חזור
מעשרות
פרק ההָעוֹקֵר שְׁתָלִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְנֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ – פָּטוּר.
הָעוֹקֵר שְׁתָלִים (שתילים) מִתּוֹךְ שדה שֶׁלּוֹ, וְנֹטֵעַ אותם לְתוֹךְ קרקע שֶׁלּוֹ, כדי שיוסיפו לגדול, אם רוצה לאכול מהם עכשיו – פָּטוּר מלעשר אותם, משום שעדיין לא נגמרה מלאכתם.
לָקַח בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע – פָּטוּר.
לָקַח (קנה) שתלים בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע – פָּטוּר מלעשרם, ורשאי לאכול מהם אכילת עראי גם לאחר שילקט אותם, עד שתיגמר מלאכתם.
לָקַט לִשְׁלוֹחַ לַחֲבֵרוֹ – פָּטוּר.
לָקַט שתלים מן הקרקע כדי לִשְׁלוֹחַ לַחֲבֵרוֹ – פָּטוּר מלעשרם, שהרי לא נגמרה מלאכתם.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בָּהֶם נִמְכָּרִים בַּשּׁוּק – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, שתלים אלה, שנִמְכָּרִים בַּשּׁוּק לאכילה – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין במעשר. ואין הלכה כר' אלעזר בן עזריה.
הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גָּרְנָן.
הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע, כדי שיעשו זרעים וישתמש בהם לזריעה – הרי זה חַיָּיב לעשר אותם לפני שייטע אותם, מִפְּנֵי שֶׁהעקירה הזו היא גָּרְנָן, כלומר, 'גמר מלאכתם', מפני שאין שלב מאוחר יותר שבו יתחייבו במעשר, שהרי הזרעים שאינם נאכלים פטורים ממעשר (להלן משנה ח).
בְּצָלִים, מִשֶּׁהִשְׁרִישׁוּ בָּעֲלִיָּה – טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא.
בְּצָלִים שנעקרו מן הקרקע ואחסנו אותם בעליית הגג שקרקעיתה עפר, מִשֶּׁהִשְׁרִישׁוּ בָּעֲלִיָּה, הוציאו שורשים – טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא, אינם מקבלים טומאה, שהם נחשבים כזרועים בקרקע. ומכל מקום אינם נחשבים כנטועים בשדה לחייב אותם במעשר.
נָפְלָה עֲלֵיהֶם מַפּוֹלֶת וְהֵם מְגוּלִּים – הֲרֵי אֵלּוּ כִּנְטוּעִים בַּשָּׂדֶה.
אבל אם נָפְלָה עֲלֵיהֶם מַפּוֹלֶת של עפר וְהֵם מְגוּלִּים, כלומר, העלים שלהם נשארו מגולים, כמו בצלים הגדלים בשדה – הֲרֵי אֵלּוּ כִּנְטוּעִים בַּשָּׂדֶה, ואם השרישו חייבים במעשר.
לא יִמְכּוֹר אָדָם אֶת פֵּירוֹתָיו מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת; וְלֹא בַּשְּׁבִיעִית לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית.
לא יִמְכּוֹר אָדָם אֶת פֵּירוֹתָיו מִשֶֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, משעה שהחלו להבשיל, שאז חל עליהם חיוב המעשר, לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, מפני שמן הסתם לא יעשר אותם. וְכן לֹא ימכור בַּשְּׁבִיעִית פירות שהגיעו לשלב זה לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית, שאינו נוהג בהם קדושה, שעושה בהם סחורה וכדומה.
וְאִם בִּכְּרוּ – נוֹטֵל אֶת הַבַּכּוּרוֹת וּמוֹכֵר אֶת הַשְּׁאָר.
וְאִם בִּכְּרוּ הפירות בשדהו, שחלק מהם הגיע לעונת המעשרות, וחלק מהם עדיין לא הגיע לשלב זה – נוֹטֵל לעצמו אֶת הַבַּכּוּרוֹת, את אלה שביכרו, ומעשר אותם, ובשביעית נוהג בהם כדין פירות שביעית, וּמוֹכֵר, רשאי למכור אֶת הַשְּׁאָר שעדיין לא הגיע לעונת המעשרות.
