הַמַּעֲבִיר תְּאֵנִים בַּחֲצֵרוֹ לִקְצוֹת – בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ אוֹכְלִים וּפְטוּרִין.

הַמַּעֲבִיר תְּאֵנִים בַּחֲצֵרוֹ, דרך חצרו, כדי לִקְצוֹת אותם, לחתוך ולשטוח אותן לייבוש מחוץ לחצר (ב׳מוקצה׳) – בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ אוֹכְלִים מן התאנים הללו אכילת עראי בחצר, וּפְטוּרִין מן המעשרות, שהרי לא נגמרה מלאכתן, ואין חצר קובעת חיוב מעשרות בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

הַפּוֹעֲלִים שֶׁעִמּוֹ; בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת – אוֹכְלִין וּפְטוּרִין, אֲבָל אִם יֶשׁ לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ.

הַפּוֹעֲלִים שֶׁעִמּוֹ, שמעבירים את התאנים בחצר, בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת, שלא התחייב לתת להם לאכול, כחלק מתנאי השכר – גם הם אוֹכְלִין מן התאנים וּפְטוּרִין מן המעשר. אֲבָל אִם יֶשׁ לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ מהן עד שיעשרו, כיון שנותן להם תאנים אלו בשכרם – הרי זה כמקח, שקובע את הפירות למעשרות (ראו לעיל פ"ב מ"ה).

הַמּוֹצִיא פּוֹעֲלָיו לַשָּׂדֶה; בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת – אוֹכְלִין וּפְטוּרִין.

הַמּוֹצִיא פּוֹעֲלָיו לַשָּׂדֶה, לעשות מלאכה, בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת, שלא התחייב להם מזונות כחלק מתנאי השכר – הרי הם אוֹכְלִין תאנים ממה שבעל הבית נותן להם בשדה, וּפְטוּרִין מלעשר, שהרי מתנה אינה קובעת למעשר, כפי ששנינו במשנה הקודמת.

וְאִם יֶשׁ לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת – אוֹכְלִין אַחַת אַחַת מִן הַתְּאֵנָה, אֲבָל לֹא מִן הַסַּל וְלֹא מִן הַקּוּפָּה וְלֹא מִן הַמּוּקְצֶה.

וְאִם יֶשׁ לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת, ונמצא שהתאנים ניתנים להם תמורת עבודתם, והרי זה כמין מקח שקובע חיוב מעשר על פירות – אוֹכְלִין אַחַת אַחַת מִן עץ הַתְּאֵנָה, מפני שאין המקח קובע למעשר עד שיצרף את הפירות יחד. אֲבָל לֹא יאכלו מִן הַסַּל שהאורה נותן לתוכו את התאנים, וְלֹא מִן הַקּוּפָּה (מעין סל גדול), שלתוכה מרוקנים את סלי התאנים, וְלֹא מִן הַמּוּקְצֶה, ערימת התאנים המיועדת לקיצוי ולייבוש. מפני שהסל, וכן הקופה והמוקצה מצרפים יחד את התאנים, ובאופן זה המקח קובע את הפירות למעשר.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשוֹת בַּזֵּיתִים; אָמַר לוֹ: “עַל מְנָת לֶאֱכוֹל זֵיתִים״ – אוֹכֵל אֶחָד אֶחָד פָּטוּר. וְאִם צֵירַף – חַיָּיב.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשוֹת מלאכה בעצי זֵּיתִים, כגון לעדור סביבם, אָמַר לוֹ הפועל: “אני עושה עמך עַל מְנָת לֶאֱכוֹל זֵיתִים", שהוא חלק מתנאי השכר – הרי הפועל אוֹכֵל אֶחָד אֶחָד מן הזיתים שעל העץ ופָּטוּר מן המעשר. וְאִם צֵירַף כמה זיתים בידו – הרי זה חַיָּיב, משום שבכך המקח קובע אותם למעשרות.

לְנַכֵּשׁ בַּבְּצָלִים; אָמַר לוֹ: “עַל מְנָת לֶאֱכוֹל יָרָק״ – מְקַרְטֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל. וְאִם צֵירַף – חַיָּיב.

