הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים — עוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה,

הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים, שכולם מיועדים לכהנים ואסורים לזרים, אם התערבו בחולין — עוֹלִים (בטלים) בְּאֶחָד וּמֵאָה, כלומר, התערובת מותרת באכילה לזרים רק אם יש מאה פירות חולין כנגד כל פרי של תרומה;

וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְצָרִיךְ לְהָרִים.

וּמִצְטָרְפִין תרומה ותרומת מעשר וכו', זֶה עִם זֶה, לאסור את התערובת לזרים, אם נפלו לתוך חולין, ואין בחולין פי מאה מהם, גם אם אין בכל אחד מהם כשלעצמו כדי לאסור; ובמקרה שהתבטלו באחד ומאה, עדיין צָרִיךְ לְהָרִים מן התערובת כשיעור התרומה שנפלה לחולין, ולתת לכהנים, שהרי יש לבעל הפירות ממון של הכהנים בידו.

הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם — עוֹלִים בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין צָרִיךְ לְהָרִים.

הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, עוֹלִים (בטלים) בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, אם התערבו ענבים של ערלה או של כלאי הכרם בענבים מותרים, ויש בהיתר פי מאתיים מן האיסור; וּמִצְטָרְפִין פירות ערלה וכלאי הכרם זֶה עִם זֶה לאסור, אם נפלו למקום אחד של היתר, ואין בהיתר מאתיים כנגד שניהם ביחד; ובמקרה שהתבטלו פירות ערלה או כלאי הכרם באחד ומאתיים אֵין צָרִיךְ לְהָרִים מן התערובת את הכמות שנפלה לתוכה, כמו שנאמר לעניין תרומה, מפני שאינם שייכים לאף אחד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן מִצְטָרְפִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הערלה וכלאי הכרם אֵינָן מִצְטָרְפִין לאסור, אם אין באחד מהם כדי לאסור בפני עצמו, אלא רק בצירוף של שניהם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִצְטָרְפִין בְּנוֹתֵן טַעַם, אֲבָל לֹא לֶאֱסוֹר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הערלה וכלאי הכרם מִצְטָרְפִין רק בְּנוֹתֵן טַעַם, אם שניהם יחד נתנו טעם בתבשיל של היתר, כגון יין מענבים של ערלה ויין מענבים של כלאי הכרם, ואין באחד מהם כדי לתת טעם בעצמו; אֲבָל לֹא מצטרפים יחד לֶאֱסוֹר במאתיים, כאשר לא מדובר בנתינת טעם בהיתר, אלא בתערובת יבשה, וכגון שנפלו ענבים של ערלה ושל כלאי הכרם לכלי שיש בו ענבים של היתר. ואין הלכה לא כרבי שמעון ולא כרבי אליעזר.

הַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה, וְהָעָרְלָה אֶת הַתְּרוּמָה.

הַתְּרוּמָה מַעֲלָה (מבטלת) אֶת הָעָרְלָה באחד למאתיים, וְכן הָעָרְלָה מעלה אֶת הַתְּרוּמָה באחד למאה.

כֵּיצַד? סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ שְׁלשָׁה קַבִּין עָרְלָה, אוֹ שְׁלשָׁה קַבִּין כִּלְאֵי הַכֶּרֶם — זוֹ הִיא שֶׁהַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה, וְהָעָרְלָה אֶת הַתְּרוּמָה.

כֵּיצַד? סְאָה (מידת נפח, כ-8.3 ליטרים) פירות של תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, כלומר לתשעים ותשע סאים חולין, ובסך הכול יש שם מאה סאים, וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ לשם שְׁלשָׁה קַבִּין (שהם חצי סאה) של פירות עָרְלָה, וכך יש מאתיים חצאי סאה כנגד חצי סאה של הערלה; אוֹ שנפלו לשם שְׁלשָׁה קַבִּין פירות של כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, שגם הם מתבטלים באחד למאתיים — זוֹ הִיא הדוגמה למה ששנינו שֶׁהַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה, שהרי בחולין עצמם אין די פירות כדי לבטל את הערלה, אלא רק בצירוף התרומה. וְכן באותו אופן הָעָרְלָה מעלה אֶת הַתְּרוּמָה, שפירות ערלה מצטרפים לפירות חולין לבטל את התרומה באחד למאה.

הָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת הַכִּלְאַיִם, וְהַכִּלְאַיִם אֶת הָעָרְלָה, וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה.

הָעָרְלָה מַעֲלָה (מבטלת) אֶת הַכִּלְאַיִם (כלאי הכרם), וְכן הַכִּלְאַיִם מעלים אֶת הָעָרְלָה, וְכן הָעָרְלָה מעלה אֶת הָעָרְלָה.

כֵּיצַד? סְאָה עָרְלָה שֶׁנָּפְלָה לְמָאתַיִם, וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה סְאָה וְעוֹד עָרְלָה, אוֹ סְאָה וְעוֹד שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם — זוֹ הִיא שֶׁהָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת הַכִּלְאַיִם, וְהַכִּלְאַיִם אֶת הָעָרְלָה, וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה.

כֵּיצַד? סְאָה עָרְלָה שֶׁנָּפְלָה לְמָאתַיִם סאים של היתר, ויש שם כעת מאתיים ואחת סאים של תערובת מותרת, וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה לתוך התערובת סְאָה וְעוֹד קצת עָרְלָה, כך שיש מאתיים של היתר כנגדה; אוֹ שנפלה לשם סְאָה וְעוֹד שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם — זוֹ הִיא הדוגמה למה ששנינו שֶׁהָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת הַכִּלְאַיִם. וְכיוצא בזה הַכִּלְאַיִם שנפלו לחולין ובטלו בהם מצטרפים לחולין להעלות אֶת הָעָרְלָה, ואפילו הָעָרְלָה שנפלה לחולין מעלה באופן זה אֶת הָעָרְלָה.

כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ, בַּתְּרוּמָה וּבָעָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם — אָסוּר.

כָּל הַמְחַמֵּץ, שאור של איסור הגורם לעיסה להחמיץ, וְכן הַמְתַבֵּל, תבלין של איסור שנפל לתבשיל, וְהַמְדַמֵּעַ, שהתערב בהיתר, ואין די היתר כדי לבטלו; בין בַּתְּרוּמָה, שהתערבה בחולין, ואין בחולין פי מאה מן התרומה, ובין אם מדובר בָעָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, שהתערבו בהיתר, ואין בהיתר פי מאתיים מן האיסור — הרי זה אָסוּר, אפילו הייתה זו כמות קטנה מאד של איסור.

וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַף מְטַמֵּא.

וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: המחמץ, המתבל והמדמע, לא רק שהוא אוסר, אלא אם היה טמא — אַף מְטַמֵּא את מה שחימץ או תיבל או דימע, למרות שלא היה בו שיעור כביצה, שבו אוכל מטמא אוכל אחר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לְעוֹלָם אוכל שנטמא אֵינוֹ מְטַמֵּא אוכל אחר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ בעצמו כַּבֵּיצָה. והלכה כבית הלל.

דּוֹסְתַּאי אִישׁ כְּפַר יַתְמָה, הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאָמַר: שָׁמַעְתִּי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁאָמַר, לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה.

דּוֹסְתַּאי אִישׁ כְּפַר יַתְמָה, הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאָמַר: שָׁמַעְתִּי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁאָמַר כדברי בית הלל: אוכל טמא לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא אוכל אחר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה, וכדברי בית הלל.

וּלְמָה אָמְרוּ: כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ לְהַחֲמִיר? מִין בְּמִינוֹ; לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר — מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.

וּלְמָה, לאיזה עניין אָמְרוּ במשנה ד: כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ לְהַחֲמִיר? מתי התערובת לעולם אסורה, בין אם חימץ או תיבל ובין אם דימע? בזמן שהוא תערובת מִין בְּמִינוֹ. ומתי הולכים לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, מתי יש מקרים שמקלים בהם? בתערובת מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.