לֹא יִמְכּוֹר אָדָם אֶת תִּבְנוֹ, וְאֶת גִּפְתּוֹ וְאֶת זַגָּיו, לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין.
לֹא יִמְכּוֹר אָדָם אֶת תִּבְנוֹ, פסולת התבואה, כדי ללקט מן התבן גרעיני תבואה, וְכן לא ימכור אֶת גִּפְתּוֹ, את פסולת הזיתים שנכבשו בבית הבד, וְאֶת זַגָּיו, פסולת הענבים שנדרכו בגת, לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת כדי לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, מן הגפת או הזגים, שהרי גם מה שיפיק מהם חייב במעשרות.
וְאִם הוֹצִיא – חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת, וּפָטוּר מִן הַתְּרוּמָה.
וְאִם הוֹצִיא אדם משקים מן הגפת או הזגים שקנה, או חיטים מן התבן – מה שהוציא חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת, ואולם פָטוּר מִן הַתְּרוּמָה,
שֶׁהַתּוֹרֵם, בְּלִבּוֹ עַל הַקְּטוּעִים, עַל הַצְּדָדִים, וְעַל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן.
ומדוע? מפני שֶׁהַתּוֹרֵם, בזמן שמרים תרומה גדולה מן התבואה, בְּלִבּוֹ, בדעתו לתרום לא רק על מה שנאסף בכרי (ערמת גרעיני התבואה) בגמר מלאכת התבואה, אלא גם עַל הַקְּטוּעִים, הגרעינים שבשיבולים הקטועות שנותרו לאחר הדישה, ועַל הַצְּדָדִים, על הגרעינים שעפו הצדה בשעת הזרייה, וְעַל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן, הפסולת שנשארה לאחר הזרייה. והוא הדין כשתורם מן השמן – בלבו על השמן שבלוע בגפת, והתורם מן היין – בלבו על היין שנמצא בזגים.
הַלּוֹקֵחַ שְׂדֵה יָרָק בְּסוּרְיָא, אִם עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת – חַיָּיב, וּמִשֶּׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת – פָּטוּר.
הַלּוֹקֵחַ (הקונה) שְׂדֵה יָרָק בְּסוּרְיָא מן הגוי, אִם קנה את השדה עַד שֶׁלֹּא בָּא הירק לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, ונמצא שהירקות הגיעו לעונת חיוב המעשרות ברשות ישראל – חַיָּיב לעשר. אבל אם קנה אותה מִשֶּׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת – פָּטוּר מלהפריש מעשרות, מפני שבשעת חיוב המעשרות היה ברשות הגוי.
וְלוֹקֵט כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ.
ומוסיפים: וְלוֹקֵט כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ, כלומר, כשהוא קונה שדה ירק לאחר שהגיע לעונת המעשרות, ופטור – ילקט מן השדה בעצמו. אבל לא ישכור פועלים לשם כך, מפני שאנשים שאינם יודעים יבואו לטעות ולפטור שדה כזה ממעשר בכל אופן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף יִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וִילַקֵּט.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף יִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וִילַקֵּט, שאין אנו חוששים שיבואו אנשים לטעות בזה. ואין הלכה כר' יהודה.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁקָּנָה קַרְקַע. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע, אִם עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת – פָּטוּר.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שהקונה שדה ירק בסוריא לפני שבא לעונת המעשרות, חייב לעשר? בִּזְמַן שֶׁקָּנָה קַרְקַע ובה ירק, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע, אלא ירק שגדל בה, גם אִם קנה אותו עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, ובזמן שהגיע לעונת המעשרות היה שלו – הרי זה פָּטוּר מן המעשרות, כיוון שרק שדה של ישראל בסוריא חייבת במעשרות, והשדה אינו שלו. והלכה כמותו.
רַבִּי אוֹמֵר: אַף לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
רַבִּי אוֹמֵר: אַף לְפִי חֶשְׁבּוֹן צריך לעשר. כלומר, גם אם קנה את השדה מן הגוי לאחר שבא לעונת המעשרות, אינו פטור לגמרי ממעשר, כפי ששנה התנא הראשון, אלא מחשב כמה גדל ברשותו, ומעשר לפי חשבון.