וכן אם שכר פועל לְנַכֵּשׁ בַּבְּצָלִים, לעקור עשבים שוטים, אם אָמַר לוֹ הפועל: "עַל מְנָת לֶאֱכוֹל יָרָק", כלומר, את העלים הירוקים של הבצל – מְקַרְטֵם (קוטם) עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל. וְאִם צֵירַף כמה עלים בידו – הרי הוא חַיָּיב במעשר.

מָצָא קְצִיצוֹת בַּדֶּרֶךְ, אֲפִילּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיצוֹת; וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה עַל דֶּרֶךְ, וּמָצָא תַּחְתֶּיהָ תְּאֵנִים – מוּתָּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וּבַזֵּיתִים וּבֶחָרוּבִים – חַיָּיבִים.

מָצָא קְצִיצוֹת (קציעות, תאנים חתוכות, המיועדות לייבוש) בַּדֶּרֶךְ, אֲפִילּוּ היו בְּצַד שְׂדֵה קְצִיצוֹת, שחותכים ומייבשים שם תאנים; וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה עַל דֶּרֶךְ, וּמָצָא תַּחְתֶּיהָ תְּאֵנִים – תאנים אלו מוּתָּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל, כיון שבעליהן מפקירים אותן, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וכדין פירות הפקר. ואם היה זה בַזֵּיתִים וּבֶחָרוּבִים – חַיָּיבִים במעשר (לאחר שתיגמר מלאכתם), וגם יש בהם גזל, משום שאין הבעלים מפקירים אותם.

מָצָא גְּרוֹגָרוֹת; אִם דָּרְסוּ רוֹב בְּנֵי אָדָם – חַיָּיב, וְאִם לָאו – פָּטוּר.

מָצָא גְּרוֹגָרוֹת, תאנים מיובשות, אִם דָּרְסוּ רוֹב בְּנֵי אָדָם כבר את הגרוגרות שלהם, והוא גמר מלאכתן (ראו לעיל פ״א מ״ח) – הרי זה חַיָּיב במעשר, שמן הסתם מן הדרוסות הן, ונגמרה מלאכתן, וכבר התחייבו במעשר, ושמא לא עישרו אותן. וְאִם לָאו, אם לא דרסו רוב בני האדם את גרוגרותיהם – פָּטוּר, שמן הסתם אינן מן הדרוסות, ועדיין לא התחייבו במעשר.

מָצָא פִּלְחֵי דְבֵילָה – חַיָּיב, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵן מִדָּבָר גָּמוּר.

מָצָא פִּלְחֵי דְבֵילָה, חתיכות מעיגולי דבלה (תאנים דרוסות יחד בתבנית עגולה) – חַיָּיב להפריש מעשר, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵן מִדָּבָר גָּמוּר, שכן משעה שגמר את הכנת העיגול הרי זה גמר מלאכה (לעיל פ"א מ"ח).

וְהֶחָרוּבִין, עַד שֶׁלֹּא כְּנָסָן לְרֹאשׁ הַגָּג – מוֹרִיד מֵהֶם לַבְּהֵמָה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר.

וְהֶחָרוּבִין, ששטח אותם לייבוש בראש הגג, עַד שֶׁלֹּא כְּנָסָן (אסף אותם) לערמה ברֹאשׁ הַגָּג, שהוא גמר מלאכתם (לעיל פ״א מ״ו) – מוֹרִיד מֵהֶם לַבְּהֵמָה כדי שתאכל, ופָּטוּר מלעשרם. ואין העובדה שהוא מוריד מהם לחצר כדי להאכילם שם, מחשיבה אותם כפירות שנגמרה מלאכתם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר לגג אֶת הַמּוֹתָר, את מה שהותירה הבהמה, כדי לייבש אותם.

אֵיזוֹהִי חָצֵר שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת?

ודנים: אֵיזוֹהִי חָצֵר שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת, שכאשר מכניסים פירות לתוכה הריהם מתחייבים במעשרות?