כֵּיצַד? שְׂאוֹר שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפַל תּוֹךְ עִיסַּת חִטִּים, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ; בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה — אָסוּר.

ומפרטים: מין במינו להחמיר, כֵּיצַד? שְׂאוֹר (עיסה מוחמצת) שֶׁל קמח חִטִּים של תרומה, שֶׁנָּפַל לתּוֹךְ עִיסַּת חִטִּים של חולין, שהוא מין במינו, וְיֵשׁ בּוֹ בכוח שאור התרומה כְּדֵי לְחַמֵּץ את העיסה; הרי בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בשאור לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, שיש בעיסת ההיתר פי מאה מן השאור, וּבֵין שֶׁאֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה — בכל זאת אָסוּר הכול לזרים, משום 'מחמץ'.

אֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד; בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ — אָסוּר.

וכן מן הצד השני, אם אֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, כלומר, שאין בעיסה פי מאה מן השאור של התרומה, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ — הרי אָסוּר, אוסר את העיסה, משום 'מדמע'.

לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כֵּיצַד?

מה ששנינו בעניין המחמץ, המתבל והמדמע (המערב) תרומה בחולין, שהולכים בהם לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר הוא בתערובת מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כֵּיצַד?

כְּגוֹן גְּרִיסִין שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם עֲדָשִׁים, וְיֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם; בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה — אָסוּר.

כְּגוֹן גְּרִיסִין של פול של תרומה, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם עֲדָשִׁים של חולין, וְיֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, שהפול נותן טעם בעדשים; בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, שיש פי מאה בעדשים כנגד הגריסים, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה — הכול אָסוּר, כי הולכים אחר נתינת הטעם.

אֵין בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם; בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה — מוּתָּר.

אבל אם אֵין בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, אם אין הגריסים נותנים טעם בעדשים, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, והוא מדמע — הרי זה מוּתָּר. הרי שבתערובת מין בשאינו מינו יש מקרים שהולכים בהם להקל אחר הטעם, ואין הולכים להחמיר אחר המדמע.

שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ; וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה, אוֹ שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ — אָסוּר.

שְׂאוֹר שֶׁל חיטים של חוּלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה, וְיֵשׁ בּוֹ בשאור הזה כְּדֵי לְחַמֵּץ את העיסה בעצמו, וְאַחַר כָּךְ נָפַל לתוך עיסה זו שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה, אוֹ שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְיֵשׁ בּוֹ גם כן כְּדֵי לְחַמֵּץ, והחמיצה העיסה — הרי זה אָסוּר, משום ששניהם גרמו להחמיץ את העיסה.

שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה, וְחִמְּצָהּ; וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה, אוֹ שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ — אָסוּר.

שְׂאוֹר שֶׁל חיטים של חוּלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה, וְחִמְּצָהּ, החמיץ אותה, וְרק אַחַר כָּךְ נָפַל לשם שְׂאוֹר שֶׁל חיטים של תְּרוּמָה, אוֹ שְׂאוֹר שֶׁל חיטים שנאסרו משום כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ — הרי גם זה אָסוּר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר במקרה זה. שלדעתו, כיוון שכבר החמיצה העיסה, השאור הנוסף אינו אלא פוגם.

תַּבְלִין, שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ מִשְּׁלשָׁה — אָסוּר, וּמִצְטָרְפִין.

