Pe'ah 1

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁיעוּר:

אֵלּוּ דְּבָרִים של מצווה שֶׁאֵין לָהֶם שִׁיעוּר (קצבה) מן התורה:

הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.

הַפֵּאָה, חלק לא קצור שאדם חייב להניח לעניים בשדהו (ויקרא יט,ט) ויוצא ידי חובתו בכל שהוא. וכן יכול להרבות, וכל מה שהוא נותן קרוי פאה. וְהַבִּכּוּרִים שאדם חייב להביא למקדש מראשית פרי אדמתו (שמות כג,יט). וְהָרֵאָיוֹן, שנאמר: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר... וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ" (דברים טז,טז–יז), ולא נאמר כמה יביא. וּגְמִילוּת חֲסָדִים, לעשות חסד עם אחרים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה, שאין לו הגדרה של כמות או של זמן.

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא:

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן (רווחים שלהם) בָּעוֹלָם הַזֶּה, שמן השמים נותנים לו שכר מצווה כבר בעולם הזה, וְהַקֶּרֶן כלומר, עיקר שכרה של המצווה קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, והן:

כִּיבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם.

מצוות כִּיבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה שקול כְּנֶגֶד כּוּלָּם, הן בחשיבותו והן לעניין השכר.

אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין לַפֵּאָה שִׁיעוּר;

אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, שצריך להניח לפחות אחד משישים מן השדה שאינו קצור, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ במשנה הקודמת שאֵין לַפֵּאָה שִׁיעוּר, תיקנו חכמים שיעור זה לטובת העניים.

הַכֹּל לְפִי גוֹדֶל הַשָּׂדֶה, וּלְפִי רוֹב הָעֲנִיִּים, וּלְפִי רוֹב הָעֲנָוָה.

ויוסיף על שיעור זה, הַכֹּל לְפִי גוֹדֶל הַשָּׂדֶה, שאם השדה קטן ייתן יותר מאחד משישים, וּלְפִי רוֹב הָעֲנִיִּים, שאם יש עניים רבים במקום ייתן יותר, וּלְפִי רוֹב הָעֲנָוָה, לפי הצלחת היבול.

נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ.

נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה, במקום שבו מתחילים לקצור, וכן מֵאֶמְצָעָהּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁיעוּר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יכול להניח פאה בכל מקום, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁיעוּר שקבעו חכמים, אחד משישים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם שִׁיֵּיר קֶלַח אֶחָד — סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה, וְאִם לָאו — אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם שִׁיֵּיר קֶלַח (גבעול, צמח) אֶחָד בסוף השדה, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה, מצרף לו את כל מה שנתן במקומות אחרים לשם פאה, וְאִם לָאו, שלא השאיר דבר בסוף השדה — אֵינוֹ נוֹתֵן מה ששייר באמצע שדהו אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר, ולא נפטר ממצוות הפאה.

כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה:

כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה מה הם מיני הגידולים החייבים בה:

כָּל שֶׁהוּא אוֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִידּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — חַיָּיב בַּפֵּאָה.

כָּל יבול שֶׁהוּא אוֹכֶל, שדרך בני אדם לאכול אותו; וְנִשְׁמָר, ששומרים עליו ואינו צמח הפקר; וְהוא דבר שגִידּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, שיש לו שורשים בארץ, למעט פטריות וכיוצא בהן; וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת, שקצירתו, או לקיטתו בכל דרך אחרת, נעשית בזמן אחד ולא מעט מעט; והוא דבר שמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, שמאחסנים אותו, ואינו מתקלקל או מתייבש, כמו ירק; כל שיש בו כל הגדרות הללו חַיָּיב בַּפֵּאָה.

וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה.

וְהַתְּבוּאָה, כלומר, חמישה מיני דגן, וְכן הַקִּטְנִיּוֹת, שהן שאר מיני זרעים הנאכלים, כגון אפונים ועדשים, בַּכְּלָל הַזֶּה, וחייבים בפאה.

וּבָאִילָן, הָאוֹג וְהֶחָרוּבִין וְהָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים וְהַגְּפָנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים, חַיָּיבִין בַּפֵּאָה.

וּבָאִילָן המינים הם: הָאוֹג, וְהֶחָרוּבִין, וְהָאֱגוֹזִים, וְהַשְּׁקֵדִים, וְהַגְּפָנִים, וְהָרִמּוֹנִים, וְהַזֵּיתִים, וְהַתְּמָרִים, חַיָּיבִין בַּפֵּאָה, שהם מתאימים להגדרות שנאמרו במשנה הקודמת, שהם נלקטים כאחד ומכניסים אותם לקיום.

לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת — עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

לְעוֹלָם הוּא מוסיף ונוֹתֵן מיבול השדה מִשּׁוּם (לשֵם) פֵּאָה, וגם לאחר קצירה, וּמה שהוא נותן לשם פאה פָטוּר מִן התרומה והַמַּעַשְׂרוֹת רק עַד (לפני) שֶׁיְּמָרֵחַ, עד שיעשה ערמה מסודרת (כרי) של תבואה בגורן, ויחליק את פניה, שאז חל חיוב תרומות ומעשרות על התבואה.

וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת — עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

וְכן נוֹתֵן אדם מיבולו מִשּׁוּם (לשם) הֶפְקֵר, וּמה שהוא מפקיר פָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. והוא בתנאי שהפקיר עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, לפני שהתחייבה התבואה במעשרות.

וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת — עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

וּמַאֲכִיל מיבולו לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמה שהוא מאכיל להם פָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

וְנוֹטֵל מִן הַגּוֹרֶן וְזוֹרֵעַ, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת — עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

וְכן נוֹטֵל תבואה מִן הַגּוֹרֶן וְזוֹרֵעַ אותה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, שאינו צריך להפריש ממה שמיועד לזריעה, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. ואין הלכה כדברי רבי עקיבא.

כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגּוֹרֶן — הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ (שקנו) אֶת הַגּוֹרֶן, התרומה והַמַּעַשְׂרוֹת שיפרישו מן הגורן הם שֶׁלָּהֶם, שהם זכאים לקחת אותם לעצמם, אם קנו את התבואה עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. אבל אם קנו את התבואה לאחר מירוח — צריכים לתת את התרומה והמעשרות לכהנים וללויים אחרים.

הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה, חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת — עַד שֶׁיְּמָרֵחַ הַגִּזְבָּר.

הַמַּקְדִּישׁ את תבואת שדהו למקדש וּפוֹדֶה אותה מיד גזבר ההקדש — חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת, והוא כשפדה אותה עַד (לפני) שֶׁיְּמָרֵחַ הַגִּזְבָּר את התבואה, כיוון שבשעת המירוח, כשחל חיוב המעשר על התבואה, הייתה ברשותו. אבל אם בשעת המירוח הייתה התבואה ביד הגזבר — כבר נפטרה מתרומות ומעשרות, כדין נכסי הקדש, ואם פדה אותה לאחר מכן — פטור מלעשר.