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: חָצֵר הַצּוֹרִית, שֶׁהַכֵּלִים נִשְׁמָרִים בְּתוֹכָהּ.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כגון חָצֵר הַצּוֹרִית, שֶׁהַכֵּלִים נִשְׁמָרִים בְּתוֹכָהּ, שהיו מושיבים שם שומר, והדיירים היו יכולים להשאיר בחצר את כליהם בלא חשש.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֶחָד פּוֹתֵחַ וְאֶחָד נוֹעֵל – פְּטוּרָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל חצר שֶׁאֶחָד מן הדיירים שבה פּוֹתֵחַ את השער של החצר, וְאֶחָד נוֹעֵל – הרי זו פְּטוּרָה מן המעשרות, מפני שאינה משתמרת כראוי.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין אָדָם בּוֹשׁ מִלֶּאֱכוֹל בְּתוֹכָהּ – חַיֶּיבֶת.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּל חצר שֶׁאֵין אָדָם בּוֹשׁ מִלֶּאֱכוֹל בְּתוֹכָהּ, שאינו מרגיש שהוא אוכל ברשות הרבים – הרי היא חַיֶּיבֶת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁנִּכְנָס לָהּ, וְאֵין אוֹמֵר: “מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ״ – פְּטוּרָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל חצר שֶׁאדם נִכְנָס לָהּ לתוכה וְאֵין אדם מאנשי החצר אוֹמֵר לו: "מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ" (מחפש) – הרי זו פְּטוּרָה, שאינה מקום פרטי לגמרי. והלכה כדברי כולם להחמיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ – הַפְּנִימִית חַיֶּיבֶת, וְהַחִיצוֹנָה פְּטוּרָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: היו שְׁנֵי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ – החצר הַפְּנִימִית חַיֶּיבֶת, וְהַחִיצוֹנָה פְּטוּרָה.

הַגַּגּוֹת פְּטוּרִין, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם שֶׁל חָצֵר הַחַיֶּיבֶת.

הַגַּגּוֹת שהעלו אליהם פירות פְּטוּרִין, אדם רשאי לאכול שם פירות בלא לעשר, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם הגגות האלה שֶׁל חָצֵר הַחַיֶּיבֶת, שכיוון שהם רשות לעצמם, ואינם נחשבים כחלק מן החצר שחכמים אמרו כי היא קובעת למעשרות.

בֵּית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת – הֲרֵי אֵלּוּ כֶּחָצֵר; אִם חַיֶּיבֶת – חַיָּיבִין, וְאִם פְּטוּרָה – פְּטוּרִים.

לעומת זאת, בֵּית שַׁעַר, מעין חדר קטן שעושים בשער החצר, אַכְסַדְרָה, מבנה מקורה על עמודים בחזית הבית, וּמִרְפֶּסֶת, שעולים אליה בסולם או במדרגות, ודרכה נכנסים לדירות שבקומה העליונה – הֲרֵי אֵלּוּ דינם כֶּחָצֵר שהם מצויים בתוכה, אִם החצר חַיֶּיבֶת, כלומר, חצר משתמרת, כפי ששנינו במשנה הקודמת – הם חַיָּיבִין, וְאִם פְּטוּרָה – פְּטוּרִים.

הַצְּרִיפִין וְהַבּוּרְגָּנִין וְהָאַלְקְטָיוֹת – פְּטוּרִין.

הַצְּרִיפִין, מבנים עשויים קנים משופעים לכאן ולכאן, כעין אוהל, וְהַבּוּרְגָּנִין, מגדלי שמירה, וְהָאַלְקְטָיוֹת, סוכות לצל בקיץ – כל אלה פְּטוּרִין, אינם קובעים את הפירות שבתוכם במעשר, שאינם נחשבים לבית.

סוּכַּת גִּנּוֹסָר, אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֵחַיִם וְתַרְנְגוֹלִים – פְּטוּרָה.

סוּכַּת גִּנּוֹסָר, סוכות שהיו עושים בגינוסר שלחוף הכינרת בימות הקיץ, אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ באותה סוכה רֵחַיִם וְגם תַרְנְגוֹלִים, שמשתמשים בה כבית לכל דבר – הרי היא פְּטוּרָה, משום שאינה בית קבע.