נתן תַּבְלִין (תבלינים) של איסור לתוך תבשיל של היתר, והם שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת כלומר, מאיסורים שונים, בין אם היו כולם מִמִּין אֶחָד, כגון פלפל של תרומה, פלפל של ערלה ופלפל של אשרה, אוֹ מִשְּׁלשָׁה מינים שונים של תבלין, כגון פלפל של ערלה, זנגביל של תרומה וכמון של כלאי הכרם — אָסוּר, וּמִצְטָרְפִין זה עם זה לאסור את התבשיל, גם אם לא היה באחד מהם כדי לתבל אותו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ שְׁנֵי מִינִין מִשֵּׁם אֶחָד — אֵינָן מִצְטָרְפִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תבלין, בין שהם שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, כגון פלפל של ערלה ופלפל של תרומה, אוֹ שְׁנֵי מִינִין של תבלין, אפילו מִשֵּׁם אֶחָד של איסור, כגון פלפל של ערלה וזנגביל של ערלה — אֵינָן מִצְטָרְפִין לאסור את התבשיל, אם אין בכל אחד מהם כדי לתבל את התבשיל.

שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה, לֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ; נִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ —

שְׂאוֹר שֶׁל חיטים של חוּלִּין ושאור שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה של חולין, לֹא בָּזֶה בלבד כְּדֵי לְחַמֵּץ את העיסה, וְלֹא בָּזֶה בלבד כְּדֵי לְחַמֵּץ, אבל נִצְטָרְפוּ ביחד וְחִמְּצוּ —

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר הָאַחֲרוֹן אֲנִי בָּא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר הָאַחֲרוֹן אֲנִי בָּא, שאם נפל שאור של חולין באחרונה — העיסה מותרת לזרים; שאינם כהנים; ואם שאור של תרומה נפל באחרונה — העיסה מותרת רק לכהנים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף — לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף — לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר את הכול עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ בעצמו.

יוֹעֶזֶר אִישׁ הַבִּירָה הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאָמַר: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן עוֹמֵד בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח, וְאָמַר: לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ.

יוֹעֶזֶר אִישׁ הַבִּירָה הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאָמַר: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן כשהיה עוֹמֵד בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח במקדש, מה דינם של שאור של חולין ושאור של תרומה שנפלו לעיסה, ואין באחד מהם כדי לחמץ, וחימצו אותה, וְאָמַר: לְעוֹלָם שאור התרומה אֵינוֹ אוֹסֵר את העיסה לזרים, ואפילו נפל בסוף, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ בעצמו כְּדֵי לְחַמֵּץ, וכדברי חכמים החולקים על ר' אליעזר.

כֵּלִים שֶׁסָּכָן בְּשֶׁמֶן טָמֵא, וְחָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר; אוֹ שֶׁסָּכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר, וְחָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָמֵא —

כֵּלִים, כלי עור, כגון נעליים, שֶׁסָּכָן (סך אותן) בְּשֶׁמֶן טָמֵא כדי לרכך אותם, וְאחר שהתייבשו חָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר; אוֹ שֶׁסָּכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר, וְחָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָמֵא, ובזמן שמשתמשים בכלי הוא פולט מן השמן שנבלע בו —

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר הָרִאשׁוֹן אֲנִי בָּא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר הָרִאשׁוֹן אֲנִי בָּא, שהשמן הראשון שנבלע בו הוא שנפלט ממנו במהלך השימוש. ולכן, אם סכו אותם מתחילה בשמן טמא — לא ניתן להשתמש בהם בטהרה. ואם סכו אותם תחילה בשמן טהור, ואחר כך בשמן טמא — רשאי להשתמש בהם בטהרה, שהשמן שנפלט הוא השמן הטהור.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַחַר הָאַחֲרוֹן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הולכים אַחַר הָאַחֲרוֹן, שיש להניח שהשמן האחרון הוא שנפלט מן הכלי במהלך השימוש.

שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה, לֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ –

שְׂאוֹר שֶׁל חיטים של תְּרוּמָה וְשאור שֶׁל חיטים שנאסרו משום כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה של חולין, לֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ את העיסה, וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ —

אָסוּר לַזָּרִים וּמוּתָּר לַכֹּהֲנִים.