הַמְתַמֵּד וְנָתַן מַיִם בַּמִּדָּה וּמָצָא כְּדֵי מִדָּתוֹ – פָּטוּר.
הַמְתַמֵּד שנתן מים על פסולת ענבים (החרצנים והזגים, או השמרים) כדי לעשות מהם תֶּמֶד (מעין יין), אם נָתַן מַיִם בַּמִּדָּה מסוימת, ולאחר שהוציא את הפסולת מן התמד מָצָא מים כְּדֵי מִדָּתוֹ, כפי שנתן תחילה – הרי זה פָּטוּר מלעשר, למרות שיש בו טעם יין, מפני שאין שם ממשות של יין.
רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב.
רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב לעשר, מפני שלשיטתו לא ייתכן שאין שם מעט יין. ואין הלכה כר' יהודה.
מָצָא יוֹתֵר עַל כְּדֵי מִדָּתוֹ – מוֹצִיא עָלָיו מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
אם כשסינן את התמד מָצָא מים יוֹתֵר עַל כְּדֵי מִדָּתוֹ, ואם כן יש שם ממשות של יין, וחייב במעשר – מוֹצִיא עָלָיו מעשר מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן, שמחשב כמה יין נוסף על המים, ועל התוספת הזו מעשר.
חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁלָּנוּ בְּצַד הָעֲרֵימָה הַחַיֶּיבֶת – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִים, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁמִּדָּבָר הַגָּמוּר גּוֹרְרִין כָּל הַלַּיְלָה.
חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁלָּנוּ (שהיו בלילה) בְּצַד הָעֲרֵימָה של גרעיני תבואה הַחַיֶּיבֶת במעשר, ומצא בתוכם גרעיני תבואה – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִים במעשר, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁמִּדָּבָר הַגָּמוּר, כלומר מן הערמה החייבת במעשר היו גּוֹרְרִין כָּל הַלַּיְלָה, ואין אומרים שהביאום ממקום אחר.
שׁוּם בַּעַל בֶּכִי, וּבָצָל שֶׁל רִכְפָּא, וּגְרִיסִין הַקִּילְקִין, וְהָעֲדָשִׁים הַמִּצְרִיּוֹת; רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַקַּרְקָס; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף הַקּוּטְנִים – פְּטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית.
שׁוּם של בַּעַל בֶּכִי (“בעל בק״ שבבקעת הלבנון), וּבָצָל שֶׁל רִכְפָּא, וּגְרִיסִין הַקִּילְקִין, מארץ קיליקיה שבתורכיה, וְהָעֲדָשִׁים הַמִּצְרִיּוֹת, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַקַּרְקָס, שהוא מין כרוב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף הַקּוּטְנִים, שהם מין עדשים – כל אלה, כיוון שרובם באים מחוצה לארץ, אם קנה אותם פְּטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְכן נִלְקָחִים (נקנים) מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שאין לחשוש שאדם גידל אותם בשדהו בארץ ישראל בשביעית. ואין הלכה לא כר' מאיר ולא כר' יוסי.
זֶרַע לוּף הָעֶלְיוֹן, זֶרַע כְּרֵישִׁים, זֶרַע בְּצָלִים, זֶרַע לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת, וּשְׁאָר זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִים – פְּטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית; שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶן תְּרוּמָה – הֲרֵי אֵלּוּ יֵאָכְלוּ.
זֶרַע לוּף הָעֶלְיוֹן, הזרע שצומח בחלקו העליון של הלוף, זֶרַע כְּרֵישִׁים, זרע שצמח בבצל הכרשה, זֶרַע בְּצָלִים, וכן זֶרַע לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת, וכל שְׁאָר זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִים, שאינם משמשים אלא לזריעה, ואינם ראויים לאכילה – כל אלה פְּטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית. ויותר מזה אמרו: שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶן תְּרוּמָה, שבאו מירק של תרומה ששתל אותו לצורך הזרעים – הֲרֵי אֵלּוּ יֵאָכְלוּ לזרים, אם חזרו והצמיחו, ואין להם דין תרומה.