וְלֶחָרוּבִין, שהם אילנות גבוהים וגדולים מאד — כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה נחשבים כשדה אחד.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ, וְלֶחָרוּבִין — כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, שהיו נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ, בכל אחד מן הצדדים של העיר, גם אם לא היו ממש צמודים זה לזה, וְלֶחָרוּבִין היו נותנים מכָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ של רבן גמליאל: אַף היו נותנים פאה אחת לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר, גם אם לא היו רואים זה את זה. והלכה כדברי התנא הראשון לעניין חרובים, וכרבן גמליאל לעניין זיתים.

הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גְרָנוֹת — נוֹתֵן פֵּאָה אֶחָת.

הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד של תבואה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גְרָנוֹת, שאינו קוצר את כל התבואה בבת אחת אלא בשני שלבים, ובכל פעם אוסף אותה בגורן — נוֹתֵן פֵּאָה אֶחָת לכל השדה.

זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת — נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת.

ולעומת זאת, אם זְרָעָהּ את השדה שְׁנֵי מִינִין שונים, כגון חיטה ושעורה, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת ובבת אחת בזמן אחד — נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת, לכל מין לעצמו.

הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין; עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת — נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת, שְׁתֵּי גְרָנוֹת — נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת.

הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, שני זנים של חיטים, אם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת את שני המינים יחד — נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת, אם עשה שְׁתֵּי גְרָנוֹת לכל מין לעצמו — נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת.

מַעֲשֶׂה שֶׁזָּרַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאֲלוּ.

מַעֲשֶׂה שֶׁזָּרַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה את שדהו שני מיני חיטה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, ולא ידעו אם להפריש פאה אחת או שתים, וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית שבמקדש, שם ישבה הסנהדרין, וְשָׁאֲלוּ את החכמים.

אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר: מְקוּבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת — נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת, שְׁתֵּי גְרָנוֹת — נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת.

אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר: מְקוּבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, זוגות החכמים, אחד נשיא ואחד אב בית דין, שכיהנו בזמן המקדש, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, שאִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת — נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת, עשאן שְׁתֵּי גְרָנוֹת — נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת.

שָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ גּוֹיִם, קְצָרוּהָ לִסְטִים, קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, שְׁבָרַתָּה הָרוּחַ אוֹ בְּהֵמָה — פְּטוּרָה.

שָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ גּוֹיִם לעצמם, או קְצָרוּהָ לִסְטִים (שודדים), או קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, או שְׁבָרַתָּה הָרוּחַ את התבואה, אוֹ שברתה בְּהֵמָה, בכל אלה השדה פְּטוּרָה מן הפאה.

קָצַר חֶצְיָהּ, וְקָצְרוּ לִסְטִים חֶצְיָהּ — פְּטוּרָה, שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בַּקָּמָה.

קָצַר חֶצְיָהּ של השדה, וְאחר כך קָצְרוּ לִסְטִים חֶצְיָהּ השני — פְּטוּרָה מפאה, לפי שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה היא בַּקָּמָה, בתבואה העומדת מחוברת לקרקע עם סיום הקצירה, ובשלב זה נקצרה על ידי הלסטים שקצירתם פטורה מפאה.

קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ, וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ — נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצַר.

קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ, וְאחר כך קָצַר הוּא חֶצְיָהּ — נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצַר הוא עצמו, שחובת הפאה היא בתבואה שנותרה בסוף הקצירה. אבל אינו נותן על מה שקצרו הלסטים, שהרי חלק זה פטור מפאה, כפי ששנינו במשנה הקודמת.

קָצַר חֶצְיָהּ, וּמָכַר חֶצְיָהּ — הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

אם קָצַר הבעלים חֶצְיָהּ ואחר כך מָכַר חֶצְיָהּ — הַלּוֹקֵחַ (הקונה) נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל, אחד מששים על כל השדה, גם על החלק שקצר המוכר.

קָצַר חֶצְיָהּ, וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ — הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

קָצַר חֶצְיָהּ וְאחר כך הִקְדִּישׁ את חֶצְיָהנותר לטובת המקדש,הּ ושדה של הקדש פטור מן הפאה — הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר וקצרה הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.