הרי העיסה הזו אָסוּר לַזָּרִים, שאינם כהנים, כיוון שגם תרומה וגם ערלה אסורות עליהם, ונמצא שהעיסה הוחמצה בוודאי על ידי איסור; ואולם מוּתָּר לַכֹּהֲנִים, שהרי תרומה מותרת להם, ואין בשאור של כלאי הכרם, שהוא אסור עליהם, כדי להחמיץ את העיסה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר הכול לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים, לשיטתו לעיל (משנה י), ששני דברים משני שמות (איסורים) שונים אינם מצטרפים לאסור.

תַּבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ בַּקְּדֵירָה, לֹא בְּאֵלוּ כְּדֵי לְתַבֵּל וְלֹא בְּאֵלוּ כְּדֵי לְתַבֵּל, וְנִצְטָרְפוּ וְתִבְּלוּ — אָסוּר לַזָּרִים וּמוּתָּר לַכֹּהֲנִים.

תַּבְלִין (תבלינים) שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ בַּקְּדֵירָה, שיש בה תבשיל של חולין, לֹא בְּאֵלוּ כְּדֵי לְתַבֵּל בעצמם את התבשיל, וְלֹא בְּאֵלוּ כשלעצמם כְּדֵי לְתַבֵּל, וְנִצְטָרְפוּ שניהם יחד וְתִבְּלוּ אותו — התבשיל אָסוּר לַזָּרִים, שהם אסורים גם בתרומה וגם בכלאי הכרם, ושני האיסורים מצטרפים לאסור את העיסה עליהם; וּמוּתָּר לַכֹּהֲנִים, שהרי תרומה מותרת לכהנים, ובתבלין של כלאי הכרם, שאסור גם עליהם, אין כדי לתבל את התבשיל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר את התבשיל גם לַזָּרִים וְגם לַכֹּהֲנִים, לשיטתו לעיל (משנה י), ששני דברים משני שמות (איסורים) שונים אינם מצטרפים לאסור.

חֲתִיכָה שֶׁל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁל פִּגּוּל וְשֶׁל נוֹתָר, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת — אָסוּר לַזָּרִים וּמוּתָּר לַכֹּהֲנִים.

חֲתִיכָה שֶׁל בשר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, קרבנות שמיועדים לאכילה לכהנים, ואסורים לזרים, וחתיכה שֶׁל פִּגּוּל, בשר קרבן שנפסל בגלל מחשבה פסולה של הכהן, או שֶׁל נוֹתָר, בשר קרבן שנותר לאחר זמן אכילתו וכך נפסל, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת של בשר חולין, ויש בחתיכות של חולין כדי לבטל כל אחד מהם בפני עצמו, את חתיכת קדשי הקדשים ואת חתיכת הפיגול או הנותר, אבל לא את שניהם יחד — אָסוּר הכול לַזָּרִים, שהרי הם אסורים גם בקדשי קדשים וגם בפיגול ונותר; וּמוּתָּר לַכֹּהֲנִים, שהרי הם מותרים בקדשי קדשים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר את התערובת לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים, לשיטתו לעיל (משנה י), ששני דברים משני שמות (איסורים) שונים אינם מצטרפים לאסור.

בְּשַׂר קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבְשַׂר קֳדָשִׁים קַלִּים, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם בְּשַׂר הַתַּאֲוָה — אָסוּר לַטְּמֵאִים וּמוּתָּר לַטְּהוֹרִים.

בְּשַׂר קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים שאסור באכילה לזרים ומותר לכהנים טהורים, וּבְשַׂר קֳדָשִׁים קַלִּים שמותר לזרים, אלא שהוא אסור באכילה לטמאים, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם בְּשַׂר הַתַּאֲוָה, בשר חולין, שמותר באכילה גם לטמאים, ויש בבשר התאווה כדי לבטל כל אחד מהם בפני עצמו, אבל לא את שניהם יחד — הרי הכול אָסוּר לַטְּמֵאִים, כי אין בבשר התאווה כמות שיש בה כדי לבטל את כל הבשר שאסור לטמאים (קדשי קדשים וקדשים קלים), אבל מוּתָּר לַטְּהוֹרִים, ואפילו לזרים, כיוון שבשר קדשי קדשים שיש שם, שאסור לזרים, אין בו כדי לתת טעם בכל התערובת.