סוּכַּת הַיּוֹצְרִים, הַפְּנִימִית – חַיֶּיבֶת, וְהַחִיצוֹנָה – פְּטוּרָה.

סוּכַּת הַיּוֹצְרִים (עושי כלי חרס), שהיו בה שתי סוכות, פנימית ששימשה למגורים, וחיצונה ששם היו מייצרים ומוכרים את הכלים – הַפְּנִימִית חַיֶּיבֶת, כי היא משמשת למגורים, וְהַחִיצוֹנָה פְּטוּרָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינָהּ דִּירַת הַחַמָּה וְדִירַת הַגְּשָׁמִים – פְּטוּרָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינָהּ דִּירַת הַחַמָּה וְדִירַת הַגְּשָׁמִים, שאין גרים בה כל השנה גם בקיץ וגם בחורף – הרי היא פְּטוּרָה. ולכן גם הסוכה הפנימית פטורה, מפני שאין גרים בה בחורף. ואין הלכה כר' יוסי.

סוּכַּת הֶחָג בֶּחָג – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

סוּכַּת הֶחָג, חג הסוכות, שהכניס לתוכה פירות בזמן החָג – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב את הפירות במעשרות, מפני שלדעתו סוכה זו נחשבת בית קבע למשך החג, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. והלכה כחכמים.

תְּאֵינָה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר – אוֹכֵל אַחַת אַחַת וּפָטוּר; וְאִם צֵירַף – חַיָּיב.

תְּאֵינָה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר – העומד בחצר אוֹכֵל ממנה תאנה אַחַת אַחַת וּפָטוּר. וְאִם צֵירַף כמה תאנים יחד – חַיָּיב לעשרן לפני שיאכל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַחַת בִּימִינוֹ וְאַחַת בִּשְׂמֹאלוֹ וְאַחַת בְּפִיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אם מחזיק תאנה אַחַת בִּימִינוֹ וְאַחַת בִּשְׂמֹאלוֹ וְאַחַת בְּפִיו – אין זה נחשב צירוף, והוא פטור מלעשרן. ואין הלכה כמותו.

עָלָה לְרֹאשָׁהּ – מְמַלֵּא חֵיקוֹ וְאוֹכֵל.

אם עָלָה לְרֹאשָׁהּ של התאנה, אפילו מְמַלֵּא חֵיקוֹ בתאנים וְאוֹכֵל מהן שם – פטור, שאין זה נחשב כאוכל בחצר.

גֶּפֶן שֶׁהִיא נְטוּעָה בֶּחָצֵר – נוֹטֵל אֶת כָּל הָאֶשְׁכּוֹל; וְכֵן בָּרִמּוֹן, וְכֵן בָּאֲבַטִּיחַ, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

גֶּפֶן שֶׁהִיא נְטוּעָה בֶּחָצֵר – נוֹטֵל אֶת כָּל הָאֶשְׁכּוֹל ואוכל את כל הענבים, בלי לעשר. וְכֵן בָּרִמּוֹן שנטוע בחצר, וְכֵן בָּאֲבַטִּיחַ, שרשאי לאכול את הפרי כולו, למרות שיש בו אכילה מרובה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְגַרְגֵּר בָּאֶשְׁכּוֹלוֹת, וּפוֹרֵט בָּרִמּוֹן, וְסוֹפֵת בָּאֲבַטִּיחַ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אינו רשאי לקטוף אשכול שלם, שהרי זה כאוסף כמה פירות לאכילה, ובכך נגמרה מלאכתם, והחצר קובעת אותם למעשר. אלא מְגַרְגֵּר בָּאֶשְׁכּוֹלוֹת, נוטל ענב ענב מן האשכולות המחוברים לגפן, וּפוֹרֵט בָּרִמּוֹן, מוציא גרגר גרגר מתוך הרימון המחובר לעץ ואוכל, וְכן סוֹפֵת, חותך פרוסות מתוך האֲבַטִּיחַ כשהוא מחובר לקרקע. והלכה כר' עקיבא.

כֻּסְבָּר שֶׁהִיא זְרוּעָה בֶּחָצֵר – מְקַרְטֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל. וְאִם צֵירַף – חַיָּיב.

כֻּסְבָּר (צמח תבלין) שֶׁהִיא זְרוּעָה בֶּחָצֵר – מְקַרְטֵם (תולש) עָלֶה עָלֶה מן השיח וְאוֹכֵל בלא לעשר, וְאִם צֵירַף כמה עלים יחד בידו – הרי זה חַיָּיב.

הַסִּאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוּרְנִית שֶׁבְּחָצֵר, אִם הָיוּ נִשְׁמָרִים – חַיָּיבִין.

הַסִּאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוּרְנִית שֶׁבְּחָצֵר, צמחים שגדלים מאליהם בחצר, ופעמים משתמשים בהם למאכל, אִם הָיוּ נִשְׁמָרִים, שכוונתו להשתמש בהם, ואינם הפקר – הרי הם חַיָּיבִין במעשר, כיוון שגדלו בחצר.

תְּאֵנָה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר וְנוֹטָה לַגִּנָּה – אוֹכֵל כְּדַרְכּוֹ פָּטוּר.

תְּאֵנָה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר וְנוֹטָה לַגִּנָּה, שמחוץ לחצר – העומד בגינה אוֹכֵל כְּדַרְכּוֹ מן התאנים ופָטוּר מלעשרן, עד שתיגמר מלאכתן.

עוֹמֶדֶת בַּגִּנָּה וְנוֹטָה לֶחָצֵר, אוֹכֵל אַחַת אַחַת – פָּטוּר, וְאִם צֵירַף – חַיָּיב.

הייתה התאנה עוֹמֶדֶת בַּגִּנָּה וְנוֹטָה לֶחָצֵר – נחשבות התאנים כמצויות בחצר, ונקבעו למעשר, ולכן אם אוֹכֵל אַחַת אַחַת – פָּטוּר, וְאִם צֵירַף שתי תאנים יחד– חַיָּיב, כפי ששנינו לעיל משנה ח.

עוֹמֶדֶת בָּאָרֶץ וְנוֹטָה לְחוּצָה לָאָרֶץ, בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנוֹטָה לָאָרֶץ – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר.

הייתה התאנה עוֹמֶדֶת בָּאָרֶץ, בארץ ישראל, וְנוֹטָה לְחוּצָה לָאָרֶץ, או הייתה עומדת בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנוֹטָה לָאָרֶץ – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר מקום הָעִקָּר (הגזע), לעניין המצוות התלויות בארץ, שאין חייבים בהן בחוצה לארץ.

וּבְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר.

וכן בְדין בָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, שהמוכר בית בעיר המוקפת חומה אם לא גאל אותו מיד הקונה בתוך שנה, הוא שייך לקונה לצמיתות (ויקרא כה,כט–לא) ודין זה שייך גם בעצים שגדלים בה – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר, אם העיקר נמצא בתוך העיר או מחוצה לה.

וּבְעָרֵי מִקְלָט – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף.

ואילו בְדין עָרֵי מִקְלָט, שהרוצח אדם בשגגה וברח לעיר מקלט, אין רשות לגואל הדם להרוג אותו בתוכה (במדבר לה,יא–כז) – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף, כלומר, הולכים גם אחרי הנוף. שבין אם עיקרו של האילן נמצא בעיר, ובין אם נופו נוטה לתוכה; אם הגיע הרוצח אל העץ או אל נופו – נחשב כאילו הגיע לעיר המקלט.

וּבִירוּשָׁלִַם – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף.

וכן בדינים המיוחדים לירוּשָׁלִַם, כגון אכילת מעשר שני, שמותרת רק בתוך ירושלים – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף, כלומר, לא רק אחר העיקר, אלא גם אחר הנוף. שבין אם העיקר נמצא מחוץ לעיר, והנוף בתוך ירושלים, ובין אם העיקר מחוץ לירושלים והנוף נוטה לירושלים – הנמצא על העיקר או על הנוף דינו כנמצא בירושלים.